תגית: עפרה אביגד

הבנקאי ואספן האמנות היהודי-צרפתי מואיז קמונדו, שנפטר ב-1935, הפך בשנותיו האחרונות את ביתו הפריזאי למוזיאון המוקדש למאה השמונה-עשרה. את הבית הוריש לאגודה לאומנות דקורטיבית, והעניק לו את השם "מוזיאון נסים דה קמונדו" לזכרו של בנו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. קמונדו היה אחד מעשירי היהודים בצרפת, שהיו מעורבים אלה בחייהם של אלה באמצעות קשרי עבודה, חברות ונישואים, וגם באמצעות קשרים חשאיים מחוץ לנישואים. "אולי הייתי יכול לצייר עץ משפחתי, אבל הוא היה נראה כמו רשת קורי עכביש", כותב אדמונד דה ואל, צאצא למשפחת אפרוסי, שסבתו אליזבת היתה חברתה של ביאטריס, בתו של מואיז, ושקרובו הרחוק שארל הוא שסייע למואיז לקנות את ביתו בפריז.

אדמונד דה ואל התחקה אחר קורות בית אפרוסי לאורך דורות בספרו "הארנבת עם עיני הענבר", כשהוא מתבונן בהיסטוריה משתי נקודות זוית, אישית-משפחתית כנצר למשפחה, ואמנותית כקדר ואמן בעל שם עולמי. ב"מכתבים לקמונדו" הוא מקדיש את תשומת לבו למואיז קמונדו, אדם בודד באחרית ימיו, למרות קרבתם של בתו, חתנו ושני נכדיו, מסוגר באבלו על בנו. הספר, כשמו, הוא אוסף מכתבים שכותב דה ואל לקמונדו, משתף אותו בממצאים שמצא בארכיונים, בהרהורים על מהלכה של ההיסטוריה, במחשבות על אמנות, על אספנות, על זכרון ועוד. כמו בספר הקודם, גם כאן הוא אינו מסתפק בהתמקדות צרה בדמויות, אלא מרחיב את היריעה אל התקופה על תהפוכותיה, וכמובן נוגע באמנות. בשונה מהספר הקודם, שהפליג בתיאורים מפורטים ודקדקניים של כל נושא שעליו נתן את דעתו, כאן, בגלל המסגרת המגבילה של המכתבים, התוצאה היא תמונות נפרדות, תמציתיות וממוקדות כל אחת לעצמה, היוצרות יחדיו תמונת חיים של מואיז קמונדו, של משפחתו ושל הקהילה שסביבו.

כמובן, לא נעדר מקומה של האנטישמיות. התקופה המתוארת בספר היא בעיקרה זו שבין מלחמות העולם. זוהי צרפת שבה ספרים אנטישמיים של לואי פרדינן סלין הופכים לרבי מכר, ושבה מעל במת בית הנבחרים נאמר לראש הממשלה היהודי בלום: "מוטב שאת המדינה הזאת יוביל אדם ששייך במוצאו לאדמה הזאת… ולא איזה תלמודיסט ערמומי". לקראת סיום, פרק כמו-דוקומנטרי אינטנסיבי מספר על שארע לבני קמונדו האחרונים תחת השלטון הנאצי. מואיז כבר היה בין המתים. בתו ביאטריס קיוותה שהתנצרות תציל אותה, אבל היא ובתה פאני הואשמו באי ענידת הטלאי הצהוב ונכלאו בדארנסי. במסמך שמצא דה ואל טרח מי שטרח לציין שהיא יהודיה מכל הכיוונים, ושאין לשחררה. בעלה של ביאטריס, ליאון ריינאך, התגרש ממנה, אולי בנסיון להצילה, ונתפס עם בנו ברטראן לא רחוק מן הגבול הספרדי. כולם נשלחו לאושוויץ. איש מהם לא שרד.

בסיום הספר מתייחס דה ואל לזהותו שלו, כצאצא מצד אחד של משפחת אפרוסי היהודיה, וכבנו של כומר אנגליקני מן הצד השני: "אני חושב שאני בן כלאיים. התפקרתי מכל דת אפשרית. אבל אני בהחלט יודע איך נראית מחויבות לרעיון. אני יודע שיש דרכים לעשות מתפוצה משהו יוצא מן הכלל. ושזאת דרך לומר משהו, דרך לצאת נגד הבוז השקט. אני חושב שאפשר לאהוב יותר ממקום אחד. אני חושב שאפשר לחצות גבול ועדיין להיות אדם שלם".

בשוליים: אוסף הנצקה, שהיווה זרז לכתיבת ספרו הקודם של דה ואל, ושכן בביתו בעת הכתיבה, החליף בינתים ידים. שני שלישים ממנו הושאלו לטווח ארוך למוזיאון וינאי, ושליש נמכר למטרות פעילות רווחה.

"הארנבת עם עיני הענבר" אהוב עלי במיוחד. הוא כתוב מתוך אהבה ומעורבות אכפתית, מעשיר, שופע ידע, ונוגע מאוד ללב. "מכתבים לקמונדו", שכאמור שונה ממנו בסגנונו, נכתב באותה רוח, ואני, כמובן, ממליצה עליו. יחד עם זאת, אין לי יכולת להעריך כיצד יתקבל אצל מי שיגיע אליו ללא ידע מוקדם. "הארנבת עם עיני הענבר" תרם לי, לצורך זה, את ההיכרות עם הסופר ועם נבכי החברה היהודית העשירה באירופה של העשורים הראשונים של המאה העשרים. "האחרון לבית קמונדו" של פייר אסולין, ספר מומלץ אף הוא, העניק לי את ההיכרות עם מואיז קמונדו ועם המוזיאון. הקריאה ב"מכתבים לקמונדו" היתה אפוא עבורי כשיבה אל מחוזות מוכרים, תוך העשרתם בנקודת המבט היחודית של דה ואל. מעניין כיצד יחוו אותה מי שלא קראו את שני הספרים האחרים.

Letters to Camondo – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

אדם דלגליש, איש הסקוטלאנד יארד, נקרא אל בית הספר לאחיות על שם נייטינגייל לחקור את פרשת מותה של אחת המתלמדות. הדגמה של הליך רפואי על המתלמדת הסתיימה במותה ביסורים בשל חומר קטלני, לעיני חברותיה, מורותיה ומפקחת שבאה לחזות בהדגמה. כל האפשרויות פתוחות – התאבדות, רצח, מעשה קונדס שהשתבש. העלילה מסתבכת כשתלמידה נוספת מתה זמן קצר אחר-כך, בעטיו של חומר קטלני אחר. גם במקרה שלה יש מקום לספק אם נטלה את חייה במו ידיה, והיו לה סיבות לכך, או שמא היתה קורבן לרצח. דלגליש בטוח ששני המקרים קשורים זה בזה, ושבשניהם מדובר ברצח..

למרות הטרגיות שבמוות, למרות הקדרות המצמררת של בית נייטינגייל (שאינו נקרא על שם האחות המפורסמת), ולמרות סוד אפל שנגלה בהמשך, "רצח בבית נייטינגייל" הוא ספר נעים מאוד לקריאה. פ"ד ג'יימס ניחנה באיכויות הסיפוריות מן הסוג שהופך את ספריה של אגתה כריסטי מבלש גרידא לסיפור מהנה, בתוספת סבלנות לפרטים שאינם בהכרח קשורים לציר המרכזי של העלילה. כך, לדוגמא, הספר נפתח בתיאור שגרת הבוקר של המפקחת ושל חברתה ושותפתה לדירה, תיאור המשתרע על פני ארבעה עמודים, ואין בפרטיו כדי לתרום לפיצוח שני מקרי המוות. אבל הוא מעמיד תמונה חיה ומלבבת, משרטט היטב את דמותה של המפקחת, וכשדלגליש יבוא בשלב מאוחר של החקירה לבקר בביתן של השתים תיווצר תחושה נעימה של שיבה למקום מוכר. הסופרת מודיעה כבר במשפט הראשון שזהו "בוקר הרצח הראשון", ומסיימת את התיאור עם יציאתה של המפקחת מהבית כשהיא עושה "את צעדיה הראשונים בדרכה להיות עדה לרצח", ואינה גורעת בכך מן ההפתעה והזעזוע כשהרצח אכן מתרחש.

אדם דלגליש כיכב בארבע-עשר מספריה של פ"ד ג'יימס. "רצח בבית נייטינגל" הוא הרביעי שבהם, ולדלגליש כבר יש היסטוריה (כפי שלמדתי מויקיפדיה), אבל היעדרו של ידע מוקדם אודות הבלש אינו פוגם בהיכרות אתו בספר זה. כמו כל הדמויות האחרות, הוא משורטט בבהירות. שלא כמו גיבוריה של אגתה כריסטי, דלגליש הוא מקצוען, ולצד הגיון בריא, אינטואיציה, וכושר הסקת מסקנות, הוא מפעיל הליכי חקירה מקובלים. הסופרת עצמה בקיאה מנסיון אישי במערכת הבריאות ובמערכת הפלילית, ונראה כי ידע זה תורם לאמינות פרטי העלילה.

זהו הספר הראשון של פ"ד ג'יימס שאני קוראת. נהניתי ועוד אשוב אליה.

Shroud for a Nightingale – P.D. James

עם עובד

2024 (1971)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

ביוני 1944 שוגרו לראשונה טילי V1 לעבר לונדון. אחד מהם פגע סמוך לבנין בו שהו מוריס בנדריקס ושרה מיילס, שניהלו רומן חשאי מאחורי גבו של הנרי, בעלה של שרה. מוריס עזב לזמן קצר את חדרם, ואיבד את הכרתו ברגע הפגיעה. שרה, שיצאה לחפשו, האמינה שמת. הטעות התבררה בתוך דקות, אבל למחרת ניתקה שרה לחלוטין את הקשר עם מוריס.

שנה וחצי אחר-כך, מוריס, עדיין אכול שנאה, כלפי שרה, כלפי הנרי, כלפי עצמו, פוגש את הנרי באקראי, ונסחף חזרה אל חיי הזוג.

גרהם גרין מתאר בדייקנות ובאמינות את טלטלת הרגשות שחווה גיבורו במהלך הרומן הבלתי אפשרי עם אשה שהצהירה שלא תעזוב את בעלה, במהלך התקופה הכואבת שאחרי הפרידה, וגם בימים שאחרי המפגש עם הנרי, שהזמין אותו אל ביתו שם פגש שוב את שרה. מוריס נע כל העת בין תשוקה לחרדה, בין רצון לאיחוד לחשש מנטישה, ועל כל אלה, כולל שגיאותיו שלו שהוא מודה בהן, הוא מספר בכנות ובלא להסתיר דבר.

התנהלותו של הרומן וקצו הם לכאורה נושאו של הספר, אבל בעיני ליבתו האמיתית היא המאבק הבלתי אפשרי בציפורני האמונה. יסוריה של שרה בשל האהבה ושברה מתגמדים בהשוואה ליסוריה משעה שהחלה לדבר עם אלוהים וביקשה להאמין. "אני לא יכולה לעשות שום דבר בעצמי. תעשה שאני אאמין", התחננה ברגע של משבר. ואחרי פרק זמן ארוך של טלטלות הודתה בחוסר אונים, "אני מאמינה שיש אלוהים – אני מאמינה בכל חבילת הפעלולים, אין שום דבר שאני לא מאמינה בו. הם יכולים לחלק את השילוש הקדוש לתריסר חלקים ואני אאמין. הם יכולים לגלות בחפירות ארכיאולוגיות מסמכים שמוכיחים שפילטוס המציא את ישוע כדי לזכות בקידום, ואני בכל זאת אאמין. נדבקתי באמונה כמו שנדבקים במחלה". מוריס, שבבירור מתעב את המוסדות הדתיים, נסחף אף הוא אל הדו-שיח עם מי שבקיומו אינו מאמין: "אני שונא אותך, אלוהים, אני שונא אותך כאילו אתה קיים", הוא מצהיר כשהרומן מגיע לסופו.

במשולב עם שני נושאים אלה, לגרהם גרין, מפיו של מוריס שכבר פרסם מספר ספרים, יש כמה אמירות מעניינות על כתיבה, החל במשפט הפתיחה – "סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד בחווית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה" – דרך התיחסויות לשגרת עבודתו, להערכת המבקרים, לכתיבה מוזמנת ולכתיבה יצירתית, ל"יחסיו" עם הדמויות שהוא מעצב, ועוד.

הספר ראה אור לראשונה ב-1960 בהוצאת ספרים זיו בתרגומה של רבקה רז. התרגום הקודם סבל מהשמטות רבות, וטוב עשתה הוצאת עם עובד שהביאה אותו אל הקורא הישראלי בתרגום היפה והשלם של עפרה אביגד.

"סוף הרומן" כתוב מצוין ומומלץ.

The End of the Affair – Graham Greene

עם עובד

2022 (1951)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

ברכבת הנוסעת ללונדון מפעילה נוסעת צעירה את עצירת החירום, וכשהרכבת בולמת בשדה ירוק, היא פורצת בריצה החוצה, ממהרת לסייע לכבשה שהתהפכה על גבה והתקשתה לקום. שני גברים צופים בה – סילבסטר, עורך וסופר, שהבעת המצוקה שעל פניה נוגעת ללבו, וסימון, צַפָּר מדיף ריח אלכוהול וסיגריות, שנדחק, למרבה אי הנוחות, אל המושב של סילבסטר הסמוך לחלון, ומחליט לעקוב אחרי הצעירה, כי לתחושתו "יש כאן סיפור". סילבסטר ימצא בשובו הביתה שאשתו לשעבר רוקנה את המקום מתכולתו, יתחיל בחיים חדשים בגפו, וכמעט ישכח את התקרית. סימון, בלש כושל, ייצא בעקבותיה של הצעירה, ג'וליה שמה, וינטור טינה כלפי סילבסטר: לו היה נשאל למה הוא מתעניין בג'וליה או בסילבסטר, היה מתקשה מאוד לומר משהו מלבד שמגיע לסילבסטר הזה עם האף בעננים שישבשו לו את התכניות, ושמכל מה ששמע על ג'וליה נראה לו שהיא מטרה לגיטימית להטרדות.

ג'וליה, סילבסטר וסימון ישובו וייפגשו שוב ושוב בהמשך. כמה מן המפגשים יתרחשו במתכוון, מרצון או מכפיה, וכמה מהם יתרחשו בשל צירופי מקרים. "אם אני אכניס לרומן שאכתוב את כל הקשרים והמפגשים האלה", אומר סילבסטר, "אף אחד לא יאמין לי. יגידו שזה מאולץ מדי ולא משכנע. דברים כאלה לא קורים במציאות. זה ספר גרוע". אצל מרי וזלי הם אולי לא תמיד משכנעים בהיתכנותם, אבל בהחלט לא מאולצים, ובכל מקרה משרתים יפה את הסיפור, שהוא מעין אגדה אורבנית, מסוגו של "להיות יחד, זה הכל" (אבל עולה עליו, לטעמי).

מרי וזלי מציגה בספרה אנשים טובים מאוד ואנשים רעים מאוד, כמו בכל סיפור אגדה, אבל בשונה מאגדה סטנדרטית היא משבצת גם דמויות ביניים, שיוצרות יחד פסיפס אנושי מגוון. לכולם, גם למושלמים לכאורה, יש חולשות שהופכות אותם מציאותיים וקרובים. דברים טובים ודברים רעים יכולים לקרות לכל אדם, חיובי כשלילי, והסופרת, נשמה טובה שכמותה, מעניקה מעט נחת גם לאנשים פגומים, למעט אחת שההורות המזעזעת שלה מייחדת לה את מעמד המכשפה באגדה. למרות הטרגדיה הקשה שבמרכז הסיפור, וזלי אינה נמנעת מהומור, בעיקר באמצעות דמויות צדדיות יחסית, כמו המזכירה לשעבר השתלטנית של סילבסטר.

גזענות אינה נושא הספר, אבל היא שזורה בו. אל בני הזוג פטאל, יוצאי הודו המנהלים חנות מכולת שכונתית ונמנים עם אנשי המופת בעלילה, מתייחסים לעתים כ"האסייתים האלה". ג'ני, שכנתה של ג'וליה, רגישה לנושא, ומנסה לרסן הערות גזעניות של בן זוגה ושל חבריה. סילבסטר מנסה לרכוש בארצות הברית זכויות לספר מעורר גועל של איש הקו קלוקס קלאן. בדומה לכך, הסופרת מעשירה את עלילת ספרה בתתי נושאים נוספים, המשתלבים בנושאים שהעסיקו אותה גם ב"הפיקניק האחרון": הורות קלוקלת, זוגיות בוריאציות שונות, קשרים בין אישיים בלתי צפויים.

"כנפי הדמיון" קיבל את שמו מציטוט דבריו של א.נ. וילסון, עיתונאי וסופר: התאהבות היא המקום הרחוק ביותר שרוב בני האדם מסוגלים להגיע אליו על כנפי הדמיון. מרי וזלי מספרת סיפור שובר לב וכובש לב על טרגדיה ועל התמודדות עם השלכותיה, על בגידה ועל נחמת האהבה, ועושה זאת באמצעות כתיבה רבת ביטחון ובאמצעות היכולת לברוא דמויות משכנעות ושופעות חיים.

מומלץ בהחלט.

An Imaginative Experience – Mary Wesley

עברית ספרים

2008 (1994)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

אנגוס מק'גראת, ימאי קנדי, מתגייס מרצונו ב-1917 לצבא, במטרה להשלח לאירופה הנתונה מזה שלוש שנים במלחמה. להחלטתו כמה מניעים – חוסר מנוחה, תחושת חובה, רצון מעורפל להבין את עצמו ולמצוא את דרכו, אבל המניע שאליו הוא מודע במפורש הוא הצורך להתחקות אחר עקבותיו של חברו הטוב וגיסו אֶבּין. אבין, אחיה של אשתו הֶטי, השתתף בקרבות במסגרת הגַיִס הקנדי, והוכרז נעדר. תכניתו של אנגוס היא להיות מוצב ביחידת הקרטוגרפים בלונדון, הרחק מהחזית, אבל מסתבר שהמשרות הנוחות הללו מאוישות במלואן, והוא נשלח כקצין אל גזרת אראס בצרפת, סמוך לגבול הבלגי, לקחת חלק במלחמת החפירות. בכיסו הוא נושא כל העת תמונה של אבין. "הקרטוגרף של שטח ההפקר" מספר במקביל את סיפורו של הגיס הקנדי, באמצעות קורותיו של אנגוס, ואת החיים בעורף הקנדי, באמצעות קורותיו של בנו היחיד, סיימון בן השלוש-עשרה.

לקרב רכס וימי, שבו השתתף אנגוס באפריל 1917, יש ערך מיתי בלאומיות הקנדית. קרב זה היה חלק מן הנסיון לפרוץ את החזית המערבית אחרי שנים של שיתוק, ובו פעלו לראשונה כל ארבע הדיויזיות הקנדיות כצבא מאוחד. פ"ס דאפי, אמריקאית עם שורשים קנדים, מתארת באופן אמין ומפורט הן את חווית הלוחם היחיד במלחמת החפירות המייאשת, והן את חוויתו בשדה קרב דינמי. דאפי אינה חסה על הקורא, ותיאוריה זבי הדם ומעלי סרחון המוות והפציעות, ממחישים את הזוועה ואת חוסר התוחלת של המלחמה שנועדה לשים קץ למלחמה. היא מתעכבת על דמויותיהם של חבריו החדשים של אנגוס, מבלי להתייחס לביוגרפיה שלהם, כמין אמירה שההווה שלהם כשהם חולפים בחייו של אנגוס הוא כל מה שצריך לדעת בסיטואציה שבה הם שרויים, או אולי משום שהתרפקות על העבר תחליש את כוח העמידה. אבל כוחו של הספר אינו רק ברקע המציאותי שלו, אלא בהתחבטויות היומיומיות שמלוות את אנגוס ואת רעיו. אנגוס, אדם מוסרי שמוצא עצמו במצבים שבתנאי שלום היו מוגדרים כרצח, אינו חדל להתלבט. עוד לפני גיוסו נאלץ להתמודד עם הפציפיזם של אביו, ובשדה הקרב הוא מגלה שגם האויב הוא בן אדם. דאפי מוליכה את אנגוס בקשת הרגשות שבין תאוות הקרב לבחילה ממנו. כשהקנדים מתבשרים על היציאה לקרב, אנגוס נסחף בהתלהבות: בכל רחבי האולם הדהדו תרועות. אנגוס, בפרץ של אדרנלין, הריע כמעט באותה עוצמה כמו פבליקבר, ואחר כך נשען לאחור המום. הוא היה חלק מזה. והיה גאה בזה. הוא תהה כמה זמן תחזיק מעמד ההרגשה הזאת. אולי עד שישרוק במשרוקית כדי לשלוח את אנשיו אל ראש הרכס. כשקצין גרמני מציע הפסקת אש כדי לסייע לקנדים לפנות את מתיהם, אנגוס תוהה בציניות: גנרל גרמני סולח על מתקפת גז – איך אנחנו מתמודדים עם אנושיות מחרידה כזאת? אבל יותר מכל הוא יודע שהתחבטויות מוסריות הן בגדר מותרות, ואחריותו היא לבטחונם של אנשיו.

בדילמות דומות נתקל בנו סיימון בבית בנובה סקוטיה. מר הייטס, המורה בבית ספרו, הוא ממוצא גרמני, והעיר כולה חושדת בו בסיוע לאויב. מאמציו של סיימון לטהר את שמו מתנפצים על חומה של איבה. סיימון הצעיר חי בחברת סבו הפציפיסט הזועם ואמו האבלה, מעורב בפעילות העורף לסיוע לחיילים בחזית, נמשך אל צעיר ששב משדה הקרב פצוע בגופו ובנפשו וגם נרתע ממנו, והתבגרותו מתרחשת בצל המלחמה ובצל היעדרותו של אביו.

הטי, אמו של סיימון, היא דמות מעניינת. אבין הוא לא רק אחיה, אלא גם הנפש התאומה שלה, והיעלמותו קשה לה. הצבתו של אנגוס בשדה הקרב במקום ביחידת הקרטוגרפים רובצת במידה רבה על מצפונה, משום שהסכימה ללא מלים לגיוסו. את ישועתה היא מוצאת בעולם העסקים. היא קוצצת את שערה, ונוטלת לידיה את עסקיו של חמה, התנהלות יוצאת דופן שמעוררת רכילות והתנגדות בעיר השמרנית.

פ"ס דאפי כתבה ספר עדין, למרות סביבתו העקובה מדם. בתיאורים מדויקים ורגישים היא מצליחה לשחזר את הכאב ואת הבלבול שבמלחמה, לצד הרֵעות והמחויבות וההיטלטלות המייסרת בין מותר ואסור, מוסרי ופסול. השילוב של תיאורי העורף והחזית, של סיפורו של הלוחם עם סיפורו של המתבגר, עובד מצוין ומספק תמונה תקופתית שלמה. מומלץ בהחלט.

The Cartographer of No Man’s Land – P.S. Duffy

תמיר // סנדיק

2018 (2013)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד