תגית: פיליפ רות

קולמן סילק היה מרצה מוערך לספרות קלאסית בקולג' אתנה, וקודם לכן דיקן סגל נמרץ שהצעיד את המוסד מתרדמת ליעילות ולתסיסה אינטלקטואלית. כל הישגיו לא עמדו לזכותו כשתהה בקול בפני הסטודנטים מדוע שניים מהם מעולם לא הגיעו להרצאות. האם הם קיימים בכלל, או שמא הם spooks (ובתרגום לעברית "שדים שחורים"). סילק התייחס למובן המקורי של הביטוי שפירושו רוחות רפאים, אלא שבמהלך השנים שימש הביטוי גם ככינוי גנאי לשחורי עור. איתרע מזלו של סילק, והסטודנטים הנעדרים אכן היו אפרו-אמריקאים.

"זה לא שפעם אחת עשית טעות. אם אתה גזען, אז תמיד היית גזען. פתאם כל החיים שלך היית גזען. זאת הסטיגמה וזה אפילו לא נכון". זו היתה הדעה הרווחת, ולסילק לא היה סיכוי לצאת זכאי במשפטה של דעת הקהל. לא עזר לו עברו, לא עזר לו המרצה שחור העור הראשון באוניברסיטה, שגויס על ידו, לא עזרה לו הדיקנית שהחליפה אותו, אף היא גיוס שלו. עובדת היותו יהודי, אולי אחד הראשונים שהורשו ללמד במחלקה ללימודים קלאסיים, שיחקה אף היא לרעתו. הוא מצא עצמו מחוץ למוסד, ואשתו הוכתה בשבץ והלכה לעולמה מספר חודשים אחרי התפוצצות הפרשה –  באשמת הקולג' והבגידה של עמיתיו, כך האמין. אחרי מותה של אשתו קשר קשר עם פוניה פארלי, עובדת נקיון בקולג', שגילה מחצית משלו, וגם רומן זה נזקף לחובתו, הן בעיני עמיתיו והן בעיני ארבעת ילדיו. חברו היחיד הוא נתן צוקרמן, סופר בשנות הששים לחייו שהגיע לאזור כדי להתנתק ולהתאושש מסרטן. שנתיים מחייו הקדיש סילק לכתיבת ספר על הפרשה, וכשסיים החליט שאמנם אינו מרוצה ממנו ולא יפרסם אותו, אבל נפשו מצאה מרגוע יחסי.

בספר הקודם שקראתי, ביל מאהר כותב על מקרה של מרצה מכובד שכשל בלשונו באופן דומה לזה של סילק, וכך הוא מתאר את שארע לו: "די היה באזכור המרומז של הכינויים המעליבים – מתוך כוונה טובה, כאמור – כדי לגרש אותו מן הקמפוס. הוא אולץ לצאת לחופשה בלי תשלום ובלי הגבלת זמן ולחבוש כובע ליצנים. טוב, לא כובע ליצנים בגרסה הסינית אלא בגרסה שלנו: שמונה שבועות של סדנת רגישות, פגישות של תשעים דקות בשבוע עם מאמן שונוּת וחמישה מאמרי ביקורת עצמית שהיה עליו לכתוב. איש מבוגר, פרופסור ליברלי למשפטים, שנענש כמו ילד. מי שלא רואה את הדמיון למהפכת התרבות של מאו זקוק בעצמו לחינוך מחדש". מאהר כותב על אמריקה של היום, אבל אי אפשר שלא למצוא את כל הכשלים שהוא כותב עליהם כבר בספרו זה של פיליפ רות שראה אור לפני עשרים וחמש שנים (ושנראה לי בזמנו מופרז, וכעת כבר לא). הורדת רף הדרישות מתלמידים –  "הסטודנטים שלנו סובלים מבורות תהומית. השכלתם גרועה באופן שלא ייאמן. חייהם האינטלקטואלים עקרים. הם מגיעים לכאן חפים מכל ידע, ומרביתם עוזבים את המקום הזה חפים מכל ידע" – עודף הרגישות למלים, נסיונות לשכתב את ההיסטוריה, טיפול בגזענות באופן שדווקא מחריף את ההפרדה, ביוש פומבי ושפיטה מהירה ללא חנינה על ידי דעת הקהל. "פשוט, להטיח אשמה פירושו להוכיח אותה. לשמוע האשמות פירושו להאמין להן. אין שום צורך במניע לעבריין, אין שום דרישה להגיון או לשכל ישר. ברגע שיש תוית, זה מספיק. התוית היא המניע. התוית היא ההוכחה. התוית היא ההגיון". "אמת היא ערך נזיל בעידן הקנאות החדשה", כתב רות, ולא ידע עד כמה ירחיקו הדברים לכת בשנים הבאות. ההשראה לספרו של רות היתה מקרה זהה שארע לאחד מידידיו, שזכה לצייד מכשפות בשל אותה מילה. בשונה מן המציאות שבה זוכה האיש, סילק היה צריך למות כדי שעמיתיו יכו על חטא.

עוד בשונה מן המציאות, לסילק היו סודות. הוא היה שחור בהיר עור, ששיקר באשר לגזעו בטופס הגיוס לצבא ב-1944, ולא חזר בו מעולם מהתחזותו. יתרה מזו, כשהכיר את אייריס היהודיה, שהיתה לאשתו, הוא סיפר לה, וכמובן לשאר העולם, שהוא יהודי. עד סוף ימיו חי עם שני הסודות הללו. בעולם שמתייג אנשים, לזהות שאדם בוחר לעצמו יש השפעה מהותית על מקומו. סילק, שנתקל בגזענות בוטה רק בשנות האוניברסיטה, כשלמד במוסד לשחורים על פי דרישת אביו, רצה לטפח זהות נבדלת. "הוא לעולם לא יתן דריסת רגל לרודנות של האנחנו שמשתוקקת לשאוב אותו אל תוכה, האנחנו הכופה, הכולל-הכל, ההיסטורי, המוסרי, שאין מפלט ממנו". לחיים עם סודות יש מחירים כבדים, לא רק למי שנושא אותם. כך גם לחיים בזהות אינדיבידואלית.

הספר נכתב על רקע פרשת קלינטון-לוינסקי, וצוקרמן, המספר, כותב על "האקסטזה שבהתחסדות" ועל "רוח הרדיפה של האומה הצעירה". הוא עוסק גם ביחסי גברים-נשים, במקומה של האשה בממסד האקדמי, בהלומי הקרבות של מלחמת ויטנאם, בהדרדרותה של ההשכלה, ביחסי הורים-ילדים, בכוחה של הכתיבה, ועוד. שיחה מעניינת במיוחד מתנהלת לקראת סיומו של הספר בין צוקרמן לאחותו של סילק, כשזו מביעה התנגדות לחודש ההיסטוריה האפריקאית. אם רוצים לכבד את פורצי הדרך האפרו-אמריקאים בכל תחום, כך היא טוענת, יש לעשות זאת באופן טבעי כל הזמן בהתייחס לעבודתם כפי שמתייחסים לזו של הלבנים. דחיקתם מן הרשומות במשך אחד-עשר חודשים בשנה והעלאתם על נס בחודש אחד ממעיטה מערכם. זהו אותו הנתיב להפרדה הגזעית שעליו כותב ביל מאהר, ההפך ממה שאליו יש לשאוף.

פיליפ רות הוא סופר מעמיק, בעל רגישות לפרטים קטנים ולדקויות. היצריות, כרגיל אצלו, מבעבעת, וכך גם הרגשות העזים. "הכתם האנושי" נמנה בהחלט עם השורה הראשונה של ספריו.

The Human Stain – Philip Roth

זמורה ביתן

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: דוני ענבר

כותרת משנה: בהשתתפות טריקי וידידיו

"הכנופיה" היא סאטירה, הכתובה כמחזה, שבמרכזה דמותו של ריצ'רד ניקסון, אז בשנת כהונתו השלישית כנשיא. פיליפ רות, כך עולה מן הספר, ראה בניקסון – עוד טרם פרשת ווטרגייט – אחראי לדרדורן של הפוליטיקה והחברה האמריקאית ולזילות של מעמד הנשיאות. שני הציטוטים המופיעים בפתח הספר מצביעים על  הרעה החולה שביסוד כהונתו. הציטוט האחד הוא מתוך ספר של ג'ונתן סוויפט אודות השקרים שבני אדם מעדיפים לספר זה לזה במקום לנהוג בכנות וביושר. השני הוא מתוך ספר של ג'ורג' אורוול, ובו הוא מתייחס אל שפת הפוליטיקה ש"נועדה להעניק לשקר צליל של אמת". לקראת סיומו של הספר רות שם בפיו של ניקסון, המתמודד על תפקיד השטן, את המלים, "אני אומר שעכשו אנו זקוקים לממשל חדש, שד עם קרניים חדשות, חצאי-אמת טריים לגמרי, אימים שלא נודעו עד כה, והפגנות צביעות שאיש לא חלם על שכמותן". בין ציטוטי הפתיחה לנאום הסיום, הוא חובט בנשיא ובאנשיו ללא רחם.

בנאום באפריל 1971 הצהיר ניקסון על עמדתו נגד הפלות, וטען כי גם לעוברים יש זכויות. באותו חודש הוא הורה להעביר לשלוש שנות מאסר בית את וויליאם קלי, קצין צבא אמריקאי, שנדון למאסר עולם עם עבודת פרך בגין רצח עשרים ושניים אזרחים וייטנאמיים בלתי חמושים (מאוחר יותר הומתק גזר הדין לעשר שנות מאסר, אך קלי, כאמור, ריצה שלוש שנים בנוחות הבית). בפרק הפותח את הספר, "טריקי מרגיע אזרח מוטרד", רות כורך את שני הנושאים יחדיו. האזרח המוטרד מקשה ושואל אם יתכן שקלי ביצע לא רק רצח (שגם השואל וגם הנשיא חיים אתו בנוח, או למצער מתעלמים ממנו), אלא גם הפלה, אם במקרה היתה אחת הנשים הוייטנאמיות בהריון והעובר מת איתה. ניקסון, המכונה בספר טריקי דיקסון, מגייס את כל הגיונו המפותל ואת הכשרתו כעורך-דין, שבה הוא מנופף בכל הזדמנות, כדי לדון בסוגיה ולהניח את דעתו של השואל, שהרי אם אכן בוצעה הפלה הרי שההקלה בעונש מנוגדת להצהרתו של הנשיא.

פרקי הספר הבאים נמשכים באותה רוח של אי-גיון, של מניפולטיביות, ובעיקר של שרידות פוליטית, שכן טריקי, כפי שהוא מודה בפה מלא ובלי לחוש בושה, עסוק מסביב לשעון ללא לאות במשימה יחידה אחת – להבחר לכהונה שניה – ואין לו זמן להטרד בעניינים אחרים. הוא מצהיר שיעניק זכות בחירה לעוברים, כי הם מגזר מושתק ומקופח. תנועת הצופים מתקוממת נגדו משום שההתיחסות לעוברים מרמזת שהוא מעודד יחסי מין, אוי לאוזניים שכך שומעות. בפירואט מרהיב הוא חוזר בו מהצהרותיו בדבר זכויות העוברים, מציג עצמו כפוריטן מתנזר, ומחפש כיצד לרסן את הצופים ובמי לתלות את הקולר לכל מה שהשתבש או משתבש או ישתבש בארצות הברית ובעולם. השעיר לעזאזל יהיה שחקן הבייסבול קורט פלוד, שהוא למרבה הנוחות שחור עור, ומכיוון שהוא מתגורר זמנית בדנמרק נוצרת עילה לכבוש את קופנהגן ולהרוס אותה. גם אחרי שטריקי נרצח, יועציו ויורשיו ממשיכים להתנהל ברוחו. טריקי עצמו מוצא את מקומו בגהינום, ומנהל תעמולת בחירות מול השטן.

טריקי הוא, כאמור, שורש הרע, אבל רות אינו חוסך שבטו מאיש. את הנשיא מקיפים יועצים שונים, כמו יועץ כלכלי, רוחני, צבאי ועוד, כל אחד אינטרסנט לגוף שהוא מייצג, ועצותיו נגועות במשוא פנים. סגן הנשיא, הקרוי מה-שמו, הוא לא-כלומניק שמסוגל פחות או יותר רק לדברי גידוף כלפי מתנגדיו. המשטרה ושירותי הבטחון הם אומרי הן המועלים בתפקידם. הפרשנים מתעלמים מהמציאות ורואים מהרהורי לבם. אין מקום נקי מחצאי האמת ומן הצביעות שטריקי מבקש לקדם בגהינום ובעולמם של בני האדם.

רות אינו טורח להסוות את הדמויות בספרו, גם אם הוא נותן להן שמות בדויים. בני התקופה בוודאי זיהו בקלות את כל אחת מהן והכירו כל פרשה המוזכרת בעלילה. חלק מן הפרטים הכרתי, את אלה שנראו לי מהותיים להבנה חיפשתי, אבל על כמה מהם החלטתי פשוט לקרוא בספר ללא חקירה נוספת. לא מחמת חוסר ענין, אלא משום שלמרות הספציפיות של המטרות לחיציו של רות, בסופו של דבר ולמרבה העצב, הספר לא רק שלא איבד רלוונטיות, אלא צבר עוד ועוד ממנה. ההיאחזות של פוליטיקאים בתדמית ובדעת הקהל על חשבון אמינות ויושרה (טריקי מוטרד ללא הרף מהופעת זעה על שפתו העליונה, תופעה העלולה לערער את אמינותו), הגמישות הבלתי נסבלת של המצפון, זריית חול בעיני הציבור, הטלת האשם בכל מי שאינו במחנה הנכון (באותו רגע), ההאדרה העצמית, השפה הבריונית. אפילו האבסורד של כיבוש קופנהגן מוצא לו מקבילות בימינו.

ואם חשב מישהו שרות הפריז בתיאור הנלעג של ניקסון, הרי שהשיחות (שהוקלטו) שניהל הנשיא עם יועצו אודות הספר מעידות שקלע בול. ניקסון מעלה בשיחות אלה את האפשרות שאחד העיתונים שנואי נפשו עומד מאחורי הספר, כאילו רות, שכבר היה מפורסם ומצליח, נזקק לכך. לחילופין הוא אומר שלא יופתע אם בני קנדי הם הכוח המניע (קנדי, אגב, מכונה בספר ג'ון פ. כריזמה). הוא נתפס ליהדותו של רות, ומביע את דעתו שהאנטישמיות והאנטישמים עשויים לעזור לו ב"מלחמתו" בסופר. מכיוון שהנשיא שבספר נרצח בסופו של דבר, הוא מציע לרמוז שרות מסית לרצח, ולקשור את ההאשמה הזו לתאריך הרצח של קנדי. קל להתבלבל ולחשוב שהשיחות הללו הן חלק מהעלילה, ועצוב להתעשת ולזכור שלא.

היועץ הרוחני של הנשיא, שנושא את ההספד בהלוויתו, אומר שנשיא רגיל היה נזכר כ"נשיא ארצות הברית", או כ"מנהיג העולם החופשי", או כ"המצביא העליון". אבל הנשיא שנרצח לא היה אדם רגיל, והוא ייזכר בפשטות כ"טריקי". ניבא ולא ידע מה ניבא. כל הישגיו של ניקסון כנשיא נשכחו, ונותרה רק התפטרותו בעקבות ה"טריק" של ווטרגייט.  

"הכנופיה" הוא ספר פרוע, עתיר דמיון המסתמך על עובדות,  מצחיק אם מתעלמים מן הרקע ומן הרלוונטיות, ומעציב כמשקף מציאות. התרגום של אליעזר כרמי, למרות למעלה מחמישים השנים שעברו מאז, עדכני ונאה, והספר מומלץ.

Our Gang – Philip Roth

בוסתן

1972 (1971)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

נתן צוקרמן, סופר בשאיפה, שכתב עד כה מספר סיפורים קצרים, זוכה להגשים חלום כשהוא מוזמן אל ביתו של הסופר הנערץ עליו, ע.א. לונוף. "באתי, אתם מבינים, להציע את עצמי כמועמד ללא פחות מאשר בנו הרוחני של ע.א. לונוף, לבקש את חסותו המוסרית ולזכות, אם רק אוכל, בהגנת הקסם של המלצתו ואהבתו", הוא מתאר את תחושתו ואת התפעמותו. לונוף בחר, למרות התהילה, להתרחק מאור הזרקורים, והוא מתגורר הרחק ממקום ישוב בחברת אשתו הופ. בשגרת יומו, כפי שהוא מתאר אותה באוזני צוקרמן, הוא "מהפך משפטים". כותב משפט או שניים, מניח אותם בצד, מהרהר בהם, שב אליהם, ומשכתב אותם או מוחק כליל. "וזוהי, תפסתי, הדקדקנות המענה, אותה תשומת לב משגעת, קפדנית, לכל פרט, העושה אותך גדול, המדרבנת אותך להמשיך, והיא שהעלתה אותך למעלה ועכשו גוררת אותך למטה […] אדם, גורלו ועבודתו – כולם חד הם. איזה ניצחון נורא!", מסיק צוקרמן.

תשומת לבו של לונוף ומחמאותיו – "לצוקרמן יש את הקול מעורר ההערצה ביותר שבו נתקלתי מזה שנים, בודאי בשביל אחד שרק מתחיל" -מחניפות לצוקרמן, וההתוודעות לצדדיו האנושיים והאישיים של אלילו אינה מרתיעה אותו. הופ מתארת חיים אומללים של התבטלות ומחיקה אישית לצד כשרונו הגורף-כל של לונוף. כשהיא נשברת ומאיימת, ולא בפעם הראשונה, לעזוב, היא מטיחה בפני איימי בֶּלֶט, שאיתה מנהל לונוף מעין רומן בביתם: "הנה לך דת האמנות שלו, יורשתי הצעירה: דחיית החיים! מאי-חיים הוא עושה את הסיפורת הנהדרת שלו! ועכשו את תהיי האדם שעימו הוא לא חי!"

במקביל לסיפור הביקור אצל לונוף, צוקרמן מספר שני סיפורים נוספים. את האחד הוא רוקם סביב דמותה של איימי, שלה הוא מייחס את זהותה של אנה פרנק ששרדה והחליטה לשמור את הישרדותה בסוד, כדי שיומנה ימלא את תפקידו ביעילות. אנה שבדמיונו, בדומה לו עצמו, יודעת שלשנאת היהודים אין סיבה הגיונית, ויש להזכיר ולהסביר זאת שוב ושוב. אילו נותרה בחיים, היומן אולי לא היה מתפרסם, או שלא היה זוכה לתהודה. אבל, כך הוא סבור, "כמתה היא כתבה, בלי להתכוון לכך או להשתדל, ספר עם עוצמה של יצירת מופת, שיכריח סוף סוף את הבריות להבין".

הסיפור השני נוגע ליצירתו של צוקרמן עצמו, ולתגובות שאיתן נאלץ להתמודד. "סופר הצללים" ראה אור עשור אחרי "מה מעיק על פורטנוי", שזכה לביקורת עזה בשל דמותו של פורטנוי היהודי (בנוסף לביקורת על הארוטיות הבוטה והחשופה). פיליפ רות התייחס בכמה מספריו לביקורת על ספרו זה, כמו גם על יצירות אחרות שלו מאותה סיבה, וצוקרמן, האלטר אגו שלו, עוסק בה אף הוא. אחד מסיפוריו הראשונים של צוקרמן סובב סביב פרשיה משפחתית, ומתאר את הארועים ואת הדמויות ללא כחל ושרק, כולל הצדדים הנלעגים שבהם. אביו, שקיבל את הטיוטה לקריאה בטרם פרסום, מנסה להפעיל עליו לחץ להמנע מפרסום, ואף מגייס לצדו שופט. זה האחרון שולח אל צוקרמן מכתב שמטרתו לשכנע אותו בנזקים שבסיפור. למכתב הוא מצרף רשימת שאלות למחשבה, ביניהן "היכול אתה בכנות לומר, שיש משהו בסיפור הקצר שלך שלא יחמם את ליבם של יוליוס שטרייכר או יוזף גבלס?", וגם "מהו הדבר באופייך הגורם לך לכרוך כה הרבה מן הכיעור שבחיים עם יהודים?"

רות עצמו, אגב, ענה למבקריו ב-1965: "הם חשים אשמים בדבר שאני איני רואה כל סיבה להרגיש אשמה בגללו, ומתגוננים נגד מה שאין צורך להתגונן נגדו… הפתרון אינו לנסות לשכנע את האנשים לאהוב את היהודים או לרצות להרוג אותם, אלא להבהיר להם שאי אפשר להרוג יהודים גם אם אינם מחבבים אותם".

קרוב לשלושה עשורים מאוחר יותר שב פיליפ רות אל גיבוריו בספר "הרוח יוצא", האחרון בספרי צוקרמן ("סופר הצללים" הוא הראשון בהם), שם הוא שב ונפגש עם איימי, ונאבק נגד הכוונה להשחיר את שמו של לונוף באמצעות פרט פיקנטי מעברו.

פיליפ רות עוסק בספר בצדדים השונים של אמנות הכתיבה, או מלאכת הכתיבה, ועושה זאת, כדרכו, בכשרון, בשילוב שפע נושאים לכלל יצירה אחת, ובהעלאת נושאים מעניינים למחשבה. מומלץ.

The Ghost Writer – Philip Roth

זמורה ביתן מודן

1981 (1979)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

ב-1940, לנוכח המלחמה באירופה והתעצמותה של גרמניה, חרג הנשיא רוזוולט מן המסורת שנקבעה על ידי וושינגטון, וביקש להבחר לכהונה שלישית. מבוקשו עלה בידו, וארבע שנים אחר כך אף הגדיל לעשות ונבחר לכהונה רביעית. כך ארע במציאות. בהיסטוריה החילופית שמציג פיליפ רות הציבה המפלגה הרפובליקנית כנגדו מועמד אטרקטיבי במיוחד, צ'רלס לינדברג, טייס נערץ, ששבה את הדמיון בטיסותיו החלוציות, ונכנס אל הלב באבלו על בנו התינוק שנחטף ונרצח. בעוד רוזוולט הצהיר כי לא ישלח אמריקאים להלחם באירופה, אך תמך מוסרית ומעשית בבנות הברית, לינדברג נקט בעמדות בדלניות נוקשות. ססמתו היתה "אמריקה תחילה", ואמריקה בחרה בו.   

משהיה לינדברג לנשיא, הפכו עמדותיו הפרטיות לנחלתם של רבים. מן הסתם לא הפכו בני אדם את עורם, אבל תחושות שלא הובעו בקול צפו כעת בגלוי. לינדברג, שהאשים את היהודים – יחד עם הבריטים ועם אנשי רוזוולט – בנסיון לגרור את אמריקה למלחמה, נתן לגיטימציה לדעות קדומות ולאנטישמיות. בני משפחת רות, כמו יהודים רבים אחרים, שעליהם כותב הסופר כי "יהדותם נבעה מעצם היותם מי שהם, כמו האמריקאיות שלהם", חשו בכך באופן מיידי. כשהרמן, אבי המשפחה, לוקח את משפחתו לטיול בוושינגטון, אולי כדי להתנחם בנוכחות המוחשית של סמלי הדמוקרטיה, המשפחה מוצאת עצמה מגורשת מבית מלון ומותקפת מילולית במסעדה. הרמן הנסער מצטט מנאום גטיסברג, "כל בני האדם שווים נבראו". "אבל זה לא אומר שכל הזמנות המלון נבראו שוות", עונה לו שוטר שהוזעק למקום, וצחוק נשמע בלובי. פעמיים בתוך יום הם מכונים "יהודי חצוף". כשאיש האף בי איי נטפל אל פיליפ בן התשע ברחוב, וחוקר אותו על דיעותיהם של בני המשפחה, הילד מעיד על עצמו כי "כבר התחלתי לחשוב על עצמי כעל פושע קטן בגלל יהדותי".                  

פיליפ רות, סופר חכם, אינו מעתיק את גרמניה הנאצית אל ארצות הברית. "הפתרון הסופי" האמריקאי מעודן יותר, עטוף בדמוקרטיה ובמילים מנומסות. אגף הקליטה האמריקאי ותנועת "אדם לאדם" מִתנאים בכוונות יפות, לקרב את העירונים אל המסורת של חיי הכפר, ומכוחן, בשיתוף פעולה עם עסקים גדולים, הם כופים על משפחות יהודיות לעקור משכונותיהן ולעבור אל מקומות בהם יהוו מיעוט. את מקום המשפחות העקורות תופסות משפחות לא יהודיות במסגרת מיזם השכן הטוב, שמטרתו "להעשיר" את "האמריקאיות" של כל הנוגעים בדבר. המטרה המוצהרת היא עידוד המיעוטים הדתיים והלאומיים באמריקה להשתלבות רבה יותר בחברה הכללית. בפועל, היהודים הם המיעוט שבו מתעניינים כולם.

אבל לא הכל מעודן ומנומס. האמריקאים הלבנים-נוצרים, שכבר הוכיחו את עצמם בעבר כמבצעי לינצ'ים מיומנים, אמנם לא קיבלו הוראה מגבוה, אבל באוירה שנשתררה לא איחרו הפוגרומים להגיע. הם מקומיים, רבים מגנים אותם, אבל הם נמשכים. כשהרמן וסנדי נוסעים להביא לביתם ילד שאמו נרצחה, זכרו של ליאו פרנק רודף אותם.

לצד ההיסחפות הקלה של האמריקאים אחרי נשיאם הפופולרי, אוהד הנאצים, מטפל רות גם בקשת התגובות של היהודים. ישנם המשתפים פעולה עם השלטון, אולי מתוך אופורטוניזם, אולי משנאה עצמית. הביקורת שלו עליהם אינה מוסווית, ובאה לידי ביטוי בעיקר ביחסם אל יהודי שהעז להציג את מועמדותו לנשיאות, והטיח בפני האומה את האמיתות שלו. "בכך הוא חיזק ביודעין את אותה עוינות שהם דימו בנפשם כי שיככו בהתנהגותם המופתית כלפי עמיתיהם וידידיהם הנוצרים", הוא כותב ומתייחס לאשליה כאילו הדעות הקדומות תלויות בהם. בקצה השני של התגובות נמצאים אלה שממהרים לפרק את עסקיהם, לארוז את חפציהם, ולבקש מקלט בקנדה. בתווך נמצא הרוב המפוחד שנשאר במקומו, מקווה שיעבור זעם, מחזיק באמונה בחוק ובסדר של הדמוקרטיה.

גם המיקרוקוסמוס של המשפחה מסופר במדוקדק, אמנם מנקודת המבט של ילד שעולמו היציב התערער – אמו היציבה פוחדת, אביו החזק בוכה – אבל עם תבונת המבוגר המספר. בדומה לאופן האמין שבו מטפל רות במעגלים של המדינה ושל הקהילה, גם בחוג המשפחתי הוא אינו צובע את דמויותיו בגוון יחיד, אלא מפתח את הדינמיקה המשתנה בין מרכיביו.

"הקנוניה נגד אמריקה" משובץ בדמויות אמיתיות ובארועים שאכן ארעו, ואלה יחד עם הכתיבה המצוינת של פיליפ רות מרכיבים סיפור אמין מאוד. אולי משום שצללתי לתוכו בשלמות, ואולי משום שאמינותו גבוהה, ובעצם שני אלה כרוכים יחדיו, כשמצאתי ברשת תמונה של הרמן ובס וילדיהם סנדי ופיליפ, חשבתי לעצמי, "הם מחייכים, אז כנראה המצב לא היה כל כך קשה", ולקח לי רגע להזכר ש"המצב" ספרותי, לא היסטורי. ואולי האמינות נובעת לא רק מכשרונו של רות, אלא גם מן הידיעה שהמציאות שהוא מתאר יכולה להתרחש.

מומלץ, כמובן.

The Plot Against America – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2004)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של סופר

בגיל חמישים וחמש, כשהחל לחזור אל עצמו אחרי ניתוח שהסתבך וגרר אשפוז מתיש, שבתורו גרר דכאון, ישב הסופר פיליפ רות' לכתוב אוטוביוגרפיה. הספר כולל שישה פרקים, ההולכים ומתרחבים מן המשפחה אל השכונה, אל הקולג', אל נישואיו הראשונים, ואל הקריירה הספרותית מ"היה שלום, קולומבוס" ועד "מה מעיק על פורטנוי". כפי שאפשר לצפות מרות', אין מדובר בכרונולוגיה המתרכזת ב"אני", אלא ב"אני בתוך התקופה ובתוך הרקע התרבותי והחברתי", ולמרות שמו של הספר אין מדובר בהנחת עובדות על הנייר, אלא בהתבוננות חוקרת ומעמיקה, העושה רושם כן וחשוף.

כמו ב"נחלת אבות" מוצג בספר הפער שבין בית הוריו של הסופר לזה שקיבל יצוג נרחב ביצירותיו. אחד מפרקי הספר מוקדש לטענות הקשות שהעלו נגדו קוראים יהודים בעקבות הסיפור "מגן האמונה" שנכלל ב"היה שלום, קולומבוס", האשמות באנטישמיות ובשנאה עצמית, שאותן הוא מפרק אחת לאחת. לאורכו של הספר שב ועולה האופן בו החיים משתקפים בספרות או משפיעים על יצירתה, וגם האופן בו הספרות משליכה על החיים. סגנונו של "מה מעיק על פורטנוי", אולי השנוי במחלוקת ביותר בין ספריו, מוסבר בהרחבה על רקע הפוליטיקה של תקופתו, ועל רקע חייו של רות'. זהותו היהודית, והיות יהודי בארצות הברית של אמצע המאה העשרים, גם הם נושא מרכזי בספר. ועוד כיוצא באלה שפע נושאים ותת-נושאים השזורים יחד ברוב ענין.

ובכן, כך סתם יושב לו סופר, שהפך את חייו לבדיון שוב ושוב בספר אחר ספר, וכותב את העובדות? לא פיליפ רות'. לגביו, גם הכתיבה הזו היא ענין המזמין חקירת עומק. לשם כך הוא מגייס את נתן צוקרמן, הדמות שבדה בתשעה מספריו, ושמהווה במידה רבה אלטר אגו שלו עצמו. הספר נפתח במכתב מרות' לצוקרמן, ובו הוא מסביר את מניעיו לכתיבת האוטוביוגרפיה, ומבקש חוות דעת כנה על כתב היד. תשובתו הארוכה של צוקרמן חותמת את הספר, והיא מרתקת לא פחות מכל מה שנכתב לפניה. בין השאר שולל צוקרמן את רעיון האוטוביוגרפיה מכל וכל: "כך אנו מקבלים את ההקרנה האוטוביוגרפית הבדיונית הזאת המראה אותך באופן חלקי. אפילו אם קצצת בסך הכל אחוז אחד, זהו האחוז הקובע […]. אך אין זה בלתי רגיל, בעצם. באוטוביוגרפיה יש תמיד עוד טקסט, הֶקְשֵר, אם תרצה, נוסף לזה המוצג לראווה. קרוב לוודאי שזו הצורה הספרותית המניפולטיבית מכולן". הוא מטיח ברות', "אתה מציג לראווה תשוקה סודית שכל העולם יפנק אותך", וסבור כי "כתבת מטמורפוזה על עצמך פעמים כה רבות עד שאין לך מושג עוד מה אתה או מה היית אי פעם. עכשו אינך אלא טקסט מהלך". צוקרמן מתייחס גם ל"טריק" הספרותי של חליפת המכתבים בין השניים, וטוען כי "המכתב הזה בסוף הוא תחבולה של הגנה עצמית כדי לאחוז במקל בשני קצותיו". רות' לוקח צעד נוסף בעירוב העובדות ויצוגן הספרותי, ומאפשר לצוקרמן הבדוי להראות את כתב היד לאשתו הבדויה ולהשמיע את הערותיה, שלאחריהן "לבדה, בחדר השינה החשוך היא שוכבת, חרדה שמא לעולם לא תהיה לנו האפשרות להיות אלא מה שאתה, עם הביוגרפיה הכפייתית שלך, מחליט"…

ספר מבריק.

The Facts – Philip Roth

זמורה ביתן

1992 (1988)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

אלכס פורטנוי, יהודי אמריקאי בשנות השלושים לחייו, שוכב על ספת הפסיכואנליטיקאי ושופך את לבו. בעיצומו של מונולוג נסער, הוא מגדיר, כמעט מבלי משים, את תמצית המועקה המייסרת אותו, "הקללה הרובצת עלי, נקרע מתאוות המעוררות בחילה במצפוני, וממצפון המעורר בחילה בתאוותי". אלכס אובססיבי למין, אך לא זו הבעיה בגינה הגיע אל הפסיכיאטר. החינוך שקיבל, המנטליות ממנה אינו יכול להשתחרר, יחסיו עם הוריו ועם משא ילדותו – כל אלה עומדים בינו ובין שלוות הנפש המיוחלת.

הספר נתפס במידה רבה כארוטי מאוד, מיני ובוטה, והתיאורים המפורטים בספר הם שגרמו לכך. אבל לראות אותו כחד-מימדי, לצמצם אותו לסצנת הכבד, עושה לו עוול. הנושא המרכזי אינו האובססיה, אלא מבנה הנפש של אלכס, שהוא תוצאה ישירה של הסביבה בה גדל. אלכס הוא בן שאינו מצליח להשתחרר ממשפחתו, מבקש להתיר את כבלי האיסורים ואת משא האשמה, אך משלם מחיר נפשי כבד. אלכס הוא גם יהודי, רחוק מהדת אבל כבול בתוך המנטליות, מודע בחריפות רבה ליחודיותו כיהודי, חושב במונחים של הם ואנחנו – "הם" הוואספים, "הנוצרים זהובי השיער הם הם התושבים הלגיטימיים ובעלי המקום הזה", ו"אנחנו" היהודים, מתויגים כשונים וכזרים, חסרי אותו בטחון הנובע מבעלות: "זה לא יאומן, אבל כפי הנראה זה כך: יש אנשים המרגישים בחיים אותה קלות, אותו בטחון עצמי, אותה זיקה פשוטה והכרחית כפי שהייתי מרגיש אני כשחקן מרכז המגרש בקבוצת "צרעות הים"? […] ויש אנשים כאלה שמסתובבים להם, ככה סתם, ברחובותיה של אמריקה? אני שואל אותך, מדוע אני אינני יכול להיות אחד כזה!".

הוריו של אלכס, דור שני למהגרים, גידלו אותו ואת אחותו הבכורה, בשנות הארבעים והחמישים, במסורת החינוך הסטראוטיפי הנוקשה, ויצרו עבורם ילדות מבולבלת שנעה בין האלהת הילדים להשפלתם: "מה קרה להם להורים יהודים אלה, שהצליחו לטעת בלבנו, ילדים קטנים יהודים, שאנחנו נסיכים קטנים, מצד אחד, יחידי סגולה כעוף החול מצד אחד, גאונים ומבריקים שלא היו כמותם בדברי ימי הילדות – גואלים ומושיעים, השלמות בכבודה ובעצמה, מצד אחד, ומצד אחר חרבונות כאלה קטנים, נטולי יכולת, רברבנים, חסרי שכל, נטולי אונים, אנוכיים, מרושעים, כפויי טובה קטנים!" אלכס, בבגרותו, עדיין סובל מאותה כפילות, הכרת ערך עצמו המשולבת לבלי הפרד בפקפוק עצמי. המעורבות הביקורתית שלהם בחייו לא פסקה מעולם, גם בבגרותו כשהגיע להישגים. תיאור התנהלותם של ההורים – העמסת יסורי מצפון, שלילת פרטיות, איומים בגירוש מן הבית ומן המשפחה – מצחיק עד דמעות ומכאיב גם יחד. ויחד עם זאת, אלכס מספר גם על רגעי רוך וקירבה, אך תוהה, "ממה עלי להשתחרר, הגד לי, מן השנאה… או מן האהבה?"

ההתנגדות העזה של אלכס לדת היוותה כר נרחב להתנגשויות ולעימותים, וגם בהקשר זה, למרות דעותיו המוצקות ומעשיו בהתאם להן, הוא נתון נפשית תחת מרותו של החינוך שהוטבע בו: "מדוע הסטיה הקטנה ביותר מן המוסכמות המכובדות גורמת לי גיהינום פנימי כזה? והרי אני שונא את המוסכמות המחורבנות האלה! הרי אני יודע מה ערכם של האיסורים!". כשהספר פורסם הואשם פיליפ רות' בשנאה עצמית, ומשפטים כדוגמת זה, "את היהודים אני מתעב על צרות מוחם, צטדקנותם, תחושת העליונות המוזרה שאנשי מערות אלה שהם הורי וקרובי קנו להם", חיזקו את ההאשמה. אבל יש לציין כי עוינותו של אלכס מופנית כלפי כל דת שהיא, והמשכו של אותו משפט הוא, "אך כשהמדובר הוא בחוסר טעם וזולות, באמונות שהיו מביישות אפילו גורילה, פשוט אין לעלות על הגויים […] מספיק ודי עם אלוהים ושאר הטינופת! הלאה הדת והשפלת האדם!".

פיליפ רות' העניק לאלכס פורטנוי פרטים ביוגרפיים רבים, כמו גילו, השכונה בה גדל בניו ג'רזי, מקצועו של האב. הספר מאוד אישי ונסער, ומן הסתם מבטא את עמדותיו של הסופר, כפי שהובעו מחוץ לספרים, ולא רק את אלה של גיבורו. במאמר מוסגר אציין כי היה מעניין, ואולי גם קצת מפתיע, לקרוא בספרו "נחלת אבות" על יחסו לאביו, יחס מפויס הנובע מהערכה למרות כל חילוקי הדעות, והיה מעניין גם לקרוא על יחסו של האב לספריו של בנו המושמץ: "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו".   

"מה מעיק על פורטנוי" הוא ספר נוקב על הורות, ועל המהות של היות יהודי בארצות-הברית. פיליפ רות' הוא סופר יצרי, סוער ודעתן, ופורטנוי, בתוך מערבולת האובססיה המינית, מתאר במדויק את המרחש בנפשו שלו, ובנפשם של אלה שחוו ילדות כשלו. ראוי מאוד לקריאה.

Portnoy’s Complaints – Philip Roth

שוקן

1970 (1969)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

כותרת משנה: סיפור אמיתי

"נחלת אבות" הוא קינה על אביו של פיליפ רות'. הרמן רות', בן שמונים ושש, כמעט עיוור, מחצית פניו משותקת, שמיעתו מידרדרת, מתבשר כי מזה עשר שנים מתפתח במוחו גידול, הגורם לכל בעיותיו. בנו מתאר בספר את חודשי חייו האחרונים של אביו, ובהיותו הסופר המחונן שהוא, ובזכות המודעות העצמית העמוקה שלו, "נחלת אבות" הנו הרבה יותר מתיאור של גסיסה. רות', ביצירה מרגשת, עומד על מרכיבי אישיותו של אביו, ועל קשרי הגומלין ביניהם שעברו גלגולים בשלבים שונים בחייהם. הרמן הוא עולם ומלואו כשלעצמו, אך הוא גם פניה של תקופה, פניו של דור, ורות' מתייחס גם להיבט זה. הוא נדרש ליחסי חולים-רופאים בעידן של מידע פתוח ושל טכנולוגיה מאריכת חיים (או שמא מאריכת גסיסה), ולמקום שיש לתת לרצונו של החולה. וכמי שכליו הם הכתיבה הכנה והחשיפה האמיצה, הוא מיטיב להמחיש את שעובר בלבו של בן נוכח שקיעתו של האב.

בהיבט ה"טכני" של אותם חודשים, בניו של הרמן, וכמובן הרמן עצמו, נקלעים לחוסר אונים בשל חוות דעת סותרות, האחת מציעה ניתוח מיידי לפני החמרה קריטית, השניה מציעה בדיקות פולשניות לפני החלטה – כנראה וודאית – על שני ניתוחים עוקבים. בגילו המתקדם של הרמן ובמצבו הבריאותי, ההתאוששות מניתוח – אם יעבור בהצלחה – תהיה מייסרת, והסרה מושלמת של הגידול אינה מובטחת. בלילה טרוף מחשבות מנסה פיליפ לקבל החלטה מושכלת, ומביע רעיון שהולך ותופס באחרונה מקום מרכזי בתפיסת החולה כשותף להחלטות על גורלו: "תשמע לו. תקשיב למה שהוא אומר. הוא אומר לך מה הוא רוצה וזה פשוט מאוד. הוא רוצה שהעין שלו תתוקן. הוא לא ילד – הוא הצליח להגיע לגיל שמונים ושש הודות לחוכמה המיוחדת שלו, לכן התייחס בכבוד לחוכמה הזאת ותן לו את מה שהוא רוצה". ברגע שולי למדי בסיפור, כשהאב והבן יושבים מול הרופא, וזה פונה אל הבן בלבד, כאילו האב הוא אובייקט חולה ולא אדם בוגר, הבן מבקש מהאב להעלות בעצמו את שאלותיו בפני הרופא, וכל הכבוד והחמלה שבלבו באים לידי ביטוי באותו מעשה פשוט. בתוך מערבולת יסורי הבחירה, הוא מוצא את הכוח הנפשי להעלות בפני אביו את הנושא של "צוואה בחיים", ולהפתעתו, למרות היאחזותו של האב בחיים, הוא מקבל את הסכמתו ללא היסוס. שני בניו מונו למיופי כוחו בשעת הצורך, אך בבוא השעה, למרות רצונו המתועד של האב, החלטת הבן קשה מאין כמוה.

הרמן הוא גבר עקשן, דעתן, תובעני מאוד בדרישותיו הקטנות כגדולות. על התמודדותו עם אביו בצעירותו כותב פיליפ, "כשעדיין הייתי בבית והוא היה בריא וחזק ושיגע אותי עם העצות חסרות הערך שנתן, עם הערות הביקורת חסרות הטעם וההגיון שגרמו לי, כשהייתי לבדי בחדרי, להכות על מצחי ולייבב ביאוש", ולכן "ההתנגדות לסמכותו היתה בגדר מאבק כה קשה ומכאיב, כרוך בצער ובלעג כאחד". כשהרמן פרש לגמלאות, והיה לו שפע זמן להעביר ביקורת על אשתו, היא, למרות נאמנותה וסבלנותה, אמרה לפיליפ שהיא שוקלת לבקש גט. כעת הוא יורד לחייה של שותפתו לחיים ליל. אבל את מה שראה פיליפ הצעיר, וראו אחרים, בראש וראשונה כמייאש, הוא מזהה כעת כמקור כוחו של הרמן. כשהרמן משמיע באופן נדיר מילת ביקורת כלפי עצמו, פיליפ סבור כי "בגיל שמונים ושש, עם גידול גדול בראשו, עדיף שיישא בשני הצדדים של רתמתו את מגיני העיניים שבזכותם הוא נושא את משאו היישר כל חייו". כי כזה היה האיש וכזה היה דורו, דור של מהגרים עניים, שויתרו על השכלה כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, "שהעבודה האמיתית, הבלתי נראית, הענקית" שעשו כל חייהם נועדה "להפוך את עצמם לאמריקאים. לאזרחים הטובים ביותר", אנשים עם כוח עמידה, שמעולם לא ויתרו ולעולם לא יוותרו, אנשים ש"היתה בהם הכרת תודה, ואידיאליזם. אותו יושר בסיסי". לנוכח התנהלותו של הרמן כלפי הגידול וההידרדרות שהוא מביא – הידרדרות שהבן מתאר לפרטיה הגרפיים, ומצליח לעשות זאת מבלי לפגוע בכבודו של אביו – פיליפ כותב בפשטות, "הוא היה נהדר, ולא באיזו דרך יוצאת מהכלל, אלא בדרך הארצית והפשוטה שלו. הכוח שלו מדהים אותי". הוא מוסיף לראות את פגמיו, את כל אותם מרכיבי אישיותו שהפריעו לו והכעיסו אותו, אך כעת נוספת למודעות לכל אלה גם הבנה של השורשים העמוקים של מה שנראה על פני השטח, וגם קבלה. כל החומרים שמהם יצר ספרים דחוסים וביקורתיים נמצאים גם כאן, כעת במבט מפויס. כותרת המשנה של הספר היא "סיפור אמיתי", ונראה לי שבכך בחר הסופר להבחין בין ספריו שנשענו על המציאות, ובין ספר זה שהנו המציאות עצמה.

באותו הקשר הוא מספר על יחסו של אביו לספריו. בשונה מן האב הספרותי שהעניק לגיבורו צוקרמן, אב שלא היה יכול לסבול את תיאורי היהודים בספרי בנו, "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו". אני זוכרת כמה הופתעתי בקריאה ראשונה מן האזכורים ליחסו של הרמן אל ספריו של בנו. ציפיתי לכעס, להתכחשות, ומצאתי הערכה.

"נחלת אבות" מרגש עד דמעות, אבל כמו בחיים, השלובים צחוק ועצב, כלולים בו גם קטעים מצחיקים עד דמעות. אחד מהם הוא תיאור פגישה עם וולטר, ניצול שואה, שמבקש לכתוב ספר על קורותיו לפני שנשלח לאושוויץ, כשהוסתר בידי נשים בברלין. להפתעתו של פיליפ, שמתבקש על ידי אביו לסייע בהוצאת הספר לאור, הוא מגלה שמדובר בפורנוגרפיה בוטה, תיאורים מפורטים של יחסי המין שקיים וולטר עם מצילותיו. כשהוא ואביו צוחקים, אחרי שהוא מדווח לאב במה מדובר, הרמן אומר משועשע, "אולי זה יהיה רב-מכר כמו פורטנוי".

ראויה לציון העובדה שהסופר אינו מקצה משאבים נפשיים לחרטות. אולי משום שהוא עסוק בהווה, אולי משום שהעבר אינו ניתן לשינוי, אבל, לדעתי, בעיקר משום שהלכי רוח והתנהלויות שהיו נכונים לזמנם לא היו יכולים להיות אחרים באותה עת, ומשום כך אין טעם במחשבות מסוג מה-היה-אילו או מה-הייתי-עושה-אחרת-לו-ידעתי אז-מה-שאני-יודע-היום.

יש בספר עוד שפע נושאים הראויים להתיחסות, ביניהם תפיסת המוות, החיים כאלמן, היחס לחפצי משפחה העוברים בין הדורות, הקונפליקט שבין המקובל למוסרי, וכמובן – שוב ושוב – מערכת היחסים שבין האב לבנו, האופן בו, גם בעתות מחלוקת וכשהרצון להשתחרר מן המסירות האבהית עז, הם משורגים זה בזה. לא בכדי בוחר הסופר לסיים את הספר בפענוח משמעותו של חלום שחלם: "החלום אמר לי שגם אם לא בספרים שכתבתי ובחיי – לפחות בחלומותי אני אחיה ללא הרף כבנו הקטן, עם מצפונו של בן קטן, בדיוק כמו שהוא יישאר חי שם לא רק כאבי אלא כמו האב, היושב ושופט את כל מה שאני עושה".

במפתיע, כתיבת הסקירה לא היתה קלה. חשבתי שדי יהיה להעלות על הכתב את החמלה, את הכבוד ואת הכאב, אבל הספר כולו התדפק על המקלדת, ביקש להיות מצוטט ומבואר. קשה היה להחליט מה יישאר בחוץ. אסיים, אם כך, במשפט מסכם קצר. "נחלת אבות" הוא ספר חם, כן, חושפני, מעניין, נוגע אל הלב, ומומלץ מאוד.

Patrimony: A True Story – Philip Roth

זמורה ביתן

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

"מבצע שיילוק" נפתח בתיאור חוויה מערערת שעבר פיליפ רות': בשנת 1987, בעקבות ניתוח שלא עלה יפה, נזקק הסופר לכדורי שינה כדי להעביר את לילותיו ללא כאבים. בדיעבד התברר שלכדורים שנרשמו לו היו תופעות לוואי קשות, ובמשך חודשים הלך מצבו הנפשי והידרדר. הוא סבל מחרדות, חש זר לעצמו, התקשה לתפקד, ונטה למחשבות אובדניות. כשאובחן הקשר בין הכדורים לסבל הנורא שחווה, נגמל מהם, והחל לשוב בהדרגה לאיתנו. בשלב זה, כשבטחונו בעצמו ובזהותו עדיין מעורער, קיבל שתי שיחות טלפון מישראל, האחת מקרוב משפחתו והשניה מידידו הסופר אהרן אפלפלד. שניהם סיפרו לו שמסתובב בישראל אדם המציג עצמו כפיליפ רות' הסופר, והוא מטיף לרעיון התפוּצָנות, שבמרכזו רעיון שיבת היהודים לתפוצות, התזה ההופכית לציונות.

הניתוח והמשבר שבעקבותיו ארעו במציאות. האם גם הופעתו של הכפיל המתחזה ארעה במציאות? פיליפ רות' עושה מאמצים ספרותיים לשכנע באמיתותו. בהקדמה הוא מספר לקורא על השינויים שנאלץ להכניס בזהות כמה מן הדמויות בספר מסיבות משפטיות, ובהמשך הוא משלב את העימות מול הכפיל בהתרחשויות אמיתיות ומתועדות. כשקיבל את שיחות הטלפון מישראל, היה בעיצומן של הכנות לנסיעה לירושלים, כדי לשוחח עם אפלפלד, שיחה שנכללה מאוחר יותר בספרו "ענייני עבודה". קטעים מן השיחה נכללים גם ב"מבצע שיילוק" (שמחתי, כמו בפגישה עם מכר אהוב, למצוא כאן בין השאר את אותו הציטוט שבחרתי לסקירה שכתבתי על "ענייני עבודה"). בביקורו בארץ תכנן לשבת בבית המשפט במהלך משפטו של ג'ון דמיאניוק, וכך אכן עשה, במציאות ובספר. לאורכו של הספר כולו, ממש עד לסיומו, משובצים בו אנשים מחייו, כולל פגישה מקרית המתוארת באפילוג, עם מבקר ספרות, שציטוט מביקורת שכתב על "מבצע שיילוק" מופיע על כריכת הספר. ואז, בדף האחרון, מגיעה הערה לקורא בזו הלשון: "הוידוי הזה הוא שקר".

היה או לא היה? מן הסתם לא היה, אבל בלשונו של רות', "ספרות בדיונית מספקת למספר את השקר שבאמצעותו ניתן לחשוף את האמת שאי-אפשר לדבר עליה".

בניגוד לעצת בת-זוגו, בחיים ובספר, השחקנית קלייר בלום, הוא מחליט לאתר את המתחזה ולהתעמת אתו. התוצאה היא סחרחרת ארועים אליהם הוא נסחף, בלבולי זהויות בינו ובין בן-דמותו, וניצול הסיטואציה החריגה על ידי כוחות אחרים באזור – ידידו הפלשתינאי, נציג המוסד ואחרים. אף אחד ושום דבר אינם מה שהם מתיימרים להיות, ועד הסוף לא ברור מי המפעיל ומי המופעל.

חילופי זהויות וערפול זהויות הם מוטיב מרכזי בספר: רות' וכפילו, ג'ון דמיאניוק / איוון האיום, ששאלת זהותו עמדה במרכז המשפט, אפלפלד שכילד בן תשע ברח ממחנה ריכוז וחי בזהות שאולה, אורחת קתולית של אפלפלד שסבורה שהיא יהודיה שננטשה כתינוקת במלחמה. רות' עומד על ההבדל שבין ספרים על כפילים לארועים שהוא מתאר ב"מבצע שיילוק". בעוד בספרות תפקידו של הכפיל לחשוף את השחיתות שמתחת למעטה המכובד, כאן הכפיל נפרד לחלוטין ממקורו:

מי שנרשם בסוויטה 511 של מלון "המלך דוד" לא היה האני האחר שלי, האני השני, האני הבלתי-אחראי, האני הסוטה, האני הנגדי, האני החוטא, האשם, המגלם את ההזיות הרעות שיש לי עצמי […] לחשוב עליו כעל כפיל הרי זה להעניק לו את המעמד ההרסני של הארכיטיפוס המפורסם, הקיים, בעל היוקרה, והכינוי מתחזה גם הוא אינו משפר את המצב […]. כדי לבדל עצמו מרות' המזויף, הוא מכנה אותו מוישה פיפיק, ביטוי ביידיש שמשמעותו הברנש הקטן שרוצה להיות כמו גדול, הילד המשתין במכנסים, מישהו שהוא קצת מגוחך, קצת מצחיק, קצת ילדותי, הצל הקומי שלצדו גדלנו, האישיות הפולקלורית הקטנה. השם המבטל הזה אינו מקטין בפועל את נוכחותו של המזויף בחייו של רות'.

כמו בספריו האחרים של פיליפ רות', גם כאן הוא עוסק בנושאים שאינם חדלים להטריד אותו – העם היהודי, הגורל היהודי, ישראל, האנטישמיות:

הנושא שלא זכור לי באמת כי בחרתי בו ללוותני כך כצל, עד מוות; הנושא שאת בחינתו האובססיבית חשבתי תמיד כי יבוא יום ואוכל להשאירה מאחורי; הנושא שלא תמיד קל להבין את חדירתו המתמדת לכל ענין בכל מקום; הנושא המחלחל, החובק-כל, המייגע, המגלם בחובו את הבעיה הגדולה ביותר ואת החוויה המדהימה ביותר של חיי, ואשר חרף כל נסיון נכבד לעמוד בפני קסמו, נראה עכשו כי הוא הכוח הלא-רציונלי השולט בחיי – וכפי שהדברים נשמעים, לא בחיי בלבד… הנושא הקרוי היהודים.

"מבצע שיילוק" כולל אזכורים רבים של ספריו של רות' ושל דמויות מתוכם. כבר בתחילתו של הספר, לפני הנסיעה לישראל, כשהוא תוהה על היתכנותו של הכפיל, הוא נסחף לכיוונה של השערה שאחד האלטר-אגו שלו, כמו נתן צוקרמן, יצא מן הספרים והתממש כדמות בשר ודם. בהמשך, משום שהוא מופיע בספר בדמותו שלו, ומשום שהוא מתמודד כל חייו עם ביקורת מצד הקהילה היהודית על תוכנם של ספריו, יצירתו תופסת מקום בעלילת הספר הנוכחי.

הספר תוסס במגוון של דעות ועמדות בנושא היהודים וישראל, חלקן פרובוקטיביות ומקוממות. אלה, יחד עם המציאות המתעתעת של ההתרחשויות, מחייבות קריאה עירנית. רות' מכניס אצבעות ספרותיות היישר למוחו של הקורא, מעסה קצת, מבלגן קצת, ומפתה להקדיש מחשבה לא בהכרח קונפורמית לשאלות קיומיות.

מומלץ, כמובן

Operation Shylock – Philip Roth

זמורה ביתן

1999 (1993)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

כותרת משנה: סופר, עמיתיו ועבודתם

"ענייני עבודה" כולל עשרה פרקים, ובהם פיליפ רות' מתאר שיחות, מפגשים והתרשמויות בהם מעורבים עשרה יוצרים – תשעה סופרים וצייר אחד. כל פרק מתרכז באדם יחיד, ובדרך-כלל גם בנושא מרכזי אחד. כולם יחדיו עוסקים בעבודתו של הסופר, במניעיו ובנושאים המעסיקים אותו בהקשר לכתיבה.

שלושה הפרקים הראשונים היו בעיני המרתקים מכולם. בשלושתם המפגשים ארכו מספר ימים, ובסיומם ישבו רות' ובני שיחו לסכם את עיקרי שיחתם ולהעלותם על הכתב במבנה של דוח-שיח. בפרק הראשון, ובו מתארח פרימו לוי, ציטט רות' מספרו של לוי, "הטבלה המחזורית", את המשפט "יש יופי בזיקוק". הציטוט הזה מתאים גם לשלושה הפרקים האלה, שתוכנם עבר זיקוק, ומה שנותר הוא בהיר וצלול ומאיר עיניים. חשוב לציין שלמרות שהשיחות נוגעות בנושאים אישיים, זה אינו ספר ביוגרפי, וגם לא מציצני.

עם פרימו לוי (ב-1986) השיחה נסבה על השילוב של עבודתו ככימאי עם עבודתו כסופר, ועל התרומה של שני צדדים אלה בחייו להשרדותו. לוי סיפר, במענה לשאלה, על מניעיו וכוונותיו בכתיבת "ההפוגה" ו"אם לא עכשו, אימתי", ועל ההבדל ביניהם לבין המניע לכתיבת "הזהו אדם". נושא נוסף שעלה הוא הבחירה של לוי לגור כל חייו באותה דירה בה נולד, כשכל בני משפחתו מתגוררים בסמוך, והקשר בין בחירה זו לבין כתיבתו. בין שאר הדברים למדתי כי פוסונה, גיבור "מפתח כוכב", הוא האלטר-אגו של הסופר. במהלך הקריאה נתקפתי רצון עז לקרוא שוב את כל ספריו.

השיחה עם אהרן אפלפלד (ב-1988) עסקה בזהות היהודית, בבחירה לכתוב על דמויות בדויות כי כתיבת המציאות כפי שחווה אותה היא בלתי אפשרית בעבורו, ובסגנון המינימליסטי של ספריו. כקדימון לשיחה, רות' תיאר את כתיבתו של אפלפלד במלים המדויקות הבאות:

אפלפלד הוא סופר עקור הכותב סיפורת עקורה, ואשר הפך את העקירות ואת אובדן חוש ההתמצאות לנושא היחודי שלו. רגישותו – שהוטבעה כמעט מלידה בחותם נדודיו של הילד הבורגני הבודד בשום-מקום מהלך אימה – הולידה כמדומה מאליה סגנון של פרטנות קצרנית, של התקדמות מחוץ לזמן ושל דחפים סיפוריים מסוכלים, המחשה פרוזאית מצמררת של מנטליות העקור. יחודי לא פחות מן הנושא הוא הקול שמקורו בתודעה פצועה המוטלת היכנשהו בין שכחה לזכרון, וממקמת את הסיפורת שהיא מספרת באמצע הדרך בין משל להיסטוריה.

מהפרק הזה יצאתי עם דחף לקרוא שוב את "באדנהיים עיר נופש", שנדון בשיחה באריכות.

איבן קלימה, הסופר הצ'כי, עבר שלוש שנים מילדותו במחנה הריכוז טריזנשטט. בבגרותו, תחת המשטר הקומוניסטי, נאסר עליו במשך עשרים שנה לפרסם את ספריו, והוא התפרנס בעבודות כמו טאטוא רחובות ורוכלות. קלימה נמנה עם המתנגדים למשטר שלא הסתירו את עמדותיהם, והיה פעיל בהפצת ספרות במחתרת. השיחה עמו (ב-1990) נסבה לפיכך בעיקר על מגבלותיה של הספרות ועל כוחה תחת משטר רודני, וכן על האתגרים שעתידים לעמוד בפניה בעולם שייפתח להשפעות תרבותיות מגוונות, ובעיקר לרידוד שתביא עמה הטלויזיה החופשית. בשולי השיחה דנו השניים גם בשאלת היחס של הקהל הצ'כי אל הסופר מילן קונדרה, שאמנם זכה לתהילה מחוץ לצ'כוסלובקיה, אך נתפס כמי שזנח את העיסוק היצירתי בנושאים הבוערים לקוראים הצ'כים דווקא בתקופה בה נזקקו לו. לרשימת הקריאה החוזרת המתארכת שלי נוסף "שופט בחסד". אמנם לא הספר הזה הוזכר בשיחה, אבל הוא היחיד שקראתי, ואחד מן השניים של קלימה שתורגמו לעברית.

השיחות האחרות בספר היו קצרות יותר וממוקדות יותר. עם יצחק בשביס-זינגר שוחח רות' (ב-1976) על הסופר ברונו שולץ, ששניהם העריצו. השיחה התרחבה אל סוגית הסופרים היהודים-פולנים שכתבו בפולנית מול אלה שכתבו ביידיש, וכן אל השאלה מדוע אחרי שנים רבות בארצות-הברית בשביס-זינגר אינו כותב באנגלית: "סופר אמיתי לא יכתוב בשפה נלמדת אלא בשפה שהוא מכיר מילדותו" (יש הרבה מקרים שמוכיחים שגם ההפך אפשרי, אבל השניים אינם מקדישים תשומת לב לשאלה זו).

עם מילן קונדרה שוחח רות' (ב-1980) חמש שנים לאחר שעזב את צ'כיה לטובת צרפת. השניים דברו בעיקר על ספרו של קנדרה "הצחוק והשכחה", ובאמצעותו על הרוע שברודנות.

עדנה אובריאן, הסופרת האירית, גדלה בביתו של אב אלים וחונכה במנזר. השיחה איתה (ב-1984) עסקה בעיקר בכתיבה הנשענת על חוויות ילדות, וכן בהבדלים – אם ישנם – בין סופר לסופרת. כמו כן שוחחו השניים על הכתיבה האירית, ועל גדולי סופרי אירלנד.

ארבעה הפרקים האחרונים אינם בנויים במתכונת של שיחות. בפרק המוקדש למרי מקארתי נכללים שני מכתבים: באחד היא מחווה דעה על ספרו "החצי השני", אותו שלח אליה למטרה זו. בשני הוא משיב לטענות שהעלתה, בעיקר בנושא של נקודת המבט של הנוצרי הקורא בספר יהודי בעליל. הפרק המוקדש לברנרד מלמוד מתאר מפגשים בין השניים לאורך שנים עד דעיכתו של מלמוד. הפרק העוסק בצייר פיליפ גסטון מתרכז בתקופה בה שניהם התנתקו מניו-יורק (רות' בעקבות הביקורת על "מה מעיק על פורטנוי"), ובאיורים שגסטון יצר עבור רות' לאחר שהאחרון סיפר לו על תהליך היצירה של הספר "השַד". בפרק החותם את הספר רות' מתאר את רשמיו מקריאת ספריו של סול בלו. מכיוו שאיני בקיאה בספריו של בלו, הפרק הזה דיבר אלי פחות מן האחרים.

פיליפ רות' הוא אדם סקרן, חוקר, מעמיק, בעל תחומי התעניינות רבים. מכיוון שהתברך ביכולת להעלות את הגיגיו על הכתב באופן נהיר ומושך, אנו מקבלים ספר מרתק, שעיקר הענין בו הוא בתמונה המקיפה של העולם בו נוצרים הספרים, אך גם הנושאים שבשולי הספר ראויים לתשומת לב.

Shop Talk – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

"נמסיס" הוא ספרו האחרון של פיליפ רות'. לאחר שהספר ראה אור ב-2010 הודיע רות' על פרישה מכתיבה. עיקר תהילתו של הסופר באה לו מספריו האינטנסיבים, האפלים יותר, כמו "הכתם האנושי", "מה מעיק על פורטנוי" ו"התיאטרון של מיקי שבת". אני, כמובן, מעריכה מאוד את הספרים הללו – איך אפשר שלא – אבל חיבה יתרה יש לי אל הספרים הפחות דחוסים, החל ב"הייה שלום, קולומבוס", עבור ב"נחלת אבות" מכמיר הלב, וכלה ב"נמסיס". ספרים שבהם, למרות העומק הרגשי והמתלבט של גיבוריהם, יש לסופר פנאי להתעכב על פרטי נוף, על שיחות צדדיות, ואין תחושה של דחיפות מאיימת.

"נמסיס" מתרחש בארה"ב בקיץ 1944, על רקע מלחמת העולם השניה (למעט הפרק האחרון המתרחש כשלושים שנה מאוחר יותר). זהו סיפורו של באקי קנטור, צעיר יהודי בן עשרים פלוס, שבשל ראיה לקויה לא גויס לצבא, ומצפונו מייסר אותו על כך. לאקי הוא בחור בעל כושר גופני גבוה, מורה לספורט, מטיל כידון, קופץ למים, והוא חש כשיר לגיוס, אך כאמור הצבא פוסל אותו. חבריו הטובים ביותר השתתפו בפלישה לנורמנדי, ונלחמים על אדמת צרפת, ואילו הוא מנהל מגרש משחקים בניוארק בתקופת חופשת הקיץ. את הפסטורליה של החופשה מפרה התפרצות מחלת הפוליו. החיסון הונהג רק עשור מאוחר יותר, ובתקופה בה מתרחש הסיפור הפוליו הוא בגדר מסתורין. לא ברור למה הוא פורץ, לא ברור איך הוא מועבר מאדם לאדם. שניים מן הילדים שמשחקים באופן קבע במגרש של לאקי מתים, ועוד כמה ילדים לוקים בשיתוק. לאקי, שכבר מיוסר מאשמה בשל אי השתתפותו במלחמה, מיוסר כעת גם מתחושת אחריות, ולפיכך מתחושת כשלון, כשהילדים שבאחריותו נפגעים. ואם לא די בכך, הוא משתכנע על ידי חברתו לצאת מן העיר ולנהל חוף רחצה במחנה בחיק הטבע, ולאשמה המייסרת נוספת כעת תחושה של נטישת משמרת, של בגידה בילדים. מחשש לספוילרים לא אתאר את מה שהתרחש אחר-כך במחנה, ושינה את חייו של באקי לנצח.

לב הספר הוא בשאלת החובה והאשמה:

אשמה אצל אדם כמו באקי עשויה להיראות חסרת הגיון, אבל למעשה היא בלתי נמנעת. גורלו של אדם כזה נגזר. כל דבר שיעשה לא ישתווה לאידיאל שבתוכו.

הספר, באמצעות באקי, מתחבט גם בשאלה של יחסי אלוהים-אדם. אלוהים של באקי הוא אל מרושע, מוכן לפגוע בלי סיבה בילדים חפים מפשע. הוא לא רחוק מראית "האלוהות כברייה העוינת את קיומנו פה". ועם זאת הוא אינו מפקפק בקיומו של האל:

אתה עדיין מאמין באלוהים הזה שאתה מזלזל בו כל כך?

כן. מישהו היה צריך לעשות את המקום הזה.

הפתיע אותי בספר ההעדר המוחלט של השואה. בכל זאת מדובר בתקופה שבה כבר הסתננו ידיעות על המתרחש במחנות הריכוז, ובקרב הקהילות היהודיות שררה דאגה לקרובים באירופה. יכול להיות שההסבר הוא במשפט כמעט מובלע בספר. רות' מתאר את השיחות היומיומיות סביב מחלת הפוליו, ומציין בדרך אגב כי רק לפני זמן קצר כל השיחות נסובו סביב המלחמה, וכעת לא מדברים עליה. האסון הקרוב פיזית תמיד מאיים יותר מאסון מעבר לים.

"נמסיס" הוא ספר מעניין, שלוקח זמן להבין את עומקו. תוך כדי קריאה הוא נראה לי ספר בעל רובד אחד, שכל מה שיש בו נאמר מפורשות. אבל כמה שעות אחרי הקריאה, וגם כעת תוך כדי כתיבה, אני רואה את העומק, מהרהרת בעוד ועוד שאלות שעולות בו.

העטיפה מקסימה בעיני. במהדורה העברית נשמר עיצוב העטיפה של הספר המקורי, רק בצבע רקע שונה (לפי אמזון העטיפה המקורית שחורה-לבנה, ובעברית שחורה-צהובה).

כשסיימתי לקרוא את "נמסיס" בחרתי לקרוא את "הייה שלום, קולומבוס", ספרו הראשון של פיליפ רות'. מפליא למצוא את קוי הדמיון בין שני הספרים, שנכתבו בהפרש של חמישים ואחת שנים זה מזה. הכשרון והעין הבוחנת היו שם ממש מהתחלה, וליחם לא נס עם השנים.

Nemesis – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן