ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה-21 / ביל מאהר

כך כותב ביל מאהר בפתח הספר:

"המאה ה־21 באמריקה היא סיוט פוליטי מפני שהשנאה בין המפלגות שוברת שיאים. שני הצדדים התנגדו זה לזה תמיד, אבל אני זוכר את שלהי המאה העשרים, וזה לא היה נורא. אנשים רבים צרחו זה על זה בטלוויזיה בשנות התשעים (לא מעט מזה בתוכנית הקודמת שלי), אבל לפחות יכולנו לשבת יחד באותו חדר".

וכך בפרק האחרון:

"אם אנחנו רוצים לבלום את ההידרדרות הזאת למלחמת אזרחים, אנחנו חייבים להפסיק לשנוא אלה את אלה. זה נעשה כל כך נורמלי עכשיו עד שאנחנו לא שמים לב כמה פעמים קורה שמישהו ברשת מאחל למישהו למות. כל מי שאנחנו לא מסכימים אתו – לא משנה על מה – הוא הרֶשע בהתגלמותו, וכל ויכוח עובר מאפס לרצח בתוך שניות. זה אפילו לא צריך להיות ויכוח על משהו חשוב: אמרת שהתוכנית ״אחת שיודעת״ היא זבל? אתה מת!"

"הפילוג האמיתי שלנו הוא לא בין אדומים לכחולים אלא בין בני אדם משני הצדדים שלא מוכנים לבוא במגע עם אמריקאים שמחוץ לשבט הפוליטי שלהם, ולכן אין להם שום מושג איך הם באמת, ובין בני אדם משני הצדדים שמוכנים לעשות זאת".

"בימינו כולם אומרים שהדרך לגשר על הפער המפלגתי הנורא שלנו היא לדבר עם הצד האחר ולשמוע את נקודת המבט שלו. לא – זה בדיוק מה שאסור לנו לעשות. זה לא עובד. אף אחד מעולם לא החליף צד בעקבות ויכוח. דברו עם הצד האחר, בהחלט, אבל לא על פוליטיקה. אין לזה סיכוי, זה כמו לנסות לשכנע את טום קרוז לרדת מהסיינטולוגיה. אל תלכו לשם בכלל".

"כששני הצדדים מאמינים שהצד האחר בשלטון פירושו סוף העולם – כן, באווירה כזאת יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים".

די להחליף את אמריקה בישראל ואת הכחולים והאדומים בימין ושמאל, והדברים יכולים להקרא כאילו נכתבו כאן.

בין המבוא לסיום מאהר – פרשן מדיני, קומיקאי, מנחה תכניות טלויזיה – מדבר על כל מה שיש לתקן בארצות הברית, שמצטיירת כאן בצבעים קודרים כמעט בכל תחום, וגם על מה שיש לתקן בעולם. כמי ששורשיו בקומדיה, הכתיבה שלו שופעת שורות מחץ, ואלו אינן מכסות על הכעס ועל הדאגה שהוא חש. מאהר ידוע כמי שאומר את שהוא חושב מבלי להצטעצע ולהתייפייף, ולכן לעתים הוא בוטה, ובשוליים גם וולגרי, אבל ניכר שהדברים בוערים בו, שהוא אדם שחושב לעומק, וגם אם לא מוכרחים להסכים אתו דבריו ראויים לשמיעה ולהרהור.

כמו אנשים רבים בשנים האחרונות, מאהר חש שהמפה זזה מתחת לרגליו. הוא ליברל מובהק, אבל מונח הליברליות נע הרחק שמאלה אל מחוזות הקיצוניות הווקית והופקע מרשותם של מי שרואים עצמם דמוקרטים-ליברלים. בלשונו של מאהר – "דרגות של רגישות יתר, תרבות קורבנית ושפע של שטויות, שאני מסרב להעמיד פנים שהם שלוחה של הליברליזם". המצב בצד השני של המפה זהה, כשמה שהוגדר פעם כשמרנות נע לקיצוניות ימנית. במרכז נותרו רוב האנשים שאיכשהו איבדו את זהותם הקולקטיבית, אבל מזוהים על ידי המחנה הנגדי על פי הסמן הקיצוני של השתיכותם. כן, כמו בארץ. אם אתה מפגין בעד החזרת החטופים אתה ללא ספק רל"ב הזוי, ואם את מתנגדת לפתרון של שתי מדינות את לבטח ביביסטית שטופת מוח. כאילו אין שום דבר באמצע, כאילו אי אפשר גם וגם.

מלבד הקיטוב הפוליטי, ומלבד הבוז שמאהר רוחש לרפובליקנים, או ליתר דיוק לגלגול הנוכחי של הרפובליקניות, הוא כותב על שורה ארוכה של נושאים חברתיים מקומיים. הוא מתייחס לשיטה החברתית בכלל – "הסוציאליזם נחוץ כדי למתן את הקפיטליזם, כמו שנהר שוצף זקוק לסכר מפעם לפעם, כי יצר הרווח מייצר תמריצים נוראים שצריך לרסן" – ולתופעות חברתיות מסוימות בפרט. בין השאר הוא מדבר על המכללות, שהפכו מיותרות בעיניו, ולא רק בגלל המחיר הבלתי נסבל של הלימודים, על חינוך ילדים שמוריד עוד ועוד את הרף של הישגיות ושל אחריות אישית, על עודף ביורוקרטיה שמסרבל כל דבר, על יחס לאתאיסטים, על מגפת ההשמנה, על הבעייתיות של הביטוח הרפואי, על חופש הדיבור, על ניכוס תרבותי ועוד.

נושאים נוספים שמעסיקים אותו נדונו בהרחבה גם בספריו של דאגלס מארי, "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה". ביניהם נמצאים התקינות הפוליטית שהפכה למשטרת מחשבות מסרסת, השנאה העצמית של כל מה שלבן ומערבי ומתן הנחות גורפות לכל תרבות אחרת, שכתוב ההיסטוריה, שינוי מגדר בגיל הילדות, ועוד. הנה כמה אמירות בנושאים אלה:

"אתם המפלגה המזוהה עם גירוש נואמים מקמפוסים של מכללות, ואתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את 'הבה לא נבחין בצבע' ב'הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'״. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן".

"ווק – היא נעשתה מילה שגורמת לגלגול עיניים מפני שהיא מזוהה עם אנשים נעלבים מרגע שהם פוקחים את העיניים בבוקר ומקבלים פקודות מטוויטר, והיהירות ועודף הרגישות שלהם נעשו מכבידים ומטריחים".

"ציידי המכשפות המסוכנים ביותר עכשיו באים מהטוויטר, מאוניברסיטאות היוקרה ומן השמאל ה'פרוגרסיבי'".

"משטרת התקינות הפוליטית קבעה שגינוי של נוהג תרבותי שונה משלנו הוא גזענות. ואני אומר שהליברליזם איבד את הדרך כשהחל לחשוב ככה ולהעמיד פנים שאפרטהייד מגדרי בעולם המוסלמי הוא פשוט נוהג תרבותי ״שונה״ ולא הפרה מאוסה של זכויות אדם"

"יש תיעוב עצמי מוזר אצל לבנים ליברלים, וזה לא עוזר לאיש. לרומם בני אדם שהחברה רימתה או זנחה אותם זה ליברליזם. לשנוא כל דבר לבן זו פשוט הפגנה מייגעת של עליונות מוסרית. התשובה למאסרי המונים היא להפסיק להכניס לכלא שחורים שלא מגיע להם עונש כזה, ולא להכניס יותר לבנים לכלא של טוויטר".

"למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?"

בין הנושאים הנוספים המעסיקים אותו נמצא את שאלת איכות הסביבה, החלומות על התישבות על מאדים ("זה רעיון מסוכן שהתרבות שלנו כבר שבויה בקסמו יותר מדי: שאפשר להמשיך לזהם ולהחריב את כדור הארץ מפני שיש לנו מקום חדש, כיפי, מסעיר ואופנתי שנקרא מאדים"), יחסים רומנטיים במקומות עבודה, היחס לסין, הבדידות המתפשטת בשל ההתמכרות לטלפונים, אזהרות טריגרים ("אני נדלק בכל פעם שאני רואה אזהרת טריגר מפני שאני נזכר עד כמה שברירית וחלשה נעשתה אמריקה. כאילו היא עוטה מסכה על הנפש"), ועוד ועוד.

עוד בדומה לדאגלס מארי, גם מאהר דובר בזכות ישראל ונגד הטרור ותמיכת המערב בחמאס אחרי השבעה באוקטובר. הנה כמה מדבריו בנושא זה:

"אין הרבה דברים חיוביים, אם בכלל, שקרו בזכות הטבח של 7 באוקטובר בישראל, אבל אחד מהם הוא שאמריקה נוכחה לדעת איך ההשכלה הגבוהה שלה נהפכה לאינדוקטרינציה לסלט של רעיונות רעים, ובהם התפיסה הפשטנית שהעולם הוא מקום בינארי שכולם בו הם ״מדכאים״ או ״מדוכאים״. כשמדובר בישראל ה״מדכאים״ הם תינוקות וקשישים".

"אותם סטודנטים שיאמרו לכם שמילים הן אלימוּת ושתיקה היא תוקפנות השמיעו דברי תמיכה רמים מאוד כשהחמאס יצא להילולת רצח ואונס שהוויקינגים בוודאי היו מתפארים בה. הם ידעו מיד אל מי לכוון את האצבע המאשימה: אל הנרצחים. הם הרי למדו את הקורס באתיקה".

"לכל שוחרי הקִדמה ואנשי האקדמיה שמדברים על ישראל בתור ״מוצב קדמי של תרבות המערב״, כאילו זה משהו שלילי, אנא שימו לב: תרבות המערב היא שנתנה לעולם כמעט כל ערך ליברלי שהליברלים אמורים להוקיר: חירות הפרט, החקירה המדעית, שלטון החוק, חופש דת, זכויות נשים, זכויות אדם, דמוקרטיה, משפט באמצעות מושבעים, חופש דיבור… בבקשה תפסיקו אותי מתי שהוא. ומאחר שאפשר למצוא את כל הערכים האלה בישראל של ימינו וכמעט בשום מקום אחר במזרח התיכון, הרי ברור שהעולם היה מקום טוב יותר אילו היו בו עוד מדינות כמו ישראל. מובן שהמסר הזה נופל על אוזניים אטומות של בני הדור הנוכחי, שמצמצמים כל דבר לקורבנות ולאשמים, ולכן ישראל נתפסת כפרי הרעיל של המערב המקרבן. האירוניה היא שכל אנשי השוליים בעולם חיים טוב יותר היום בזכות, ולא למרות, האידיאלים המערביים".

"מלחמות מסתיימות במשא ומתן, והתקשורת די מתעלמת מהעובדה שקשה מאוד לשאת ולתת כשעמדת הפתיחה של הצד האחר היא 'תמותו כולכם ותעופו לנו מהעיניים'" (בהתייחס לסיסמת "מן הים עד הנהר").

למרות שפע הציטוטים, הסקירה היא רק טעימה מן הדברים, ולדעתי הם ראויים לתשומת לב ללא קשר לעמדה הפוליטית או החברתית של הקוראים. לא מוכרחים להסכים על תובנותיו, אבל בהחלט כדאי להרהר בהן, בוודאי בעולם שבו אנשים נסגרים בבועות של המוכר בזכות תוכן "מותאם אישית".

מכיוון שמאהר מרבה במשחקי מלים ובהתיחסויות של האמריקניוּת, עמד מן הסתם המתרגם יוסי מילוא בפני משימה מאתגרת, שלטעמי צלח אותה היטב.

מעורר מחשבה, מעניין ומומלץ.

What This Comedian Said Will Shock You – Bill Maher

עם עובד

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

הכנופיה / פיליפ רות

כותרת משנה: בהשתתפות טריקי וידידיו

"הכנופיה" היא סאטירה, הכתובה כמחזה, שבמרכזה דמותו של ריצ'רד ניקסון, אז בשנת כהונתו השלישית כנשיא. פיליפ רות, כך עולה מן הספר, ראה בניקסון – עוד טרם פרשת ווטרגייט – אחראי לדרדורן של הפוליטיקה והחברה האמריקאית ולזילות של מעמד הנשיאות. שני הציטוטים המופיעים בפתח הספר מצביעים על  הרעה החולה שביסוד כהונתו. הציטוט האחד הוא מתוך ספר של ג'ונתן סוויפט אודות השקרים שבני אדם מעדיפים לספר זה לזה במקום לנהוג בכנות וביושר. השני הוא מתוך ספר של ג'ורג' אורוול, ובו הוא מתייחס אל שפת הפוליטיקה ש"נועדה להעניק לשקר צליל של אמת". לקראת סיומו של הספר רות שם בפיו של ניקסון, המתמודד על תפקיד השטן, את המלים, "אני אומר שעכשו אנו זקוקים לממשל חדש, שד עם קרניים חדשות, חצאי-אמת טריים לגמרי, אימים שלא נודעו עד כה, והפגנות צביעות שאיש לא חלם על שכמותן". בין ציטוטי הפתיחה לנאום הסיום, הוא חובט בנשיא ובאנשיו ללא רחם.

בנאום באפריל 1971 הצהיר ניקסון על עמדתו נגד הפלות, וטען כי גם לעוברים יש זכויות. באותו חודש הוא הורה להעביר לשלוש שנות מאסר בית את וויליאם קלי, קצין צבא אמריקאי, שנדון למאסר עולם עם עבודת פרך בגין רצח עשרים ושניים אזרחים וייטנאמיים בלתי חמושים (מאוחר יותר הומתק גזר הדין לעשר שנות מאסר, אך קלי, כאמור, ריצה שלוש שנים בנוחות הבית). בפרק הפותח את הספר, "טריקי מרגיע אזרח מוטרד", רות כורך את שני הנושאים יחדיו. האזרח המוטרד מקשה ושואל אם יתכן שקלי ביצע לא רק רצח (שגם השואל וגם הנשיא חיים אתו בנוח, או למצער מתעלמים ממנו), אלא גם הפלה, אם במקרה היתה אחת הנשים הוייטנאמיות בהריון והעובר מת איתה. ניקסון, המכונה בספר טריקי דיקסון, מגייס את כל הגיונו המפותל ואת הכשרתו כעורך-דין, שבה הוא מנופף בכל הזדמנות, כדי לדון בסוגיה ולהניח את דעתו של השואל, שהרי אם אכן בוצעה הפלה הרי שההקלה בעונש מנוגדת להצהרתו של הנשיא.

פרקי הספר הבאים נמשכים באותה רוח של אי-גיון, של מניפולטיביות, ובעיקר של שרידות פוליטית, שכן טריקי, כפי שהוא מודה בפה מלא ובלי לחוש בושה, עסוק מסביב לשעון ללא לאות במשימה יחידה אחת – להבחר לכהונה שניה – ואין לו זמן להטרד בעניינים אחרים. הוא מצהיר שיעניק זכות בחירה לעוברים, כי הם מגזר מושתק ומקופח. תנועת הצופים מתקוממת נגדו משום שההתיחסות לעוברים מרמזת שהוא מעודד יחסי מין, אוי לאוזניים שכך שומעות. בפירואט מרהיב הוא חוזר בו מהצהרותיו בדבר זכויות העוברים, מציג עצמו כפוריטן מתנזר, ומחפש כיצד לרסן את הצופים ובמי לתלות את הקולר לכל מה שהשתבש או משתבש או ישתבש בארצות הברית ובעולם. השעיר לעזאזל יהיה שחקן הבייסבול קורט פלוד, שהוא למרבה הנוחות שחור עור, ומכיוון שהוא מתגורר זמנית בדנמרק נוצרת עילה לכבוש את קופנהגן ולהרוס אותה. גם אחרי שטריקי נרצח, יועציו ויורשיו ממשיכים להתנהל ברוחו. טריקי עצמו מוצא את מקומו בגהינום, ומנהל תעמולת בחירות מול השטן.

טריקי הוא, כאמור, שורש הרע, אבל רות אינו חוסך שבטו מאיש. את הנשיא מקיפים יועצים שונים, כמו יועץ כלכלי, רוחני, צבאי ועוד, כל אחד אינטרסנט לגוף שהוא מייצג, ועצותיו נגועות במשוא פנים. סגן הנשיא, הקרוי מה-שמו, הוא לא-כלומניק שמסוגל פחות או יותר רק לדברי גידוף כלפי מתנגדיו. המשטרה ושירותי הבטחון הם אומרי הן המועלים בתפקידם. הפרשנים מתעלמים מהמציאות ורואים מהרהורי לבם. אין מקום נקי מחצאי האמת ומן הצביעות שטריקי מבקש לקדם בגהינום ובעולמם של בני האדם.

רות אינו טורח להסוות את הדמויות בספרו, גם אם הוא נותן להן שמות בדויים. בני התקופה בוודאי זיהו בקלות את כל אחת מהן והכירו כל פרשה המוזכרת בעלילה. חלק מן הפרטים הכרתי, את אלה שנראו לי מהותיים להבנה חיפשתי, אבל על כמה מהם החלטתי פשוט לקרוא בספר ללא חקירה נוספת. לא מחמת חוסר ענין, אלא משום שלמרות הספציפיות של המטרות לחיציו של רות, בסופו של דבר ולמרבה העצב, הספר לא רק שלא איבד רלוונטיות, אלא צבר עוד ועוד ממנה. ההיאחזות של פוליטיקאים בתדמית ובדעת הקהל על חשבון אמינות ויושרה (טריקי מוטרד ללא הרף מהופעת זעה על שפתו העליונה, תופעה העלולה לערער את אמינותו), הגמישות הבלתי נסבלת של המצפון, זריית חול בעיני הציבור, הטלת האשם בכל מי שאינו במחנה הנכון (באותו רגע), ההאדרה העצמית, השפה הבריונית. אפילו האבסורד של כיבוש קופנהגן מוצא לו מקבילות בימינו.

ואם חשב מישהו שרות הפריז בתיאור הנלעג של ניקסון, הרי שהשיחות (שהוקלטו) שניהל הנשיא עם יועצו אודות הספר מעידות שקלע בול. ניקסון מעלה בשיחות אלה את האפשרות שאחד העיתונים שנואי נפשו עומד מאחורי הספר, כאילו רות, שכבר היה מפורסם ומצליח, נזקק לכך. לחילופין הוא אומר שלא יופתע אם בני קנדי הם הכוח המניע (קנדי, אגב, מכונה בספר ג'ון פ. כריזמה). הוא נתפס ליהדותו של רות, ומביע את דעתו שהאנטישמיות והאנטישמים עשויים לעזור לו ב"מלחמתו" בסופר. מכיוון שהנשיא שבספר נרצח בסופו של דבר, הוא מציע לרמוז שרות מסית לרצח, ולקשור את ההאשמה הזו לתאריך הרצח של קנדי. קל להתבלבל ולחשוב שהשיחות הללו הן חלק מהעלילה, ועצוב להתעשת ולזכור שלא.

היועץ הרוחני של הנשיא, שנושא את ההספד בהלוויתו, אומר שנשיא רגיל היה נזכר כ"נשיא ארצות הברית", או כ"מנהיג העולם החופשי", או כ"המצביא העליון". אבל הנשיא שנרצח לא היה אדם רגיל, והוא ייזכר בפשטות כ"טריקי". ניבא ולא ידע מה ניבא. כל הישגיו של ניקסון כנשיא נשכחו, ונותרה רק התפטרותו בעקבות ה"טריק" של ווטרגייט.  

"הכנופיה" הוא ספר פרוע, עתיר דמיון המסתמך על עובדות,  מצחיק אם מתעלמים מן הרקע ומן הרלוונטיות, ומעציב כמשקף מציאות. התרגום של אליעזר כרמי, למרות למעלה מחמישים השנים שעברו מאז, עדכני ונאה, והספר מומלץ.

Our Gang – Philip Roth

בוסתן

1972 (1971)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

המוות המוזר של אירופה / דאגלס מאריי

כותרת משנה: הגירה, זהות, אסלאם

בשנת 2015 פרץ מה שמכונה "משבר ההגירה" באירופה. מדינות מערב היבשת, שאיפשרו במשך שנים זרימת מהגרים – תחילה מהגרי עבודה ואחר-כך פליטים שנאלצו להמלט מארצותיהם – אל תוכן, מצאו עצמן מתמודדות עם שטף בלתי נשלט של הגירה שהחלה לשנות את אופיין. התקווה שהמהגרים ייטמעו בקרב מארחיהם ויהפכו לחלק אינטגרלי מן התרבות האירופית הופרכה. בפועל העדיפו המהגרים, מוסלמים ברובם, להתכנס יחדיו, לשמר את מנהגיהם וגם את הסכסוכים הפנימיים בקרבם, ובמידת האפשר להטמיע את אורחות חייהם ואת אמונתם במרקם החברתי האירופי. ואירופה, כך על פי דאגלס מאריי, הניחה ומניחה להם לעשות זאת.

למה? אולי מתוך רגשות אשמה על הקולוניאליזם של העבר, למרות שהאירופים של היום אינם נושאים באשמה ואין למעשה דרך לכפר עליה (על עוולות שגרמו תרבויות אחרות הס מלדבר). אולי משום תפיסה רומנטית של תרבויות "פראיות", שהן לכאורה טהורות יותר, ראויות יותר להבנה ולקבלה, מושחתות פחות על ידי הקידמה והמודרנה (שרה שבדית טענה שאין דבר כזה "תרבות שבדית"). אולי משום רגש לא הגיוני של התבטלות עצמית (אשה אירופית, שנאנסה באכזריות על ידי מהגר בלתי חוקי, פרסמה מכתב גלוי המופנה אליו, ובו היא מתנצלת על שבגלל תלונתה הוא עתיד להיות מגורש חזרה למקום ממנו בא). מאריי סבור שהחברה האירופית סובלת מהעדר משמעות. אירופה עברה תהליך של חילון, הערכים שהחליפו את הדת לא יצרו חברה חזקה דיה ומגובשת דיה, ולכן קל לערער אותה. מכל מקום, מה שהחל כאקט של טוב לב כלפי סובלי העולם הפך לתופעה המאיימת למחוק את היחוד האירופי. כשהרשויות התקשו לבדוק כל מהגר כדי לוודא אם מדובר בפליט, הן ויתרו כליל על הבדיקה, מה שכמובן גרם להתגברות זרם המהגרים. נדמה כי כל מקום בעולם שייך לתושביו בלבד (סעודיה לא קלטה אפילו פליט סורי אחד), למעט אירופה השייכת לעולם כולו ואינה רשאית לשמר את עצמה.

למה זה רע? משום שאירופה המערבית אוחזת בערכים של שוויון ללא הבדל מגדר, גזע, אמונה והעדפה מינית, ובכל זאת מתקפלת בהכנעה מול חברה המדכאת נשים, דוחה הומוסקסואלים, מלה בנות, ומוכנה לרצוח כל מי שמשמיע קול ביקורתי על דתה (בהולנד, אחת המדינות השוויוניות ביותר, טען שר שלא יהיה נורא אם יחילו במדינה כמה מחוקי השריעה).

איך זה קרה? מאריי מאשים את הפוליטיקאים, ובראשם את אנגלה מרקל. גם כשהבינו – ומרקל הודתה בכך בגלוי – שיצרו בעיה שאיתה יתקשו להתמודד, גבולות היבשת נותרו פרוצים ברובם (אך כל מדינה החלה להגן על עצמה, והגבולות הפנימיים חזרו אל היבשת). הנימוקים לגל ההגירה כללו את שיעור הילודה הנמוך של האירופים, את הזדקנות האוכלוסיה, את העובדה שאנשים צעירים סירבו לעסוק בעבודות מסוימות, מכובדות פחות. את כל אחת ואחת מהבעיות האלה, כך טוען מאריי, אפשר היה לפתור. אפשר היה לבדוק, לדוגמא, למה משפחות מסתפקות בילד אחד. הוא סבור כי הבעיה אינה נעוצה בחוסר תשוקה לילדים, אלא בנטל כלכלי כבד שאינו מאפשר לגדל אותם. האם לא ניתן היה למצוא פתרון אחר מלבד החלפת האוכלוסיה בכזו שמפגינה שיעור ילודה גבוה? "ההומור השחור של ברכט קלע למטרה בסופו של דבר: האליטה הפוליטית מצאה שהציבור אינו עונה על הדרישות, ופתרה את הבעיה באמצעות פיזור העם ומינוי עם אחר במקומו".

אז הפוליטיקאים הבטיחו לתושביהם שאין להם מה לחשוש. המהגרים ייטמעו בחברה, ובכלל רב-תרבותיות היא תופעה מבורכת. הבטיחו, בלי שום הגיון, שהמהגרים לא יהוו נטל כלכלי, שהם יתרמו לכלכלה יותר משייטלו ממנה. בפועל זה לא קרה. אייאן חירסי עלי, דוגמא למהגרת שנטמעה בחברה המאמצת, מצאה עצמה מורחקת מאירופה. אחרים, שמעדיפים את ההסתגרות, נשארו. הציבור, שתחילה נטה לאמץ את מדיניות מנהיגיו, הלך ונפרד ממנו, אבל לא יכול היה להשמיע קול. כל ביקורת נתקלה בחומה בצורה של שיח משתק, ומי שקרא לעצור ולחשב מסלול כונה גזען ונאצי (הרעה החולה של זמננו – תוויות במקום שיחה קשובה. ובהקשר זה, הספר מוחרם על ידי מספר רשתות בארץ בשל ההוצאה בעלת הגוון הימני-שמרני בה ראה אור). עם הזמן, ולנוכח תופעות כמו שכונות סגורות שכוחות החוק חוששים להכנס אליהן, פעולות טרור, סחר בנשים ובילדים למטרות מין, רצח של מתנגדי אסלאם ועוד, מתרבים קולות מחאה. בין השאר מונה מאריי את ספריו של מישל וולבק, שמביע היטב הן את החידלון ואת העדר המשמעות שחווים האירופים, והן את החזון המבעית של השתלטות האסלאם על אירופה.

מה הלאה? "רוב הפוליטיקאים ימשיכו להעדיף את התועלת האישית המיידית שבאימוץ דרך פעולה "נדיבה", "חומלת" ו"פתוחה" למרות המחיר החמור, ברמה הלאומית, בטווח הארוך. הם ימשיכו להאמין, כפי שעשו במשך עשרות שנים, שעדיף להזיח את העניינים המורכבים הצידה, ולתת ליורשיהם להתמודד עמם. ולכן הם ימשיכו להבטיח את היותה של אירופה המקום היחיד בעולם השייך לעולם. ברור כבר עתה איזה סוג של חברה יניב הניסוי הזה […] המהגרים יזכו לעידוד לשמר את מסורותיהם ואת סגנון חייהם, ואילו האירופים שחיו כאן במשך דורות על דורות ימשיכו מן הסתם לשמוע, תוך שהם הופכים בהדרגה למיעוט, שסגנון חייהם והמסורות שלהם דכאניים ומיושנים". מאריי חושש כי אירופה "מאבדת את האפשרות למפנה בדרכי שלום מנתיב זה", וכי פיצוץ אורב במרחק מעשה טרור או שניים.

דאגלס מאריי הוא סופר, עיתונאי ופרשן חסר מורא, שאינו חושש מלהביע ברהיטות ובבהירות את דיעותיו, גם אם אינן פופולריות. כך, מאז פרוץ המלחמה, וגם לפניה, הוא תומך בישראל, ואינו נרתע מלהשתלח בחמאס ובתומכיו. הנה אחד מן הראיונות הנוקבים שלו בענין זה.

"המוות המוזר של אירופה" הוא ספר מדכדך, כתוב היטב ומעניין מאוד.

The Strange Death of Europe: Immigration, Identity, Islam – Douglas Murray

סלע מאיר

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אוֹרי רדלר

אפקט צ'רצ'יל / בוריס ג'ונסון

כותרת משנה: סיפורו של המנהיג ששינה את העולם

"צ'רצ'יל חשוב היום כי הוא הציל את הציוויליזציה שלנו. ולב הענין: הוא היה היחיד שהיה יכול לעשות זאת. דמותו היא ההפרכה המהדהדת לעמדתם של ההיסטוריונים המרקסיסטים הסבורים כי ההיסטוריה היא סיפור של כוחות כלכליים עצומים ולא של אישים"

כשהוצע לבוריס ג'ונסון, אז ראש עירית לונדון ומאוחר יותר ראש ממשלת בריטניה, לכתוב ספר על וינסטון צ'רצ'יל, הוא נענה ברצון. אמנם נכתבו על האיש ספרים רבים, ועדיין נכתבים, אך ג'ונסון, שנחרד מן הפגיעה במוניטין של גיבורו במסגרת התהליך המתמשך של ניתוץ מיתוסים ופרות קדושות, האמין שיש מקום לספר נוסף. זו אינה ביוגרפיה מסורתית, העוקבת אחר האדם מלידה ועד מוות, אם כי פרטים ביוגרפיים רבים, אישיים ופוליטיים, נכללים בספר. זוהי בעיקר הארת דמותו ופעילותו של צ'רצ'יל, והתמודדות עם שפע ההתנגדויות וההשמצות שהוטחו ומוטחות בו. כפי שאפשר להבין מן הציטוט הפותח, ג'ונסון הוא מעריץ נלהב של צ'רצ'יל. "הוא היה יחודי, מוגזם, תיאטרלי […] וגאון של ממש", הוא כותב בעמודים הראשונים. יחד עם זאת, הוא אינו נמנע מלמנות את חסרונותיו ואת שגיאותיו, גם אם במרבית המקרים הוא מצליח למצוא לו צידוק.

צ'רצ'יל מוכר בדרך כלל כמי שהנהיג את בריטניה בתקופת מלחמת העולם השניה, האיש שהבטיח לעמו דם, עמל, יזע ודמעות, והצליח להפיח בו נכונות אמיצה לעמידה איתנה בתקופת הבליץ ולהשתתפות בקרבות מול מדינות הציר. "בזכות צ'רצ'יל – וברגעים מכריעים, אך ורק בזכותו – בריטניה החזיקה מעמד […] הוא גרם לאנשים לחוש תחושת אצילות, התרוממות רוח: לחוש שמה שהם עושים טוב יותר וחשוב יותר מכל דבר שעשו אי-פעם קודם לכן […] הוא נתן לאנשים דרך לראות את עצמם: קבוצה קטנה של גיבורים". ג'ונסון עוסק בהרחבה בהיבטים נוספים של פעילותו של צ'רצ'יל באותם ימים, החל בהתנגדותו הנחרצת לפשרה עם הגרמנים בטרם פרוץ המלחמה, למרות האוירה הכללית בבריטניה שנטתה לפיוס עם היטלר, דרך הלחץ שהפעיל על ארצות-הברית בשלל אמצעים, כולל קסם אישי וחנופה, כדי לגרום לה להצטרף למלחמה, ועד תוכניתו לעלות על אוניה ולצפות מקרוב בפלישה לנורמנדי, תכנית שרק בקושי הצליחו למנוע ממנו לממש.

ג'ונסון מספר גם על פעילותו של צ'רצ'יל במלחמת העולם הראשונה, על התנגדותו לחומרה שבהסכמי ורסאי – "במלחמה – נחישות, בתבוסה – מרי, בניצחון – רוחב לב, בשלום – כוונה טובה" – על מעורבותו הלוחצת בפיתוח הטנק, על חלקו בעיצוב המזרח התיכון, על השקפותיו בנושאים כמו הקומוניזם – הוא צפה את עוולותיו ואת נפילתו – והאיחוד האירופי – הוא היה בעד איחוד וכנראה נגד הצטרפות של בריטניה אליו (ג'ונסון דחף להיפרדות) – על חוקים חברתיים שקידם, ועוד. הוא מתאר גם את פעילותו הספרותית הענפה: שלושים ואחד ספרים, עשרות נאומים וקריאות ביניים ושאילתות בכל חודש, נאומים שמילאו שמונה-עשר כרכים ושמונת אלפים ושבע מאות עמודים, מיליון מזכרים ומכתבים, ובנוסף אליהם ציורים ויצירות בלבנים. הוא קרא אלפי ספרים וניחן בזכרון של פיל, הוקסם מטכנולוגיה, טיפל בפרטים קטנים ובתמונה הגדולה, והיה מסוגל לקבל החלטות גדולות ברגע.

ג'ונסון מונה גם אחד לאחד את כל מה שנחשב לכשלון של צ'רצ'יל, מערכת גליפולי במלחמת העולם הראשונה, יחסו לשאיפות העצמאות של הודו, הטבעת הספינות הצרפתיות במרס אל כביר, זגזוג בין מפלגות, ועוד. כאמור למעלה, במרבית המקרים הוא מוצא לגיבורו צידוק, ומציג כשלון כסוג של הצלחה, או לפחות ככשלון חלקי שאינו בהכרח תלוי בצ'רצ'יל – ואולי הוא צודק בפרשנותו. מכל מקום, כל המקרים יחדיו היו יכולים להכריע כל פוליטיקאי אחר ולסלק אותו מעין הציבור לצמיתות. מדוע צ'רצ'יל שרד ואף התרומם לפסגות חדשות? ג'ונסון סבור כי הסיבה לכך היא ש"מעולם לא דבק בו שמץ קורטוב של שערוריה. אף אחד מהאסונות שלו לא התקרב לקרסולי היושרה שלו".

"כשפוגשים את וינסטון בפעם הראשונה רואים את כל החסרונות שלו, ובשארית חייך אתה מגלה את מעלותיו", כך נאמר עליו בזמנו. הוא היה נהנתן, חובב מותרות עליז (למרות הדכאון שיוחס לו ושאתו ידע להתמודד), ראוותן בעל אגו גדול, גס רוח למדי, ישיר עד בוטות, והשתמש בטרמינולוגיה שהיתה מקובלת בזמנה ונשמעת רע מאוד היום. שפע של ציטוטים מביכים נקשרו בשמו, ביניהם אמירות קשות על מהטמה גנדי והתיחסות מקוממת להשבחת המין האנושי. ג'ונסון מבקש שלא לבודד כל ציטוט, אלא להתבונן בתמונה כולה: "כל הציטוטים המביכים האלה נאספו על יד אנטי-צ'רצ'יליאנים לאורך השנים. עצמותיהם הלבנות המחרידות מונחות בפינת התמונה. אבל הן רק חלק מנוף עצום ומפואר. אף לא אחד מהדברים הללו הרתיעו בזמנם אי-מי מאיזה צד של המפה הפוליטית".

בוריס ג'ונסון הוא כותב רהוט ונלהב, וינסטון צ'רצ'יל היה אישיות דגולה (גם אם מתייחסים בביקורתיות לאופן בו ג'ונסון מנקה אותו מכל פגם), והספר מרתק.

The Churchill Factor – Boris Johnson

שיבולת

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: ימימה עברון

12 המופלאים / דן קורן ויחיאל גוטמן

כותרת משנה: מעשיהם החשובים ומחדליהם הגדולים של קברניטי מדינת ישראל מדוד בן-גוריון עד בנימין נתניהו

שנים-עשר אישים, לא כולל הנוכחי, כיהנו עד כה בתפקיד המורכב של ראשות ממשלת ישראל. לכל אחד מהם רקע שונה, אידיאולוגיה משלו, אופי יחודי. כולם כאחד גילו כי דברים שרואים משם לא רואים משום מקום אחר, והתאימו את עצמם במידה כזו או אחרת למציאות הסבוכה, או שניסו להכפיף את המציאות לתפיסת עולמם. דן קורן ויחיאל גוטמן מסכמים בספר זה את פועלם של ראשי הממשלה, ומנסים לכמת את כהונתם לציון מסכם.

לצורך הערכה ומתן ציון מאמצים הכותבים מאמצים מודל שמשמש להערכת נשיאי ארצות הברית. המודל בוחן את כהונת המנהיגים משישה היבטים: יכולת לתקשר עם הציבור, יכולת ארגונית, מיומנות פוליטית, חזון, סגנון חשיבה ואופן עיבוד נתונים, אינטליגנציה רגשית. בציון הגבוה ביותר זוכה, בצדק ולא במפתיע, דוד בן-גוריון. במקום השלישי מציבים שני הכותבים את מנחם בגין. דעותיהם חלוקות לגבי המקום השני: האחד בוחר בלוי אשכול, וחברו באהוד אולמרט (אשכול ראוי הרבה יותר, לדעתי). את שני המקומות האחרונים תופסים אהוד ברק וגולדה מאיר.

למותר לציין שאין המדובר כאן במחקר אמפירי ובמדע מדויק. תוך כדי קריאה תהיתי ביני לבין עצמי אם בכלל ניתן לערוך השוואה בין אישים שפעלו בנסיבות שונות, ואם זה הוגן או מדויק לשפוט ללא ריחוק היסטורי. יותר מכל הפריעה לי התחושה שההערכות של הכותבים אינן תמיד אובייקטיביות, אלא מושפעות מעמדותיהם הפוליטיות (אבל כך גם, מן הסתם, ההתנגדויות שלי להערכות שלהם). את הויכוח ש"ניהלתי" איתם תכננתי להעלות לדיון בסקירה, אבל בסיומו של הספר התברר שאין כאן ויכוח כלל. הכותבים מתיחסים בפרק המסיים לנקודות הללו, ומודים בחולשות ההערכה הנובעות מהן.

למרות האמור לעיל, הספר מעניין מאוד וראוי לקריאה בראש פתוח. הכותבים סוקרים את הארועים המרכזיים בתקופת הכהונה של כל אחד מראשי הממשלה, מתייחסים לסגנונם האישי ולשיטות עבודתם, עומדים על ההשפעה ארוכת הטווח של מעשיהם במקומות שניתן להעריך אותה, ובסיכום כל פרק מנסים לתמצת את הערכתם תחת ששת מרכיבי המודל. דגש מיוחד מושם על היכולת לזהות הזדמנויות, בעיקר כאלה שעשויות לשנות את ההיסטוריה. כך, לדוגמא, גולדה מאיר זוכה לציון הנמוך ביותר לא רק בגלל מחדל המלחמה, אלא בעיקר בגלל ההחמצות החוזרות ונשנות של הזדמנויות להשיג הסכמים עם מדינות האזור. מנחם בגין, לעומתה, זוכה לציון גבוה בין השאר בגלל הגמישות שאפשרה לו, למרות היותו איש "שתי גדות לירדן", לזהות את רצינות כוונותיה של מצרים ולאמץ את ההזדמנות להסכם. "אם הזכרון הקולקטיבי ייטיב אתו", מסכמים הכותבים, "הוא יזכור לו את חסד השלום עם מצרים ואת הסרת האיום הגרעיני העיראקי יותר מאשר את דיראון מלחמת לבנון ואת האינפלציה המטורפת".

המעניין ביותר בין פרקי הספר, לטעמי, הוא זה שעוסק בלוי אשכול ועושה אתו צדק. אשכול, ש"זכה" לאינספור בדיחות על חשבונו, ושגמגומו שלא בטובתו בנאום לפני מלחמת ששת הימים פגם קשות בתדמיתו, היה איש רב זכויות, ששינה את פני המדינה בפעילותו עוד לפני שעמד בראש הממשלה. הוא סומן כיורשו של בן-גוריון, כשזה פרש לראשונה, אבל בתבונתו ובהומור המוכר שלו סירב באומרו "עדיף שבן-גוריון יחזור ויציל את המדינה מהידיים של מישהו אחר". הוא נכנס לנעליו הגדולות של בן-גוריון אחרי פרישתו השניה והסופית, וכדברי הכותבים, "באנושיותו ובחוכמת החיים הפשוטה שלו, יצר שנות חסד של נורמליות […] אשכול ידע לעשות – ועשה – הרבה יותר מאחרים. ובשביל לעשות צריך כוח. גם אם הוא כוח שקט ולא הפגנת שרירים מעל במות עטורות זרקורים". דברים דומים כתבו גם על יצחק שמיר – מנהיגות שקטה ונחרצת, התאפקות היא כוח – אבל אותו דנו לאחד המקומות הנמוכים בטבלה, בעיקר בגלל נוקשותו המדינית.

אזכיר עוד עניין אחד, המוזכר בספר כבדרך אגב, שמשך את תשומת לבי בגלל הניגוד החריף לימינו אלה, שבהם פוליטיקאים משחררים בקלות אמירות כבדות ראש לכאורה בנוסח "אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות", בהתייחס לשגיאותיהם, ללא שום גיבוי מעשי וללא השלכות. בפרק העוסק ביצחק רבין (שממוקם במקום הרביעי בטבלת הציונים) מספרים הכותבים כי ראש הממשלה הכין מכתב התפטרות למקרה שמבצע אנטבה ייכשל או שמספר הקורבנות יהיה גבוה – נטילת אחריות ללא תירוצים, כיאה וכיאות.

"12 המופלאים" הוא ספר מעניין, תמציתי וממוקד, סוקר את ההיסטוריה הישראלית מזוית ראיה יחודית, ומספק לקורא המעוניין בכך נקודת מוצא לדיון ולהערכות משלו. מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה דביר

2021

פושה / סטפן צווייג

פושה

ז'וזף פוּשֶה, יליד 1759, ששימש במשך כעשור מורה לפיזיקה ולמתמטיקה במוסדות הכנסיה, נטש את משרתו לטובת פעילות פוליטית בתקופת המהפכה הצרפתית. הקריירה שלו התאפיינה בזיגזג בין עמדות ונאמנויות – תומך בהוצאה להורג של המלך בראשית המהפכה ובהחזרת המלוכה מאוחר יותר, ז'ירונדיסט ויעקוביני, תומך בנפוליאון וחותר תחתיו. לעתים משך בחוטים מאחורי הקלעים, לעתים ניצב בחזית. הוא צבר עוצמה כשר המשטרה, וידע גם תקופות של גלות ושל נידוי. נדמה שגילה עקביות רק ברקיחת מזימות ובתאוות הכוח, שנבנה על ריגול ובילוש ואיסוף מידע מרשיע בהמתנה לשעת כושר להשתמש בו. נאמנותו היתה מחושבת היטב, כהגדרתו של צווייג: "הוא מכיר רק במפלגה אחת, אשר לה היה נאמן ולה ישמור אמונים עד יומו האחרון: החזקה יותר, הרוב".

שטפן צווייג עקב אחרי פעילותו של פושה מן היום שהחל לעסוק בפוליטיקה ועד מותו. לא אכנס כאן לנפתולי הקריירה שלו – ניתן לקרוא עליהם ברשת, או בספר עצמו. צווייג כתב, כהרגלו, ביוגרפיה עם מעורבות רגשית ועם לקחים שביקש להפיק ממנה, ולקחים אלה – במקרה של הביוגרפיה הזו – רלוונטיים היום, כפי שהיו בזמן המהפכה וגם בזמן שבו ראה הספר אור, עשור לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.

במבוא לספר מסביר הסופר כיצד הגיע לכתיבתו בעקבות הסופר הנערץ עליו, בלזק, שראה בפושה את הטיפוס המעניין ביותר מבחינה פסיכולוגית בדורו. בלזק, משום שלא היה מבדיל לעולם בין מוסרי ובלתי מוסרי – כך כותב צווייג – התפעל מסגולותיו של פושה, ובכך עורר את סקרנותו של צווייג עצמו. צווייג, שחווה את מלחמת העולם הראשונה, סבור, והוא נותן לכך ביטוי יותר מפעם אחת, כי יש להניח את הפוליטיקאים תחת זכוכית מגדלת, ומגדיר את ספרו על פושה "כתרומה לעבודה הכרחית, הצריכה להכתב, בשטח הביולוגיה של הדיפלומטים, אותו גזע רוחני מסוכן ביותר של עולם חיינו, שלא נחקר עדיין כל צרכו".

למה חשוב לכתוב דווקא על פושה, ולא על אחד מן המנהיגים הבולטים של התקופה? בדומה ליואכים פסט, שכתב את הביוגרפיה של שפאר מתוך מחשבה שיש לתת את הדעת על מי שמאפשרים את הרוע, ולא רק על מנהיגי השורה הראשונה, גם צווייג רואה סכנה באנשים שאינם ניצבים בחזית: "בחיי המציאות הממשיים, בשטח שלטונה של הפוליטיקה, המכריעים הם, לעתים רחוקות […] הטיפוסים העליונים, אנשי האידיאה הטהורה, המכריעים הם אנשים מסוג גרוע יותר, אך זריז יותר: אנשי השורה האחורית".

למרות המסקנה שלמעלה, צווייג אינו מקל ראש בסכנה הנובעת מן האידיאולוגים, ומתרה כי גם אם כוונותיהם טהורות, והם עצמם סולדים משפיכת דם, מילותיהם עשויות לפתוח את שערי הגיהינום. "תמיד יהיה האדם המאמין בתום לבו, הדתי, הנלהב, משנה העולם ומתקנו, הדוחף, בכוונותיו הנעלות ביותר לרצח ולעוול, אף על פי שהוא עצמו מתעב אותם". לדבריו, מנהיגי המהפכה הצרפתים, מונחי אידיאלים, השתמשו במונחים נוטפי דם, ודברו ללא הרף על העלאתם לגרדום של בוגדים, וכשההמון המוסת פירש את הדברים כפשוטם ותבע את ביצועם, לא היה למנהיגים העוז להתנגד. וכבר נאמר במקורותינו: "חכמים, היזהרו בדבריכם". כך בתקופתו של פושה, כך במהלך ההיסטוריה, וכך בימינו: "הפוליטיקה איננה, כפי שמעוניינים רבים לשכנענו, הנהגת דעת הקהל, כי אם הרכנת ראש עבדותית מצד המנהיגים לפני אותו מוסד, שהם עצמם יצרוהו והשפיעו עליו. וכך מתחוללות תמיד המלחמות: מתוך משחק במלים מסוכנות, מתוך גירוי מופרז של היצרים הלאומניים, וכך מתהווים הפושעים הפוליטיים".

ג'וזף פושה היה אדם מרתק בתקופה מרתקת. שטפן צווייג מחיה אותם בכשרונו, מעניק זוית ראיה פסיכולוגית מעניינת, ומעמיק בלקחים שהוא מביא בפני הקורא. מומלץ בהחלט.

Joseph Fouché – Stefan Zweig

גרעיני זהב

1958 (1929)

תרגום מגרמנית: יצחק הירשברג

הנסיכים / גיל סמסונוב

62512010861b

מספר גדול להפתיע של בכירי הפוליטיקה הישראלית בעבר ובהווה – כולל הנשיא וראש הממשלה – חולקים מכנה משותף: הם הדור השני של לוחמי מחתרות אצ"ל ולח"י (לבנת, מרידור, ריבלין, לבני), או צאצאי אנשי חוגו של ז'בוטינסקי (נתניהו). גיל סמסונוב, בעצמו בן לאיש לח"י, ומי שהיה מעורב באופן אישי בתהליכים הפוליטיים שעברו על הליכוד לגלגוליו, הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לחקר תופעה זו, תופעת "הנסיכים" יורשי העצר, וכעת מציג את ממצאיו בספר.

יש בהיסטוריה – העולמית והישראלית – דוגמאות רבות של משפחות שהחיידק הפוליטי עבר בהן מדור לדור (קנדי, וייצמן ועוד). לטענתו של סמסונוב אין עוד מקרה של דור שלם ששעתק את עצמו, כמו דור ההורים של המשפחה הלוחמת. מבלי להכנס לויכוחים חברתיים ופוליטיים – ההבלגה של ההגנה מול האקטיביות של אצ"ל ולח"י, ימין מול שמאל וכיוצא באלה – העובדה היא שקבוצה גדולה של אזרחים ישראלים מצאה את עצמה מנודה ממרכז המפה הישראלית, החל בימים שלפני הקמת המדינה (הסזון), והמשך לאחר הקמתה (ידועה אמירתו של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י"), כשמפקדים בכירים במחתרות לא הצליחו לתפוס מקום ראוי בצה"ל, ואנשים ש"הוכתמו" בעבר מחתרתי התקשו למצוא עבודה. החבורה התכנסה בתוך עצמה, אנשיה בחרו לגור בקרבת מקום אלה לאלה, ותמכו בחלשים שבהם. הכותב מספר על סבתו ששלחה אותו עם צנצנות ריבה, שבתחתיתן הודקו שטרות כסף, אל אצ"ג ורויזיוניסטים אחרים. לא בכדי ניתן להם הכינוי "המשפחה הלוחמת": הצעירים התיחסו אל הותיקים כאל "דודים", גם ללא קרבה משפחתית פורמלית. הדור השני ספג את הלהט ואת האמונה, יחד עם תחושת הנידוי, ובהגיע זמנם הצטרפו אל מפלגת האם – חרות, גח"ל, הליכוד – בתמיכה עקבית וחסרת פשרות של "דודיהם" הותיקים.

סמסונוב מתאר בפרוטרוט את התהליכים שעברו על הזרוע הפוליטית של המשפחה. החל מימיו של מנחם בגין כמנהיג נערץ של תנועת חרות – תופעה יוצאת דופן של מנהיג שכשל במשך כמעט שלושים שנה בבחירות, אבל מעמדו היחודי נותר בלתי מעורער, עבור באימוצם ובטיפוחם של מנהיגים כריזמטים בפריפריה (משה קצב ומאיר שטרית), התחזקות מעמדם של דוד לוי ואריאל שרון, המלחמה על ירושת בגין, התפוררות הלכידות של דור הבנים, ועד מאבקי הבחירות לכנסת ה-20 המתנהלים בימים אלה ממש. היום ניתן למצוא את "הנסיכים" גם מחוץ למשפחה – ציפי לבני היא דוגמא בולטת: השנים עשו את שלהן, היציאה מן ההסתגרות בתוך המשפחה הלוחמת, החשיפה לגורמים אחרים בחברה, המעבר מן האופוזיציה הנצחית אל עמדות שליטה, וגם מות ההורים בני דור המחתרות.

"הנסיכים" הוא ספר מרתק, הניתוחים שהוא מציג מעניינים, המבט מבפנים מעניק לספר ערך מוסף, הכתיבה רהוטה, ואין תחושה של קריאת עבודת תזה יבשה, אלא של פרקי היסטוריה שקמים לתחיה ברעננות. זהו ספר שנכתב באהבה, וכתוצאה מכך, למרות שאינו גולש לעמדות פוליטיות, הוא מוטה מתוך הערכה וחיבה. הדוגמא שזכורה לי בעיקר היא קביעתו של סמסונוב שמשום שבגין הצטרף אל ממשלת אשכול במאי 1967, הוא נחרט בזכרון כאחד מגיבורי הנצחון במלחמת ששת הימים. אמנם הייתי אז ילדה צעירה, אבל אני בטוחה שעל מחזיקי המפתחות שאספנו אז בלהיטות הופיעו עזר וייצמן, מוטה הוד, לוי אשכול ומשה דיין, ולא מנחם בגין, שעד היום הוא לא מי שנקשר אסוציאטיבית לנצחון. אני מניחה שבעבור המשפחה הלוחמת היותו של מנהיגם חלק מן השלטון באותם ימים היתה משמעותית מאוד. מכל מקום, הטיה כזו של המסופר מעידה על התחושות בתוך המשפחה, ואינה פוגמת בעובדות האוביקטיביות שהן לב הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרתק, מיועד גם לאלה שחשים הזדהות עם גיבוריו, וגם לאלה שההיסטוריה החברתית-פוליטית של ישראל מסקרנת אותם.

הוצאת דביר

2015