כותרת משנה: איך קיצוניות משנה לנו את המוח
"כלי המדע נותנים לנו דרך רעננה להבחין בין אידאולוגיות המעוותות את יכולותינו הקוגניטיביות לבין השקפות עולם המקרבות אותנו למציאות כפי שתופסים חושינו". ליאור זמיגרוד, חוקרת מוח, מבקשת להצביע על הקשרים בין מבנה המוח והשלכותיו של מבנה זה ובין אפיונם של אנשים כמחזיקים בדעות דוגמטיות או כניחנים בענווה אינטלקטואלית. הנחת היסוד שלה, או אחת מהן, היא ש"המנטלי הוא ביולוגי והפוליטי משפיע על הביולוגי", ולפיכך ניתן להבחין בהבדלים כאלו בין אם בהתבוננות ישירה במוח ובין אם בניתוח תוצאות מבחני התנהגות.
לא אכנס כאן להיבט הפיזי של המבנים השונים המרכיבים את המוח, ולהבדלים בפעילותם ובגודלם אצל אנשים שונים המחזיקים באידאולוגיות שונות. אזכיר רק כי מתוך שלל המבחנים עולה מסקנה בולטת אחת שהכותבת חוזרת עליה לאורכו של הספר – הקשר הישיר בין נוקשות קוגניטיבית ומנטלית להיאחזות בגישות דוגמטיות. נדמה לי שאפשר היה להניח מסקנה כזו גם ללא מבחן, אבל, כמובן, בחינה מדעית משכנעת יותר.
מה ניתן להסיק מכך? לא הרבה, לדעתי. המורכבות של הנושא מונעת את היכולת להגיע לאיזושהי מסקנה מכלילה. האם בעלי מוחות מסוימים יהיו מועדים יותר להתפס לדוֹגמות, מה שבעצם אומר שהנטיה לאידאולוגיות היא מובנית? או אולי המוח מתעצב על ידי חינוך סביבתי והנוקשות הקוגניטיבית היא תוצר הלוואי שלו? האם מוכתב לנו מלידה אילו אנשים נצמח להיות, או שמדובר בפוטנציאל בלבד והמוח הגמיש מתאים את עצמו? מבחנים ממוקדים יותר ויותר מנסים לבחון את הקשר בין אישיות אידאולוגית (וכאן מיוחסות לה תכונות שליליות בלבד) לתופעות פיזיות כמו רגישות לכאב או לטעם. האם באמת ניתן לבודד מרכיב אחד ולהקיש ממנו על האישיות כולה? מכיוון שאנחנו מדברים לא רק על גנטיקה אלא גם על אפיגנטיקה, ומכיוון שמדובר באינספור מרכיבים אישיותיים וסביבתיים, לאילו מסקנות מובהקות ונקיות מהטיה אפשר להגיע?
ומה בדבר ההשלכות המעשיות של המחקר? נניח שניתן יהיה לזהות בגיל צעיר את המועדים לאחוז בדוגמות. האם נבודד אותם כדי שלא יושפעו מאידאולוגיות מזיקות כהגדרתן בפיסקה הראשונה? ומי יקבע את רמת הנזק של האידאולוגיות המזיקות לכאורה? גמישות מחשבתית היא טובה, דוגמטיות לא, אבל ביניהן יש גווני ביניים רבים.
ההנחה שהכל ביולוגי היא מן הסתם נכונה, אבל אי אפשר להתעלם מתופעות אחרות. כשעמים שלמים נסחפים אחרי אידאולוגיות קיצוניות, האם משמעות הדבר היא שכולם כאחד, למעט מעטים יוצאי דופן, פיתחו לפתע מוח שנוטה לדוגמטיות? בשולי הדברים, קשה להתעלם גם מן החד צדדיות של הכותבת, שמסווגת אידאולוגיות מסוימות בלבד כמזיקות, ומתעלמת מן הקיצוניות ההופכית להן שמרחיקה אף היא אל מחוזות הדוֹגמה.
למרות כל ההסתיגויות הללו, הספר מעניין. אפשר היה לסכם את עיקר טיעוניו במאמר מהודק, אבל הכותבת מרחיבה אל נושאים נוספים מעבר להיבט הפוליטי, כמו ההיסטוריה של האידאולוגיה והשתנות הגדרתה עם השנים, ההתנהלות בכַתות (שתוארה בפירוט בספר הקודם שקראתי, "קבר דוהר"), המעברים מדת לחילוניות ולהפך, עוצמתו של חינוך דוגמטי והשפעתו המתמשכת ועוד. בהקשר החינוך היא מצטטת משפט שדרווין ביקש לכלול בביוגרפיה שלו, ואשתו בחרה להשמיט: "אסור להתעלם מהסבירות שהנחלתה הבלתי פוסקת של אמונה באלוהים בנפשם של ילדים יוצרת במוחם שטרם התפתח במלואו אפקט כה חזק ואולי נורש, שיהיה להם קשה להתנער מאמונתם באלוהים כפי שקשה לקוף להתנער מהפחד והשנאה האינסטינקטיביים שלו כלפי נחש".
בשל שפע הנושאים המעניינים הספר מומלץ, אך, כרגיל, קריאה ביקורתית מתבקשת.
The Ideological Brain – Leor Zmigrod
כנרת זמורה דביר
2025 (2025)
תרגום מאנגלית: עפר קובר
סקירות ספרים 