תגית: עמנואל בארי

כדי לתאר את "הטבלה המחזורית" אין די בהגדרה אחת. פרימו לוי, כימאי וניצול אושוויץ, מספר פרקים מחייו בסדר כרונולוגי, כמו כותב אוטוביוגרפיה. כל אחד מהפרקים נושא את שמו של אחד מהיסודות שבטבע, ומספק למי שאינו מצוי בתחום הצצה אל תכונותיהם וגם אל מלאכתם של הכימאים, כך שמדובר גם במעין ספר מדע, שבו הטבע והאדם שלובים יחדיו. בשל הסיפורים הדמיוניים המשולבים בין הפרקים, זוהי גם יצירה ספרותית בדיונית כלשהו. אבל אין באמת צורך להצטמצם לתוך הגדרה כלשהי. הספר הוא כל אלה ועוד, סיפור אישי-מדעי-תקופתי המאיר את חוויותיו של לוי ואת חוויות חבריו ומכריו באופן מקורי ונוגע ללב.

השואה והפשיזם האיטלקי היו החוויות המעצבות של הסופר, שהביא אותן לידי ביטוי עז בספריו. בספר הזה הוא נוגע פחות במה שחווה באושוויץ – רק סיפור אחד, תחת הכותרת "צריום", נוגע בכך ישירות, כשהוא מספר על גניבה ועיבוד של היסוד כדי להמיר את התוצרים במזון ("לא קל ללמוד לגנוב, אם אינך מתחיל כילד", הוא מציין באירוניה דקה). חוויות פיזיות קשות אמנם כמעט נעדרות מן הספר, אבל ההשפעה המחלחלת של הגזענות, האפליה, תחושת הרדיפה וההשפלה, מובעת בו בדרכים רבות. החל מסיום לימודיו – "לפרימו לוי, מגזע יהודי, ניתנת בזה הסמכה בכימיה בהצטיינות יתרה" – עבור בבדידות שנכפתה עליו בעבודתו ככימאי במכרה מרוחק, כשנאלץ להמנע מחברת אנשים כדי לא להחשף, דרך מאסרו כפרטיזן, וכלה בהתכתבות חצי מקצועית חצי אישית עם כימאי גרמני שאותו פגש באושוויץ – "לא נבל, לא גיבור: לאחר שיסונן מרטוריקה ומשקרים בתום-לב או שלא בתום-לב, יישאר דגם אנושי אפור-טיפוסי, אחד משתומי-העין הלא מעטים הסובבים בממלכת העיוורים".

כתיבתו של פרימו לוי מצטיינת בפשטות, בצניעות, ביכולת להתבונן בבני אדם ולראותם ללא כחל ושרק וללא דעות קדומות, בניסוחים מתונים המכסים למחצה על רגשות עזים. את עיקר פרסומו קנה בשל ספרי השואה הנוקבים שלו, ובראשם "הזהו אדם", אבל הוא כתב גם ספרים שמתאפיינים בסקרנות ובהתמסרותו של אדם לעיסוקו – כמו "מפתח כוכב" ו"מקצועות של אחרים" – ומאפיינים אלה מצויים גם כאן.

"סיפרתי לו שאני תר אחר אירועים, שלי ושל אחרים, כדי להציגם בספר, בתקווה להעביר להדיוטות את טעמו העז והמר של המקצוע שלנו, שהוא רק מקרה מסוים, גרסה נמרצת יותר, של מקצוע החיים. אמרתי לו שנראה לי לא הוגן שהעולם יידע הכל על חיי הרופא, הפרוצה, המלח, הרוצח, הרוזנת, הרומאי הקדום, הקושר והפולינזי, ולא יידע על חיינו שלנו, חיי אלה המופקדים על שינוי החומר; אבל בספרי אתעלם בכוונה מן הכימיה הגדולה, המנצחת, של המפעלים האדירים והתוצאות המסחררות, כי כימיה זו היא יצירה קולקטיבית ולכן אנונימית. אותי עניינו יותר סיפורי הכימיה הגלמודה, הלא מזוינת והפוסעת ברגל. כימיה בסדר-גודל אנושי, שעם יוצאים מן הכלל מעטים היתה הכימיה שלי: אך זו גם הכימיה של המייסדים, שלא עבדו בצוות אלא לבדם, מוקפים באדישות תקופתם, ובדרך-כלל בלא רווח, ועם החומר התמודדו בלי עזרה, רק בשכלם ובמו ידיהם, בתבונה ובדמיון"

מיוחד ומומלץ מאוד.

Il sistema periodico – Primo Levi

הספריה החדשה

1987 (1975)

תרגום מאיטלקית: עמנואל בארי

במחנה שבויים יפני בתאילנד, הקולונל סאיטו לחוץ. היפנים מבקשים לבנות מסילת ברזל שתקשר את מפרץ בנגאל לבנגקוק ולסינגפור, ובחלקו נפל המקטע הסמוך לנהר קוואי, כולל גשר שיעבור מעליו. השבויים הבריטים המורעבים והמותשים אינם מצליחים להתקדם בביצוע העבודה, ובסתר הם אף מחבלים בה. סאיטו מחליט לגייס למשימה גם את הקצינים הבריטים, הפטורים מעבודות על פי אמנות בינלאומיות. הקולונל ניקולסון, הבכיר שבקצינים הבריטיים, מתנגד נמרצות לכוונה זו, ומוכן לשלם מחיר כבד בשל התעקשותו.

כשסאיטו מבין שלא יוכל לשבור את ההתנגדות, ומסכים להציב את הקצינים הבריטים בתפקידי ניהול ופיקוח על אנשיהם, ניקולסון תופס פיקוד. "אנשים אלה, כוונתי ליפנים, אך זה הגיחו ממצב של פראות, קודם זמנם ומהר מדי", כך הוא מאמין, והוא מתגייס להדגים את העליונות המערבית באמצעות בניית גשר למופת. אם מוטל עליו לבנות גשר, הוא חייב לעשות זאת בצורה מושלמת. על החבלות הנסתרות להפסק, חייליו נדרשים לבצע מכסות עבודה מוגברות, והגשר שהוא יבנה יעמוד לדורות. העובדה שהרכבות שתעבורנה עליו עתידות לשאת חיילים יפנים ונשק שיחזק את אויביה של בריטניה אינה נחשבת בעיניו. אין הוא נבדל כלל מכל נבל שאי-פעם שיתף פעולה עם הרוע, כי בסך הכל "עשה את מלאכתו". לרופא הבריטי, הצופה בו בחלחלה, והמקווה לשווא שמאחורי הדבקות האובססיבית בבניה מסתתרת מזימה מתוחכמת, ניקולסון אומר ביהירות: "מתחת עלי ביקורת, אבל אני שמרתי על המוראל שלהם, שמרתי את העיקר. האנשים החזיקו מעמד".

במקביל להתקדמותה של הבניה, כוח של בעלות הברית מתכנן להרוס את הגשר ברגע בו תעבור עליו הרכבת הראשונה. שלושה מאנשי הכוח צופים מרחוק בשבויים הבריטים העמלים בפרך, ואינם מודעים למערך הכוחות האמיתי. השבויים הבונים את הגשר, הם ומפקדיהם, אינם מודעים לתכנית ההרס הנרקמת בסמוך להם. כיצד יגיב ניקולסון אם יגלה שמלאכתו עתידה להתפרק בקול נפץ?

הספר עוסק, לא תמיד באופן נעים לעיכול, בפערים הבין-תרבותיים. בעיקר מפי הנפשות הפועלות מובעת עליונות לבנה אירו-צנטרית, אך גם הרוח הכללית הנושבת מן הסיפור נגועה בכך, אם כי במידה פחותה יותר, ותוך הבנה שיתכן שהפערים אינם נובעים מעליונות ונחיתות, אלא מגילויים שונים של מציאות אחת. מכל מקום, את עיקר תשומת הלב תופסת התנהלותו האטומה של ניקולסון, שאינו מסוגל להבחין בין מוסרי לבלתי מוסרי, בין דבקות במטרה לשיתוף פעולה.

לא צפיתי בסרט המפורסם שנוצר על פי הספר, אבל קראתי אודותיו, והבנתי ללבו של הסופר שאהב את התוצאה ברובה, אך דחה את הסיום ההוליוודי הדרמטי שהביא באופן מאולץ מעין צדק אל דרמה סבוכה.

"הגשר על נהר קוואי" כתוב יפה, מיטיב להציג את כיעורה של המלחמה, את סבלם של החיילים שנקלעו אל הקרבות ואל מחנות השבויים, ואת הדילמות הנובעות מכל אלה.

בהחלט מומלץ.

La Pont de la Riviére Kwai – Pierre Boule

הדר

1966 (1952)

תרגום מצרפתית: עמנואל בארי

שני שוטרים בעיירת דייגים פרואנית, סגן סילבה ופקודו ליטומה, מנסים לפענח פרשת רצח. פאלומינו מולרו, צעיר שהתגייס בהתנדבות לחיל-האויר, נמצא מת, וניכר שעונה קשות קודם מותו. מפקד הבסיס אוסר על השוטרים לחקור את חייליו, עדים פוטנציאלים אחוזי אימה ומסרבים לשחרר מידע, יצרים עזים רוחשים מאחורי הקלעים, ומה שנראה על פני השטח אינו בהכרח אמיתי.

כמו צמדי בלשים ספרותיים אחרים, גם הצמד סילבה-ליטומה מורכב מחוקר אחד אנליטי, תחבלן וקר-מזג, ומעוזרו המעריץ אותו. ליטומה, שמופיע גם בספרים אחרים של יוסה ("ליטומה בהרי האנדים", "הרומנטיקן"), הוא אדם פשוט, תמים, רגשני, לא מבריק אך מצפוני ומסור למשימותיו. סילבה, שנדמה כי כל מעייניו נתונים לאשה בה הוא מאוהב, מנהל את החקירה ביעילות, יודע מתי ללחוץ ומתי להרפות, ומשיג תוצאות.

לכאורה זהו סיפור בלשי פשוט, אך בידיו של יוסה הוא הופך לחוויה מהנה, לא בדיוק מה שמצופה מספר שנפתח בגופה מעונה ומסתיים בשני מקרי מוות. יוסה אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית, אלא אורג אותה בתוך מירקם החיים הססגוני של סביבתו. מרבית הדמויות בעיירה הן של אנשים קשי-יום, מרובי ילדים ומעוטי הכנסה. העוני שורר בכל מקום, הבתים מתפוררים, וכך גם מוסדות הציבור. תחנת המשטרה היא ביתן על סף קריסה, והשוטרים נוסעים ממקום למקום בטרמפים. החברה שיוסה מתאר שסועת מעמדות, שופטת אנשים על פי מוצאם ועל פי גווני הגוונים של עורם. ויחד עם זאת לא נעדרת מן הספר שמחת חיים, והשלמה – בדרך-כלל ברוח טובה – עם פגעי החיים. כרגיל אצל יוסה, חוגגת בספר תאוות הבשרים, הפעם בעיקר באובססיה שסילבה מפתח כלפי משמניה של הפונדקאית, ולא נעדרים ההומור והמוסיקה והרומנטיקה. כל אלה יחד חוברים ליצירה תוססת.

על הכריכה נכתב כי הספר הוא מעין פרודיה על מותחנים, וכי עמדתו הפוליטית של יוסה ניכרת בו בבירור. לדעתי, אלו קביעות ללא בסיס. עמדתו החברתית של יוסה ברורה ועקבית, אבל הספר אינו פוליטי, ובעיני הוא אינו מלעיג על הסוגה אלא עושה בה שימוש מושכל.

מומלץ

¿Quién mató a Palomino Molero? – Mario Vargas Llosa

ספרית פועלים

1990 (1986)

תרגום מספרדית: עמנואל בארי