בשנת 1933 הוקמה בצפון ים המלח שכונה שנשאה את השם "רבת אשלג", אך תושביה קראו לה בפשטות "השכונה". כפי ששמה מעיד עליה, היא היתה סמוכה למפעלי האשלג, אז "חברת האשלג הארץ ישראלית", ונועדה לשכן את משפחות העובדים היהודים. המשפחות התגוררו בדירות במבנים בני שלוש קומות הצופים אל ים המלח, ונהנו משירותים כמו צרכניה, גני ילדים, בית ספר ועוד. ממזג האויר, בימים שלפני המזגנים, הם נהנו פחות. ב-1948, כשההגנה על הישוב המבודד נראתה בלתי אפשרית, הנשים והילדים פונו מן המקום. חלק מן הפועלים עזבו, ואלה שנותרו עברו לסדום. אזור צפון ים המלח נותר אחרי מלחמת העצמאות בידיה של ירדן. מעט מאוד שרידים מצויים כיום במקום בו שקקו חיים במשך חמש-עשרה השנים הללו.
נירה קמחי עוזרד מקימה את השכונה לתחיה. הסיפור מופקד בידיה של מרגלית, דמות בדויה המבוססת על דמויות אמיתיות. שנים רבות אחרי אותה תקופה היא קוברת את אחיה קובי בסמוך לקברי הוריה, וחשה לבד לגמרי, "יתומה מהורים ומאח". מוכת יגון היא נוסעת חודש אחר-כך, אחרי האזכרה, אל צפון ים המלח, המקום בו עמדה שכונה ילדותם. "אין לך מה לחפש כאן", היא שומעת את קולו בראשה, ואת מה שאין לחפש היא מוצאת כשהיא עוצרת בדרכה חזרה לקרוא בדפים שכתבה כילדה.
מרביתו של הספר הוא סיפורה של מרגלית הילדה ושל משפחתה בלשונה של המספרת הצעירה. היא מתארת פכים קטנים מחייהם של הילדים במקום, כמו חוויות בבית הספר, מתנה שקיבלה ליום ההולדת, משחקי ילדות וכיוצא באלה, לצד ארועים היסטוריים כפי שהשתקפו בפריזמה של ילדה עירנית, סקרנית ונוחה להתרשם. לצד פרטים יומיומיים, כמו פתרונות יצירתיים להתמודדות עם החום הגהינומי, היא מספרת על הקיבוץ הסמוך, על היחסים עם העובדים הערבים, על יחסים בינאישיים בתוך המשפחות וביניהן, על הלילה של החלטת האו"ם, על החרדות מפני המלחמה הקרבה, ועל הפינוי. למרות נקודת המבט הצעירה, השכונה על שמחותיה ועל מכאוביה מצטיירת בשלמות, והפרשנות הילדית שאולי לעתים אינה שלמה בשל גילה מוסיפה לה לווית חן.
שמחתי על ההזדמנות ללמוד על ארועים שלא הכרתי, ונהניתי מאוד מן השפה המדויקת של הספר המשמרת יפה מושגים של פעם מבלי להקשות על הקורא של היום. בסיום הספר מצטטת מרגלית מכתב שכתב לה אביה, שכאמור פוּנה לסדום בנפרד ממשפחתו, מכתב שמסתיים במלים "כמו שלומדים בבית הספר על מלחמות היהודים מלפני אלפיים שנה, כך ילמדו על מעשינו. כתבנו דף מזהיר בהיסטוריה על אומץ וגבורה, ומפחד אני שלא יזכרו אותנו. מי יודע". מי יתן והספר יתרום לזכרון.
פרופ' יואב אלון, נכדו של מנחם ספיבק, מהנדס בחברת האשלג הארץ־ישראלית, שאמו ודודו גדלו בשכונה, צירף סוף דבר מעניין לספר, ובו הוא מספר על ההיסטוריה של השכונה במשולב עם ההיסטוריה הפרטית של משפחתו. להרחבה נוספת הנה מאמר מ"דבר" במלאות שבעים שנה לפינוי.
כתוב היטב, מעניין ומומלץ.
פטל
2025
סקירות ספרים 