תגית: עמנואל רינגלבלום

"ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה" מאגד מספר מחקרים בנושא האופן בו נראתה ישראל בעיני שארית הפליטה. רבות נכתב ונאמר על הדרך בה קיבלה אותם החברה הישראלית, וספר זה מנסה לבחון את הנושא מנקודת המבט ההפוכה. המחקרים עוסקים בקבוצות שונות של עולים – חברי קיבוצים (ומאמר אחד שמתמקד בכפר החורש), חרדים, מורים, רופאים, נכי מלחמה, סופרים עברים, כותבי סיפורת יידיש, אמנים (ומאמר אחד שמתמקד בצלמת פרנצה גרובנר-גלס). שני המחקרים האחרונים בספר הם מסוג שונה: האחד מספר על היחס של הניצולים לילדיהם הצברים, והשני מתמקד בישראליות כפי שהובעה בגוף ראשון על ידי הניצולים.

הקושי העיקרי במחקר הוא בהעדר תיעוד שנכתב בזמן אמת. נדרש היה היסטוריון מסוגו של עמנואל רינגלבלום, מי שהקים וניהל את ארכיון עונג-שבת בגטו ורשה, שעל פי תפיסתו ההיסטוריה צריכה להכתב על ידי יוצריה בזמן בו היא נוצרת. מכיוון שההיסטוריה של השתלבות הניצולים בארץ לא נכתבה בדרך זו, ומכיוון שזכרונות בדיעבד הם לא בהכרח מקור אמין, המחקר נתקל בקשיים. כך, לדוגמא, הפרק העוסק בקיבוצים הסתמך על עלונים שנכתבו בהם באותם ימים, והמסקנות הוסקו בעיקר על סמך מה שאין באותם עלונים: אין בהם התיחסות לפרט, אין בהם זכר להיסטוריה הקרובה של חלק מן החברים. מכאן המסקנה שבשנותיה הראשונות של המדינה הניצולים ביקשו בעיקר לאמץ לעצמם את האתוס הציוני-צברי, לברוא את עצמם מחדש בלי משא העבר. זוהי מסקנה גורפת, ומן הסתם בלתי מדויקת, משום שציבור הניצולים, לדעתי, אינו יכול להתפס כגוש הומוגני.

בפרק העוסק בסופרים עברים ניתנה הדעת על הקושי שלעיל – ההתיחסות למאפייני הניצולים כקבוצה:

כשם שהקהילה הכללית של ניצולי השואה בישראל פרושה ומפולגת על פני טווח רחב של עמדות פוליטיות וחברתיות, רעיוניות ודתיות, כך הדבר גם באשר לקהילת הסופרים שצמחה מתוכם. אי-אפשר לטעון שהתנסויותיהם בשואה הצמיחו אצלם גישה אחידה כלפי ישראל כמהות מופשטת וכמרחב קיומי מוחשי. משום כך הכותרת "ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה" מתפרקת ונהפכת בהקשרו של מאמר זה למערך פתוח ומגוון של רגישויות, דעות וייצוגים ספרותיים שאינו נענה להכללות קשוחות. עמדותיהם של הסופרים נפרשות על פני כל קשת ההתיחסויות. בקצה האחד מצויים הזדהות נפעמת עם הארץ, השתאות על גדולתו של מעשה התקומה הציוני המתחולל בה ומאמץ להידמות לתושביה הוותיקים ולהיעשות חלק מהם. מנגד מצויים גילויים של ניכור ועוינות כלפי הסביבה החדשה שנקלעו אליה, אירוניה ומרירות כלפי אנשי הישוב הוותיק והסתיגות מן האידיאולוגיה הציונית. בתווך ישנן כל אפשרויות הביניים.

קושי נוסף בעיני הוא חוסר האפשרות להפריד בין "המדינה בעיני שורדי השואה" ל"שורדי השואה בעיני המדינה". הפרק על הרופאים מדגים זאת: רופאים שהגיעו לארץ בתקופת מחסור באנשי רפואה, נקלטו מיד בתחומם, שקעו בעבודה, והתערו ללא טענות. אלה שגויסו לצה"ל כרופאים פיתחו מהר מאוד גאווה ציונית, וראו עצמם חלק מהאתוס. רופאים שהגיעו בתקופות בהן התקנים היו מלאים הרגישו דחויים ופגועים.

לאור האמור עד כה, בעיני כותרת הספר מטעה. יחד עם זאת המקבץ של המחקרים והמאמרים יוצר תמונת פסיפס מעניינת של יחסי הניצולים והמדינה לאורך השנים (כולל בזיון השילומים).

למרות שלכל ניצול סיפור משלו ודרך התמודדות משלו, הפרק על הסופרים העברים מציע תהליך על ציר הזמן בהתבסס על היצירות הספרותיות של הסופרים הניצולים: בשנים הראשונות הזדהות עם הישות המקומית הציונית והתעלמות מן העבר. בשנות ה-60 וה-70, אולי בשל משפט אייכמן, אולי בשל החרדה הקיומית שאחזה גם בציבור הצברי בתקופת מלחמת יום הכיפורים, הפסקת השתקת זכרונות העבר. בשנות ה-80, אולי במקביל להתערערות הלכידות הישראלית, התיחסות לקשיי הקליטה, ומתן רשות לכעס ולעלבון להתבטא. בשנות ה-2000, אחרי שהמחאה מיצתה את עצמה, הגיע שלב הפיוס.

מכיוון שסיפורי היחיד מרתקים אותי יותר ממחקרי הכלל, נגע ללבי המאמר העוסק בצלמת פרנצה גרובנר-גלס. לפני המלחמה היא היתה צלמת ידועה ומוערכת בברנו שבצ'כוסלובקיה. בעלה נרצח באושוויץ, היא עצמה עברה עינויים כשנחשדה בפעילות אנטי פשיסטית, ונכלאה עם שני בניה בגטו טרייזנשטט. אחרי המלחמה חזרה לברנו, והצליחה לפתח קריירה שניה כצלמת, אבל שילוב של הקומוניזם עם תחושת בדידות בשל השמדתם של מרבית קרוביה ומכריה, דחפו אותה לעזוב. שני אחיה גרו בארה"ב, אך היא בחרה להצטרף לאחותה בירושלים. בישראל, כשהיא כבר כבת חמישים, בראה את עצמה מחדש כצלמת מצליחה (בין השאר צילמה עמודי שער לעתון "העולם הזה" ואת דיוקנאות אנשי האוניברסיטה העברית). פרנצה לא הצליחה ללמוד עברית, ניהלה דיאלוג קלוש מאוד עם ישראלים, ומרבית קשריה היו עם בני משפחתה ועם חברים דוברי גרמנית וצ'כית. היא נמנעה כמעט לחלוטין מלדבר על עברה, אבל כשמורה התלונן שבנה, שאת ילדותו עבר בגטו, שיחק במקום ללמוד תנ"ך, היא התפרצה: "הילד הזה אין לו ילדות, אין לו בתי ספר והוא יעשה מה שהוא רוצה. אתם לא תכתיבו לו". סיפור אחד ומיוחד על התמודדות שונה, סיפור אחד ומיוחד מני סיפורים רבים ומיוחדים.

יד ושם

2014

עורכת: דליה עופר

במהלך שנות קיומו של גטו ורשה – מנובמבר 1940 ועד מאי 1943 – עסק צוות של כותבים, מתעדים ומעתיקים, בהנהגתו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, בתעוד החיים בגטו ובמחקרים שונים הקשורים בהיסטוריה ובהווה של הקהילה היהודית בפולין. ב-1942, לפני הגירוש הגדול (300 אלף יהודים נשלחו אל מותם, ובגטו נותרו 60 אלף בלבד), הוחלט להטמין את מסמכי הארכיון (שכונה "עונג שבת") במקום מחבוא מתחת לבית ספר. מסמכים אלה נחפרו והוצאו ב-1946. חלק נוסף של הארכיון הוחבא לפני המרד ב-1943, ונמצא ב-1950. סביר להניח שמסמכים נוספים הוחבאו אף הם, אבל אלה לא נמצאו מעולם.

התוודעתי אל הארכיון באמצעות ספרו המצוין של ג'ון הרסי, "החומה". הספר ראה אור כבר ב-1950, והוא מבוסס על חומרי הארכיון שנחשפו. בעוד "החומה" מספר את הארכיון, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?" מספר עליו. שמואל קאסוב מנתח את עבודתו של רינגלבלום בכלים של איש מדע והיסטוריון, אבל זה איננו ספר עיון גרידא, שכן לא ניתן לנתק את עבודת התיעוד והמחקר מן הנסיבות, שמצד אחד היו נשוא המחקר, ומצד שני השפיעו על הדגשים שניתנו לנושאים השונים. מה שלא השתנה לאורך כל התקופה זו ההקפדה של רינגלבלום על מתודות עבודה קפדניות.

ב-1891 פרסם ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב את קריאתו המפורסמת ליהודי מזרח אירופה לאסוף מסמכים ולחקור את ההיסטוריה שלהם (ע' 407). תפיסתו המקצועית של רינגלבלום הושפעה מזו של דובנוב. ההיסטוריה, לפי תפיסה זו, לא צריכה להכתב רק על ידי המלומדים, אלא גם על ידי פשוטי העם שההיסטוריה נוצרת על ידם. לפני המלחמה היה רינגלבלום פעיל פוליטית וחברתית – חבר מפלגת פועלי ציון שמאל, חבר בארגון ייוו"א (ראשי תיבות ביידיש: ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט, המכון המדעי היהודי, שעסק בעיקר בתרבות היידית), וכאמור היסטוריון פעיל. רינגלבלום ימצא את עצמו במהרה עומד במבחן חסר תקדים, אבל הוא היטיב להכין את עצמו אליו. מאחר שעבד מחוץ לעולם האקדמי המסורתי, ועם תקציבים דלים ועידוד מועט, גדל בטחונו העצמי לאט, וכך גם תחושת השליחות שלו כהיסטוריון פולני-יהודי. זו היתה שליחות ששילבה למדנות ושיתוף של הציבור, ואשר הגנה על האינטרסים של האומה לא באמצעות אפולוגטיקה, אלא על ידי נסיון לחשוף את העובדות. זאת היתה שליחות כבדת משקל, שלא היה אפשר להוציאה אל הפועל לבד, ואשר חייבה מאמץ משותף, גיוס של הקהילה כולה (ע' 100). כשמצא את עצמו בגטו, לא חדל מפעילותו. הוא היה חבר מרכזי ב"אליינהילף", ארגון העזרה ההדדית, ובמסגרת זו ייסד את "עונג שבת".

הארכיון תיעד את החיים בגטו לפרטי פרטים באמצעות מאמרים שכתבו חבריו, שהתבססו בחלקם על ראיונות עם תושבי הגטו, וכן אסף מסמכים במגוון גדול: מודעות שנתלו בגטו, עטיפות ממתקים, כרוזים, ארכיונים פרטיים, יומנים ועוד. אליינהילף היה מתנגד נמרץ של היודנרט, ורינגלבלום החליט לא לצרף איש מן היודנרט לצוות של "עונג שבת", למעט אדם אחד. באמצעות אותו אדם, ובאמצעות שניים נוספים שהועסקו על ידי היודנרט, נאספו גם מסמכים של ההנהגה היהודית של הגטו. בנוסף לתיעוד הזה, עסקו הכותבים גם במחקרים שונים: נושא לדוגמא שהעסיק מאוד את רינגלבלום היה מערכת היחסים המורכבת והמשתנה בין יהודי פולין לשאר האוכלוסיה. לצד הכתיבה המונחית ניתן לכותבים החופש לבחור נושאים כרצונם: היום ברור שההצלחה של עונג-שבת נבעה בחלקה מכך שלצד הוועד הפועל, שהתווה כיוון ומיקוד, רבים מחברי הארכיון כתבו על נושאים שהם עצמם בחרו בהם. יחסי הגומלין האלה בין הכוונה מרכזית, מחקר ממוקד ויוזמה אישית הניבו מגוון אדיר של חומרים (ע' 166). במהלך 1942, כשניצולים ממחנות השמדה ומארועי טבח הגיעו לגטו והעידו על שראו עיניהם, הפנה הארכיון את מרצו לתיעוד עדויות אלה ולשליחתן אל מחוץ לגטו. ארבעה דוחות נשלחו לבריטניה במהלך אותה שנה, וכששמעו הכותבים את ה-BBC מתריע על תכנית ההשמדה, היתה להם תקווה שאולי תרמו למפנה לטובה.

לארכיון היו כמה מטרות, והמרכזית שבהן היתה לתת קול לקורבנות, ולא להניח את ההיסטוריה בידיהם של הרוצחים. … הארכיון חיוני. בלעדיו יקראו בני הדורות הבאים את התיעוד של הרוצחים וישכחו את קולותיהם של הקורבנות (ע' 356). חשוב היה לכותבים לתת קול אמיתי לקהילה על שלל גווניה, לטוב ולרע, ולא ליפול למלכודת של "אחרי מות קדושים": נאמנים למורשתם של פרץ, דובנוב ואנסקי, עבדו המלקטים האלה עד הסוף ממש כדי להבטיח שהדורות הבאים יראו את יהודי פולין דרך מנסרה היסטורית ולא דרך מנסרה האגיוגרפית או דרך דברי הספד. בזמנים רעים וטובים, יהדות פולין דברה בקולות רבים ושונים; הגברים והנשים של עונג-שבת עשו כל שביכולתם לתעד את הקולות האלה, ולהבטיח שיישרדו עד שיבוא יום ומישהו יקשיב להם (ע' 223).

בעיני, כוחו של הספר, לצד המחקר הקפדני, הוא בסיפורים האישיים. פרק שלם מוקדש לסיפוריהם של הכותבים, איש איש וסיפורו היחודי. גם במבוא, המתאר את חשיפת המטמון הראשון, ניתן מקום לקול האישי. האנשים שקברו את המטמון צירפו אל המסמכים שורות אישיות. הלב נקרע למראה המלים האחרונות של בחור צעיר: נחום גז'יוואץ' בן השמונה-עשרה רצה להזכיר למי שימצאו את הארכיון, כי בגלל שמשפחתו היתה עניה, לא עלה בידו להשלים את לימודיו… "אני מתכוון לרוץ אל הורי ולראות אם הם בסדר. אני לא יודע מה יקרה לי. זכרו, שמי נחום גז'יוואץ'" (ההדגשה במקור).

רינגלבלום עצמו מצא ממש לפני המרד מחבוא לאשתו ולבנו בצד הארי של ורשה, אך נלכד בגטו עם פרוץ המרד, ונשלח למחנה טרווניקי. פעילים פולנים חילצו אותו, ובחודשי חייו האחרונים שהה עם משפחתו ועם כשלושים יהודים נוספים בבונקר מתחת לחממה של פולני נוצרי. גם בתקופה זו המשיך בפועלו: בחודשי חייו האחרונים, מאז שובו ממחנה טרווניקי באוגוסט 1943 ועד מותו במרס 1944, מילא רינגלבלום את שליחותו האחרונה כהיסטוריון… רינגלבלום, דוגל עיקבי בהיסטוריה כמיזם קולקטיבי, היה עתה למתעד בודד. הוא ישב בפינה של בונקר תת-קרקעי צפוף וכתב בלי הפסקה (ע' 357). המעט שיכול היה לעשות עכשו היה למלא את שליחותו האחרונה של ההיסטוריון: להותיר אחריו מחקר שיאלץ את בני הדורות הבאים להתעמת עם העבר ביושר ובפתיחות (ע' 394).

יהא זכרם ברוך.

Who Will Write Our History? – Samuel D. Kassov

הוצאת דביר ויד ושם

2014

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה-הס