תגית: פיליפ רות

בספריו האחרונים נטה פיליפ רות לעסוק באנשים שמתמודדים עם בעיות הזיקנה. מכיוון שרות עצמו חוגג השנה 80 שנה להולדתו, הבחירה הזו אולי טבעית. הגיבורים המזדקנים של ספריו – "החיה הגוועת", "כלאדם", "הרוח יוצא" – יצריים וסוערים כמו בספריו המוקדמים יותר, אם כי פחות מתריסים ומרדנים, ועל הספרים שורה גם מעין השלמה הבאה עם הגיל ועם הנסיון. "זעם" יוצא דופן מן הבחינה הזו, שכן גיבורו בן 18 בעת התרחשות העלילה. אבל אין פה חזרה אל הספרות המוקדמת שלו, אלא שילוב – מוצלח ביותר – של סיפור נעורים עם מתינות המספר המבוגר. על הכריכה מצוטט משפט שנכתב על הספר ב"ניו יורקר", ולפיו "רות ממזג את שמחת החיים המופקרת של כתיבתו המוקדמת ואת הפיכחון של ספריו האחרונים". הביטוי "שמחת חיים מופקרת" נראה לי מוגזם, בעיקר בהקשר לספר הזה, אבל אני מסכימה לגמרי עם ענין המיזוג בין הצדדים המוצלחים שלו כסופר צעיר וכסופר מנוסה.

הספר מתרחש בשנת 1951, כשברקע מהדהדת כל העת מלחמת קוריאה. מרקוס מסנר, בנו של קצב יהודי כשר, שהיה עד אז "ילד טוב ניו ג'רזי", בוחר לעזוב את הבית לקולג' מרוחק, משום שאביו, שעד אז היו לו יחסים טובים אתו, הפך מגונן עד כדי פרנויה (רות עצמו סיפר בראיון נדיר שבשנת 1951 נאלץ לברוח לאוניברסיטה מרוחקת מביתו, כי האב סוכך עליו במידה כזאת שאלמלא נמלט משם, "הייתי הורג אותו"). לראשונה בחייו מרקוס מוצא עצמו לבדו, הרחק מחממת הוריו, וכל מה שהוא רוצה זה להשיג ציונים מעולים ולהתרחק מצרות, כי צרות פירושן גירוש מהקולג', משמע גיוס לצבא, וכתוצאה מכך סיכוי גבוה לההרג בקוריאה.

בקולג' מרקוס פוגש טיפוסים שאת קיומם לא יכול היה לדמיין קודם לכן. ההתמודדות שלו עם החיים ה"אמיתיים" לא מתנהלת יפה. הוא לא מסוגל להתעמת עם אנשים השונים ממנו, אין לו יכולת לקבל את השונה, ומתברר שיש בתוכו זעם שמתפרץ בהזדמנויות הלא מתאימות, בעיקר כשהוא נתקל באנשים שבטוחים בעצמם הרבה יותר ממנו. הוא אולי יודע מהן הבחירות הנכונות, אבל הוא לא בהכרח בוחר בהן. גם התהליכים ההיסטוריים הגלובלים והמקומיים מסיטים אותו מחייו קטנים והשלווים. … מה שאביו חסר ההשכלה ניסה בכל כוחו ללמד אותו מלכתחילה: האופן הנורא, הבלתי נתפס, שבו הבחירות הנדושות ביותר, הפעוטות ביותר ואפילו המבדחות של האדם, מביאות לתוצאות שלא עומדות בשום יחס מתקבל על הדעת אליהן עצמן.

פיליפ רות הוא מספר מיומן ומנוסה, שהנסיון אינו פוגם ברעננות הכתיבה שלו. הנה עוד ציטוט מן הביקורות שעל כריכת הספר, ציטוט שאני מסכימה אתו לחלוטין: "פיליפ רות הוא רב-מג שמצליח לשלוף שפנים חדשים מאותם כובעים ישנים". זהו הספר ה-23 שלו שאני קוראת, ולמרות שהוא מעוגן באותם נופים אנושיים כמו רבים מן האחרים, יש בו – שוב – משהו חדש, רענן, מפתיע, מעורר מחשבה, שגורם גם לספר הזה להיות בלתי נשכח.

Indignation – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2012 (2008)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

שמו של הספר הושאל ממחזה מימי הביניים, שמחברו אינו ידוע. במחזה נדרש אדם, ששמו כלאדם, להביא הוכחות למעשיו הטובים על מנת שיורשה להכנס לגן-עדן, והוא עורך מעין מסע סיכום בחייו.

ב"כלאדם" של פיליפ רות', שמו של הגיבור אינו ידוע (פעם אחת בלבד משתמש אחד מחבריו בשמו במהלך שיחה, אבל זהו מן הסתם כינוי ולא שם רשמי). הספר נפתח בלוויתו ומסתיים במותו, ובין שני אלה מתוארות תחנות בחייו. מרבית התחנות עוסקות במחלות ובמוות, שכן המוות הבלתי נמנע הוא בעצם הכוח המניע של הספר, השאלה איך חיים עם הידיעה שהמוות הוא מה שמצפה בסוף הדרך.

כי העוצמה הכי מטרידה של החיים היא המוות. כי המוות כל-כך לא צודק. כי ברגע שטועמים את החיים, המוות אפילו לא נראה טבעי. פעם חשבתי – בחשאי הייתי בטוח – שהחיים נמשכים עוד ועוד.

זהו גם סיפור על זיקנה. גיבורו של "כלאדם" חצה את גיל שבעים. מאחוריו שלושה גירושים, שני בנים מנוכרים ובת אוהבת אחת. הוא עבר בחייו כמה מחלות, חלקן לא קלות (ניתוח שבר כשהיה ילד, תוספתן שהתפוצץ וגרם לדלקת הצפק, עורקים סתומים), ובשנים האחרונות לחייו הוא מתאשפז לניתוח מדי שנה. חבריו מתים סביבו ממחלות קשות, נתקפים שבץ, אחת מתאבדת. כשהוא פורש לגמלאות, הוא מנסה להגשים חלום אמנותי, אך בהדרגה נוטש אותו. שום דבר בעצם כבר לא מתאים לו, והבדידות סוגרת עליו.

הזיקנה היא לא קרב; היא מרחץ דמים.

גיבוריו של רות' הם בדרך-כלל אנשים ייצריים, המסתערים על החיים בתאוותנות. לפעמים הם הורסים את עצמם, אבל כמעט אף פעם אינם מאבדים את הלהט. גם בספרו הקודם, "החיה הגוועת", העניק לגיבורו המזדקן תשוקה סוערת, ו"זיכה" אותו ברומן לוהט עם נערה צעירה. גיבור "כלאדם" משתוקק לחוש תשוקות כאלה, אבל כשההזדמנות אינה ניתנת לו הוא משלים עם מצבו. למרות הקדרות של סוף החיים, למרות החרטות על שגיאות העבר, יש בספר השלמה מפויסת. אפשר היה לראות בהשלמה הזו כעין יאוש, אבל רות' מתמרן את הקורא אל מחוץ למחוזות האלה. ההחמצות מעציבות, אבל את הספר אופף בכל זאת מעין רוגע.

אותי הספר ריגש מן המילה הראשונה עד האחרונה. הנה, לדוגמא, שני קטעים מביקורו של גיבור הספר בקברי אביו ואמו, שיש בהם גם השלמה וגם געגועים צובטי לב:

הם היו רק עצמות, עצמות בתיבה, אבל העצמות שלהם היו העצמות שלו, והוא עמד קרוב לעצמות ככל יכולתו, כאילו הקירבה עשויה לקשר אותו אליהם ולהפיג את הבידוד שנולד מאיבוד העתיד שלו ולחבר אותו מחדש אל כל מה שהיה ונעלם.

אמו מתה בגיל שמונים, אביו בגיל תשעים. בקול רם הוא אמר להם, "אני בן שבעים ואחת, הילד שלכם בן שבעים ואחת". "יופי, חיית", השיבה אמו, ואביו אמר, "תסתכל אחורה ותכפר על מה שאתה יכול לכפר, ותוציא את הכי טוב ממה שהשארת". הוא לא היה יכול ללכת. העדנה יצאה מכלל שליטה. וכך גם ההשתוקקות שכל אחד יהיה בחיים. ושכל זה יהיה שוב מההתחלה.

אני נמנית עם אוהביו של פיליפ רות', והספר הזה לחלוטין עומד בציפיות הגבוהות שלי ממנו.

Everyman – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2011 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

נייתן צוקרמן, סופר מזדקן שבילה את תשע השנים האחרונות בבידוד מרצון, מגיע לניו-יורק מסיבות רפואיות הכרוכות בגילו (דליפת שתן מביכה). בכוונתו להשאר בעיר לא יותר מיממה אחת, ולשוב אל ביתו שבכפר, שם הוא מנותק מבני אדם ומתקשורת לסוגיה. התכנית משתבשת כשהוא פוגש כמה אנשים, שחייהם משתלבים בשלו בדרכים שונות, והוא נסחף אל מערבולת של ארועים ושל רגשות.

ציר העלילה הוא נסיונו של צעיר בשם ריצ'רד, המגדיר עצמו כסופר מתחיל, לכתוב ביוגרפיה אודות הסופר הנערץ על צוקרמן. לונוף, נשוא הביוגרפיה, הוא סופר נשכח, וריצ'רד מבקש לבסס את הביוגרפיה שלו על סוד אפל בעברו של לונוף. לשם כך הוא מנסה לגייס לצדו את צוקרמן ואת איימי בלט, מי שהיתה אהובתו של לונוף. צוקרמן, כמעט למותר לציין, מתרעם על הנסיון להחזיר את לונוף לתודעה באמצעות פיקנטריה שערוריתית חסרת ביסוס.

צוקרמן, גבר תאוותן למרות מגבלותיו הפיסיות (הוא אימפוטנט בעקבות סרטן הערמונית), מוצא עצמו נמשך לג'יימי, סופרת צעירה המבקשת לעבור עם בעלה מניו-יורק לאזור כפרי, בשל פחדיה מן הטרור. כדרכו, פיליפ רות' עוסק בהרחבה ביחסיו עם נשים וביחסיו עם גופו, ומרחיב בהתבוננויות על החיים ועל ההתמודדות עם המוות.

פיליפ רות', באמצעות צוקרמן, הוא אדם מתבונן, חד אבחנה, והוא משתף אותנו בדעותיו בשלל נושאים. כך, לדוגמא, הצבתו של צוקרמן כסוג של חוצן בניו-יורק, אחרי שתשע שנים לא קרא עתונים ולא התעדכן בחידושים טכנולוגים, מאפשרת לו את הנייטרליות האוביקטיבית של מתבונן מן החוץ, והתובנות שלו מרשימות בעיני.

אני נמנית עם קוראיו המסורים של פיליפ רות', וגם הספר הזה אינו מכזיב. יש בו את המורכבות של ספריו האחרים, אבל יש בו גם פשטות ופייסנות, מעין השלמה ויכולת להבחין בין עיקר וטפל הבאים עם הגיל ועם הנסיון.

זהו הספר התשיעי בסדרת ספרי צוקרמן, סדרה הכוללת בין השאר את "הכתם האנושי" ואת "התחתנתי עם קומוניסט" המרהיבים.

מומלץ ביותר

Exit Ghost – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2012 (2007)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן