תגית: פאר פרידמן

בשנת 1925 קיבץ קארל צ'אפק רשימות שכתב בשנים קודמות, החל מ-1917, בעיקר בעתונים יומיים, ופרסם אותן יחדיו כספר. הוצאת אפרסמון והמתרגם פאר פרידמן הוסיפו להן במהדורה העברית שש רשימות נוספות מאותה התקופה.

נושאיו של הספר מגוונים, ושאובים מן היומיום. משריפה שפרצה מול בנין המערכת נולדה רשימה אודות המשיכה הקמאית לאש; יום שנפתח ברצון להתבטל הוא עילה למסה קצרה בשבח הבטלה; הופעתו של מיקולאש (סנטה קלאוס) ברחובות מעוררת הרהורים על כוחן הפלאי של מתנות. צ'אפק מתבונן בחתולים, בילדים, בטבע, כותב על אספנות ועל מכתבים, על אמונות טפלות ועל סודות. לעתים הוא נאחז במציאות, לפעמים נותן דרור לדמיונו. וכל אלה בסקרנות וברוח טובה, לעתים מבודחת.

למרות שהרשימות נכתבו לפני כמאה שנה, הן מוצאות מסילות לימינו. הדוור אמנם אינו מצלצל בדלת מדי בוקר, ורבים מדברי הדואר מגיעים בנתיבים אלקטרוניים, ועדיין עם פתיחת התיבה אנו חווים את אותו רגע של "חרדה זערורית, או תקווה, שמא… מי יודע… משהו יגיע מהעולם הזה, הגדול, הזר". הטכנולוגיה של שואבי האבק אולי אינה מרשימה אותנו, אבל כמויות האבק הנשאבות מחלצות את אותה תגובה: "כל מה שנותר זה לומר 'מי היה חושב בכלל' ו'אני יוצא מדעתי', ואתה מזמן את כל בני הבית כדי שיבואו ויראו כמה אבק יש בתוך השק". נראה לי שגם מי שנקי מאמונה בסימנים ובאותות יסכים, שיום שנפתח ברגל שמאל מן הסתם יימשך כך. ואת הדיון בשאלות כגון 'מהו הספר האהוב עליך' או 'מה לקרוא כשמצוננים', אפשר למצוא חדשות לבקרים בקבוצות קוראים ברשת. לעומת מרבית הרשימות ששמרו על עדכניות ועל רעננות, אלה העוסקות באבחנות בין נשים וגברים ארכאיות.

פאר פרידמן, שתרגם יפה, צירף לטקסטים הערות מרחיבות ומבוא המצביע על היחודיות שבנקודת המבט של צ'אפק.

אסיים בשני תיאורי טבע יפיפיים. הראשון מנסה לתפוס את חגיגת הצבעים של הסתו, והשני את יופיו החרישי של השלג:

היא זהובה, אדומה, סגולה, ירוקה. ושוב זהובה, אדמדמה, כחלחלה וחומה בגון האוכרה, הסיאנה או הספיה; אדומה כשני, כארגמן, באדום ונציאני; צהובה כגבינה, צהובה ככרום, צהובה בצהוב הודי, בטרקוטה, בצהוב קובלט, כחולה, כחולה-ירוקה, צהובה-ירוקה, סגולה-כהה. אתה נוסע ברכבת בין חורשות בקרפטים ומביט החוצה כמו משוגע: מה שאוקטובר יודע לעשות! כשנוסף על כך זורחת השמש, עץ צפצפה שלם נדלק לפתע כמו שלהבת ענקית; עצי אשוח מתיזים למרחקים את להבותיהם הכתומות הזעירות; איני יודע איזה שיח הוא זה, הזוהר כמו כבשן אדום. זהובה, אדומה, סגולה, ירוקה – קדוש, קדוש, קדוש! אבינו שבשמים, כמה יפה הכל!

————

אך את זאת לא יתפוס במכחולו שום צייר: כמה יפה הוא פתות השלג בשְֹער נערה, או איזו טביעת רגל מותירים השַחרור או הדרור על הגג המושלג. זה נראה כמו שיר שנכתב בסינית או בכתב יתדות. יש שם רק שורה אחת – אך זהו שיר שלם. הייתי רוצה לדעת לתרגמו.

 

O Nejbližšich Věcech – Karel Čapek

אפרסמון

2020 (1925)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

כותרת משנה: טרייזנשטט אושוויץ-בירקנאו מאוטהאוזן יומן משוחזר 1942 – 1945

מיכאל קראוס, יהודי צ'כי יליד 1930, היה רק בן שמונה כשנשלח עם הוריו לגטו טרזינשטט בדצמבר 1942. בשלוש השנים שקדמו לכך הוצרו צעדיהם של היהודים בצ'כוסלובקיה, רכושם נגזל, והם נאלצו להצטופף באזורים מסוימים בערים בתנאים קשים. מיכאל החל לכתוב יומן עוד כשהיתה המשפחה בעירם נאכוד, והמשיך בכך גם בגטו. הכתיבה ביומן ובכתב עת שהפיק עם חבריו בבית הילדים, סיפקו לו עיסוק והסחת דעת מנחמת. שנה אחרי שנשלחו לטרזינשטט נעקרו שוב ממקומם, הפעם לאושוויץ. כאן נפרדו דרכיהם: האם, לוטה קראוסובה, נשלחה לעבודת פרך במחנה שטוטהוף, שם נפטרה. האם, קארל קראוס, חלה ונרצח בתאי הגזים. למיכאל ציפו עוד צעדת מוות ותקופה ארוכה ומייסרת במאוטהאוזן ובמחנות הלווין שלו. במאי 1945, כחודש וחצי לפני יום הולדתו החמישה-עשר, שוחרר על ידי בעלות הברית, ופתח במסע ארוך הביתה.

כשמיכאל הגיע לאושוויץ, הוחרמו כל חפציו, ובהם היומן. לאחר שהחל לשוב לחיים סדירים, בסיועם של חברי הוריו, ניצולי שואה אף הם, חזר לכתוב. בין השנים 1945 ל-1947 העלה על הכתב את זכרונותיו הקשים. במבוא ליומן כתב ב-1945 כי אינו רוצה להזכר בזוועות, אבל החליט לתעד את שעבר עליו כל זמן שהזכרונות טריים, משום שנוכח לדעת שהתחיל לשכוח עוד ועוד דברים, משום שרצה שצאצאיו לא ישכחו לשנוא את האספסוף הגרמני, וכדי לזכור את הקורבנות ולהזהר מתופעות כמו הנאציזם והפשיזם.

יומנו של מיכאל תמציתי יחסית. לא על כל מה שעבר הוא מסוגל לספר. כך, לדוגמא, הוא מתאר את התנאים במחנה מֶלק, מחנה לווין של מאוטהאוזן, שבו בוצעה השמדה באמצעות עבודה, ומסיים במילים "אף על פי שאני זוכר עוד פרטים ממֶלק, איני רוצה להרחיב על כך יותר". די במה שהוא כן מספר כדי לקלוט ולחוש את הסבל ואת הטירוף של היחס הלא אנושי שמיכאל וחבריו היו קורבנותיו, אם כי כמו שהוא מציין במבוא, "אי אפשר לתאר את זוועות מחנה הריכוז כמו שהיו באמת, כי ממלים בלבד אין איש יכול לחוש את הקושי ואת האימה האמיתיים". מיכאל הוא בו זמנית ילד, שמחשבתו פשוטה ושיפוטו בהיר, ומבוגר שאולץ לדלג על ילדותו ולהתבגר בטרם עת. יומנו משקף את הדואליות הזו, את התום של הילד ואת הפכחון של המבוגר. כמו בכל תיעוד פרטי של השואה, גם אם המקומות שהוא מזכיר מוכרים וכבר סופרו, הפן האישי שוזר עוד נימה חדשה במסכת אותה תקופה, ומנציח עוד חיים שהיו ואבדו.

באותם הימים, בקיץ של 1944, בתחילת חודש יולי, ראיתי בפעם האחרונה את הורי האהובים. איני יכול לתאר את הרגשתי אז.

בקצרה: שילוח אחרי שילוח יצאו אל יעד לא ידוע, אל בלֶכהמֶר, אל בלזן, אל בוכנוולד, ניחשו האנשים. ב-5 או ב-8 בחודש עברה אמא דרך מחנה הנשים ונסעה לשטוטהוף, ועמה היתה כל העת ויֵרה לֵוֶונבּאכובה.

אז לא ידעתי שלעולם, לעולם לא אראה אותה שוב. לא יכולנו אפילו להפרד. אולי מוטב כך. ואז בחרו אותנו, 98 נערים. האחרים נשארו, ו… זוועה, נורא לחשוב על כך. הפרידה מאבא היתה איומה. אני רואה אותו מולי: רזה, חולה… כמה בכה – הוא, שתמיד היה טוב לכל בני האדם – ועכשו אני עוזב אותו, משאיר אותו למות. זה היה הרגע הנורא ביותר בחיי.

מיכאל נמנה עם קבוצה של שמונים ותשעה נערים ממחנה המשפחות בבירקנאו, שנבחרו לפני חיסול המחנה לעבודות שירות ושליחויות. את סיפורה של הקבוצה ניתן לשמוע בקישור.

הספר מלווה בדפים סרוקים מן היומן המקורי, בצילומי כמה מחבריו ומבני משפחתו, ובנספח המתאר את סדר הארועים בחיי יהדות צ'כיה ובחיי משפחתו של מיכאל בשנות המלחמה.

ספר מרגש וחודר אל הלב

Deník 1942-1945 – Michal Kraus

יד ושם

2016 (1945 – 1947)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

לדיסלב פוקס הוא קול חדש ויחודי בעולם הספרות של הקורא הישראלי. אמנם הלך לעולמו כבר ב-1994, אך זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית, והוא מציג סגנון משלו, בלתי שגרתי, מטלטל ועוכר מנוחה. פאר פרידמן תרגם להפליא את "שורף הגופות", העוסק בדרך מקורית בהשפעת עלית הנאציזם על אזרחים מן השורה בצ'כוסלובקיה, ואני מקווה שספריו האחרים של פוקס יתורגמו בעקבותיו.

"שורף הגופות" הוא סיפורו של קרל קופפרקינגל, החי בפראג עם אשתו מריה ושני ילדיהם, זינה ומיליווי. על פניו המשפחה מנהלת חיים הרמוניים: בני הזוג נשואים כבר שבע-עשרה שנים, והם מטפחים בשקידה את זוגיותם ואת ביתם. אמנם עיסוקו של קרל מעט מוזר – הוא עובד בקרמטוריום בשריפת גופות של נפטרים – אולם הוא מפרנס יפה את משפחתו, ואוהב את עיסוקו. למעשה הוא לא רק אוהב אותו, הוא אובססיבי למדי לגבי העיסוק במוות. על קיר ביתו, בין הדפסים אמנותיים, תלוי לוח הזמנים של בית הלוויות ושל שני הכבשנים הצמודים אליו. התקנות העוסקות בשריפת גופות הן חומר הקריאה השני החביב עליו, והוא אף דאג שדפי התקנות ייכרכו יחדיו בכריכה נאה. חומר הקריאה הראשון במעלה מבחינתו הוא ספר העוסק בטיבט ובדלאי למה.

קופפרקינגל חי בעולם משל עצמו, עיוור לסביבה. אמנם הוא מרבה לדבר על מוות, ובעתונים הוא מחפש כתבות על סבל, אבל הוא שכנע את עצמו שבצ'כוסלובקיה הסבל מינורי ועל סף היעלמות. לסביבתו המיידית הוא מתייחס בסופרלטיבים: אשתו שמיימית, אמה מבורכת, דודתה קדושה, החתולה – ולפעמים הבת זינה – כלילת תפארת, הבית מופלא. נראה שהוא חי חיים טהורים, אינו מעשן, אינו שותה, אינו נותן עינו בנשים זרות. כשחברו מנסה למשוך אותו אל המפלגה הנאצית בשם הדם הגרמני הזורם בעורקיו, הוא אינו מגלה ענין. לכאורה בורגני קטן שאינו מזיק לאיש. הוא איש משעמם ביותר, מדבר בקלישאות, חוזר על עצמו שוב ושוב עד זרא, אבל רמזים דקים שהסופר שותל בתוך העלילה סודקים את הציפוי, מרמזים שמתחת לבנאליות אולי רוחשים כוחות אחרים.

הימים ימי טרום המלחמה. היטלר תובע לקרוע את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, ולספח אותו לגרמניה. יוצאי גרמניה בצ'כוסלובקיה נוהים אחרי הנאציזם. לקופפרקינגל, שכאמור ברא יקום משל עצמו, יכול לקרות אחד מן השניים: בעיוורונו ובסגירותו יפול קורבן לכוחות גדולים ממנו, או שישכנע את עצמו בנכונות התורה הנאצית וישתנה בהתאם. מכיוון שלכל פרט בספר יש משמעות ויש כוונה, ברור שגם עיסוקו של קופפרקינגל לא נבחר במקרה: או שיישרף בלהט המאורעות או שישרוף בקנה מידה גדול. הטקסט שעל הכריכה מספק תשובה, ולכן מומלץ לא לקרוא אותו. כדאי להשאיר לסוף גם את אחרית הדבר המצוינת שכתב המתרגם.

מה שהופך את הספר למיוחד הוא סגנונו המוקפד, מוטיב הכפילות השולט בו, והחזרתיות על דמויות ועל ארועים. כך, לדוגמא, קרל קורא לאשתו מריה אך ורק בשם לאקמה, ועומד על כך שתקרא לו רומן. בסלון ביתם תלויה דמותו של מדינאי דרום-אמריקאי, שקרל בוחר להציג כמדינאי צרפתי. בכל ארוע בספר מופיעות אותן דמויות, כמו הזוג המבוגר עם האשה הטפשה לכאורה, שבעצם ניתן לה בסתר תפקיד של חוזה, ובעלה העצבני שטפשותה מוציאה אותו מדעתו. מוט ברזל שמופיע בתחילה, כמו האקדח הידוע מן המערכה הראשונה, ישובץ בפרקים נוספים, ומשמעותו תתברר בהמשך. קרל לא מפסיק לדבר, אומר שוב ושוב את אותם משפטים, אבל אל תתנו לזה לשעמם אתכם: השגרתיות והחזרתיות, כמו בבולרו של ראוול, צוברות ניואנסים מתפתחים עד לקרשנדו הסופי. התוצאה היא ספר גרוטסקי עוכר שלווה.

הספר עובד ב-1969 לסרט. אני לא דוברת צ'כית, אבל נהניתי לצפות בקטעים ממנו להמחשה נוספת של הדמויות.

Spalovač Mrtvol – Ladislav Fuks

כנרת זמורה ביתן

2015 (1967)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל