תגית: פינלנד

השנה היא 1938. בעוד רגע תספח גרמניה את אוסטריה, בעוד מספר חודשים תערך ועידת מינכן שתמסור לידי הגרמנים את חבל הסודטים, וחודש ומחצה אחר-כך יתרחש ליל הבדולח. פינלנד, עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים, עדיין שסועה ומקוטבת. דוברי שוודית מול דוברי פינית, אוהדי גרמניה מול אוהדי ברית המועצות. יש החוזים באימה את פריצתה של מלחמה עולמית נוספת, ויש הנסחפים אחר הרטוריקה ההיטלראית ומאמינים שהרוחות תירגענה כשגרמניה תזכה למרחב המחיה שאליו היא משתוקקת.

במשרדו של עורך הדין קלאס תּוּנֶה מתכנס מועדון יום רביעי. חברי המועדון הכירו אלה את אלה בהיותם צעירים, ולמרות שחייהם הובילו אותם בנתיבים שונים הם שומרים על מסורת ההתכנסות החודשית. בין החברים נמצא יארי, יהודי מאני-דפרסיבי, שהשמועות על רדיפת היהודים בגרמניה ובאוסטריה מערערות עוד יותר את יציבותו הנפשית; ארליוס הלאומן האנטישמי, שמרסן את התבטאויותיו בנוכחותו של יארי; לינדמרק, בן זוגה של אשתו בנפרד של תונה, שמטפל ביארי במכון הרפואי שהקים; ועוד. תונה עצמו הוא ליברל, השוקד על כתיבת מאמר שמסקנתו המרכזית היא כי "לאומנות וחשיבה שבטית הן מחלות עיקשות", מאמר שיחשוף אותו למתקפות מילוליות ופיזיות. תונה מעריך את העובדה שלמרות הקיטוב האלים הוא חי במדינה שבה הוא יכול לתת ביטוי לדעותיו מבלי שייעצר או יוצא להורג, אבל גם יודע שהוא "חי בתקופה אכזרית. האיום של מעשי אלימות ומלחמה היה נוכח כל יום ויום, הוא כרסם את דרכו לתוך בני האדם כמו חיידק, וגרם לבעלי מצפון רגיש להאפיר ולחלות, בעוד שאנשים חסרי התחשבות התמלאו חיים […] העיתונים התמלאו בכתבות מאת עיתונאים ששיבחו את הדיוק הצבאי של החיים המודרניים, אבל גם שרו שירי הלל לכוחות הגבריים הפרימיטיבים והאכזרים".

גברת מיליה מטילדה ויק היא מזכירה חדשה במשרדו של תונה. היא רדופת שדים לאחר שחוותה את אימת מחנות המעצר בתקופת מלחמת האזרחים, וכדי לחמוק כמיטב יכולתה מלהתמודד איתם וגם עם תגובות פוגעניות, גברת ויק שותקת. אבל גברת ויק היא גם מטילדה, אשה שרק רוצה לחיות חיים נורמטיביים, והיא גם העלמה מיליה, אלת נקם וזעם. כשהיא מזהה בין חברי המועדון את קולו של הקפטן, האיש שאנס אותה שוב ושוב במחנה, המאבק בין שלוש הנשים שבתוכה עז מתמיד.

הקפטן, שבינו ובין גברת ויק נוצר קשר מבלי שהיא חושפת בפניו את ההיסטוריה המשותפת שלהם, נותר מזוהה בתוארו זה כמעט עד לסיום. הסופר מותיר את זהותו מעורפלת, ומפזר רמזים המצביעים על אחד מחברי המועדון. למען האמת, לא מצאתי סיבה טובה לערפל הזה, בין השאר משום שהנחתי שהרמזים מטעים ושהקפטן הוא חבר מועדון אחר. לטעמי הספר לא היה ניזוק כלל, אולי אפילו מרוויח, אם זהותו של הקפטן היתה ידועה לקורא מלכתחילה. יכול להיות שביקש ליצור מתח, או אולי ביקש לשלב את המסתורין הזה באוירה הכללית של התקופה, שאליה הוא מתייחס בשמו של הספר בשפת המקור, "מיראז' 38", מראה תעתועים. באנגלית, אגב, שמו "מועדון יום רביעי". אני אוהבת יותר את השם שנבחר לתרגום העברי.

אמנם מדובר בעלילה בדויה ובדמויות בדויות, אך הסופר משלב בה ארועים שהיו. כך, לדוגמא, הוא מתאר את שלילת המדליה מאחיינו היהודי של יארי, שניצח בריצת מאה מטר בטקס חנוכת האיצטדיון האולימפי ביולי 1938, בארוע שמועתק מסיפורו האמיתי של אברהם טוקזייר. האצן ניצח בבירור, אך נדחק אל מחוץ לפודיום, כדי לרַצות משלחת מגרמניה שנכחה במקום. מכיוון שהעלילה מתרחבת מעבר לפוליטיקה, אנחנו נוכחים גם בקונצרט שבו מוצג הטרמין בשנה שבה נעלם ממציאו, שנפל קורבן לטרור הסטליניסטי. שילוב הארועים ההיסטוריים מעניק לספר יתר עניין.

למעט טשטוש זהות הקפטן, ועודף מסוים של חזרות, הספר כתוב היטב, ממחיש את התקופה על חרדותיה ועל הבלבול שבה, מתאר דמויות מורכבות ונוגעות ללב, ומספר על היסטוריה כמעט בלתי מוכרת מחוץ לפינלנד, שאודותיה מרחיבה רות שפירא המתרגמת באחרית דבר מעשירה. למרות שהיא הוסיפה גם הערות שוליים מועילות להבהרת אזכורים שמן הסתם מוכרים לקוראים פיניים אך לא לקוראים זרים, אני ממליצה להצטייד במעט רקע היסטורי לקראת קריאת הספר.

האיור שעל הכריכה הוא של Chiara Ghigliazza.

שונה, מרחיב אופקים ומומלץ.

Hägring 38 – Kjell Westö

אחוזת בית

2023 (2013)

תרגום משוודית: רות שפירא

אמה של מרְיה, ככל הנראה שפחה שנמלטה מידיהם של הקָרֶלים ברוסיה, מתה בלדתה בעת שעבדה בחווה של משפחתו של יוּהָה בשבדיה. יוּהָה, אז נער, גידל את הילדה, וכשהתבגרה נשא אותה לאשה. השניים חיים בחווה מבודדת שבנו במו ידיהם במחוז פינלנד בצד השבדי של הגבול, יוּהָה כורת עצים ומכשיר את הקרקע לחקלאות, מרְיה מטפלת בבית ובפרות. יוּהָנִי אָהוֹ אינו מניח לקורא ליהנות מן הפסטורליה, ופותח את הספר בנקודת משבר. מחשבותיו של יוּהָה, הכורת עץ אחר עץ, עוסקות ללא הרף בעלבון שהטיחה בו מרְיה, כשהיא מתייחסת לגילו המתקדם, למבנה פניו, ולמום שברגלו.

יחסיהם של יוּהָה ומרְיה מתנהלים בדממה. הם מרבים לחשוב זה על זה, אבל איש מהם אינו באמת מכיר את רעהו, ותקשורת ישירה אינה מתקיימת ביניהם. מרְיה קבעה כבר מזמן את מגוריה באחד מביתני הקיץ בחווה, הרחק מחדרו של יוּהָה, וחיי השניים מתנהלים למעשה במקביל. יוּהָה בבירור מאוהב באשתו, נכנע לרצונותיה, חרד להפר את פרטיותה ומשתוקק לאהבתה. מרְיה מצדה סובלת ממצב מתמשך של חוסר שביעות רצון. מן הסתם נישאה מחוסר ברירה, וחמותה, המגיעה מדי פעם לבקר, אינה מפסיקה להציק לה משום מעמדה כשפחה בת שפחה, ומשום שלקחה ממנה את "הבן הטוב". לבה היה גדוש בזעם ובמיאוס ועתיר בכמיהה למתק החיים, כותב אהו. לפעמים היא שרה וצוחקת במשך ימים רצופים, לפעמים אינה קמה כלל ממיטתה. וכאמור, רוב הזמן אינה מדברת כלל אל יוּהָה, וגם משום כך העלבון שהטיחה בו צורב כל כך.

הופעתו של שֵמֶיְקָה, גבר צעיר וחסון, מערערת את השגרה העגומה ("גבר זר בא למשק", שראה אור עשרים ושש שנים אחר כך, כמו גם ספרים פיניים אחרים, שאלו מ"יוּהָה" את הדגם של הזר המאיץ את ההתערערות של מערכת זוגית). יוּהָה שמח על בואו של אורח שמוכן להאזין לסיפורו, ומגולל באוזניו את פרשת נישואיו. בתמימותו וביושר לבו הוא אומר דברים כגון, "אחר כך נשאתי אותה לאשה, כי אף אחד אחר לא רצה אותה", אינו מודע למרְיה המאזינה מעבר לקיר, אבל גם "בעיני היא אינה נופלת בשום דבר מהבנות שבמחוזותינו". מרְיה חסרת הנסיון אינה מסוגלת לזהות בשֵמֶיְקָה את האנוכיות ואת המניפולטיביות, והולכת שבי אחריו כשהוא מוכר לה מטפחת משי וסיכה מוזהבת. היא מהססת בין הרצון לעזוב את החווה יחד אתו ובין החשש מן השינוי ומן המעבר לאזור עוין. חמותה, שבחרה ברגע זה להגיע לביקור, עוקצנית ועוינת כרגיל, מכריעה את הכף.

המציאות תטפח על פניה של מריה. יוּהָה ייטלטל בין געגועים לזעם, ולא יפסיק לייחל לשובה. סוף טוב לא יכול להיות לסאגה הכאובה הזו.

יוהני אהו, מגדולי סופריה של פינלנד, כתב סיפור אנושי אמין ונוגע ללב. " יוּהָה", כך למדתי מהרשת ומאחרית הדבר המעניינת שכתב המתרגם רמי סערי, נחשב לפסגת יצירתו. הספר ניחן בהתבוננות פסיכולוגית משכנעת בנפשן של שתי הדמויות הראשיות, בעוד הדמויות האחרות מתוארות במבט מבחוץ, ומשמשות ככוח מניע של העלילה. שֵמֶיְקָה, שאינו מסוגל לקיים קשר ממושך, הוא דמות כזו; כך גם קַיְסָה, המשרתת בחווה, שבשונה מיוּהָה וממריה מרבה לדבר, אבל על דבריה אי אפשר לסמוך; אניה, אחת מנשותיו של שֵמֶיְקָה, מייצגת את אחת האפשרויות הקשות העומדות בפניה של מרְיה; תפקיד מפתח ניתן לשתי האמהות, של יוּהָה ושל שֵמֶיְקָה, בעיקר לראשונה נטולת הלב, המנגנת כל העת על אותו המיתר: "אני אעקור את הגעגועים האלה מן השורש", היא אומרת נוכח יסוריו של בנה. "אבל מה יקרה אם לא תצליחי, ובמקום שתקרעי את הגעגועים ממנו, תקרעי אותו עצמו?", שואלת קַיְסָה. "שייקרע!" […] "איך את יכולה להיות קשוחה כל כך?" "בלי שום בעיות".

אם יש מסר לספר הריהו ההכרח בקיומה של תקשורת פתוחה בין בני זוג. באורח טרגי, כשמדובר בזוגיות של יוּהָה ושל מרְיה, היכולת שלהם לתקשר ישירות הגיעה מאוחר מדי.

"יוהה" הוא ספר נוגע ללב, כתוב היטב ומתורגם יפה. למרות שנכתב לפני למעלה ממאה שנה ועלילתו נעוצה בעבר רחוק יותר, תוקפם של נושאיו לא פג. הקריאה בספר היא חוויה ספרותית, והוא מעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

Juha – Juhani Aho

הקיבוץ המאוחד

2012 (1911)

תרגום מפינית: רמי סערי

בכפר אי שם בלפלנד, בתחילת המאה העשרים, מילקה בת החמש-עשרה חווה התאהבות ויחסי מין עם גבר, שאינו יליד המקום. האיש, אוֹיָנֶן, המכונה בפי אנשי הכפר "המשיח-השטן", מסייע למילקה ולאמה בעבודת הקציר, ומקיים יחסי אישות עם שתיהן מבלי ידיעתן, או ליתר דיוק מבלי שהידיעה הברורה תצוף בתודעתן, עד שיהיה מאוחר מדי. ואם אין די בתסבוכת הזו, גבר נוסף יהיה מעורב בחיי שתיהן, ויעבור מידי האחת אל האחרת. הסיפור מסופר מפיה של מילקה כעשרים שנה מאוחר יותר, ונפתח במערכת יחסים סבוכה נוספת, זו שבינה ובין אלוהיה.

קשה להבין את הספר במלואו ללא אחרית הדבר שצירף המתרגם רמי סערי. מילקה, שמספרת את הארועים בפירוט במבט אל העבר, מכחישה אותם בלהט בזמן אמת, וברור שהיא מאמינה להכחשתה. בגיל חמש-עשרה היא בורה ותמימה כתינוקת, ואם לשפוט על פי אישיותה של אמה, וגם על פי כמה מן הדמויות האחרות, חולשת הדעת וחולשת הנפש אינן נחלתה בלבד. או אולי שתי נשים אלה מושכות אליהן דווקא אנשים בני דמותן, ומרחיקות אחרים. ההתנהלות שלהן מוזרה, ומשהו בסיסי באישיותן משובש מאוד. כאמור, התקשיתי להבין אותן, עד שמצאתי באחרית הדבר את המונח "היסטריה ארקטית". תופעה זו מאפיינת (אם כי יש המטילים ספק בקיומה) את האינואיטים בחוג הארקטי, והיא מתאפיינת בין השאר בהתנהלות מסוכנת ובלתי רציונלית, שאחריה מגיעים התקפי שכחה. מחסור באור שמש, קור קיצוני ובידוד, נמנים עם הגורמים לה.

בזכות ידע נוסף זה, הספר מקבל נפח ועניין. מסיפור עצוב על יחסים חריגים הוא הופך לסיפורו של אזור ולסיפורה של תקופה. לו היתה אחרית הדבר נכתבת כמבוא, חווית הקריאה היתה יוצאת נשכרת.

אל "טאבו" בחר רמי סערי לצרף סיפור קצר, "הימים האחרונים של השנה", המתאפיין באותם נופים ובאותה אוירה.

בשורה התחתונה: מעניין ויוצא דופן.

Tabu – Timo K. Mukka

משכל

1998 (1965)

תרגום מפינית: רמי סערי

בכפר קטן בפינלנד גרה קַתְרִי קלינג, אשה כבת עשרים וחמש. אביה נעלם כשהיתה צעירה, והותיר את אמה עם שני ילדים. כשהאם נפטרה, ירשה קתרי את עבודתה בחנות מכולת, ובעת פתיחת הספר היא מתגוררת בדירה קטנה מעל החנות יחד עם אחיה מַטְס בן החמש-עשרה. את העבודה במכולת נטשה, אבל היא חולמת על התעשרות כדי שתוכל להעניק לאחיה את הסירה בה הוא חושק. קתרי סגורה בתוך עצמה, אינה מרבה לחייך, מעוררת חשד ורתיעה בקרב שכניה. למרות יחסם זה, הם מכירים במעלותיה – היא מצטיינת בכל מה שקשור במספרים, ומסוגלת להיות בוררת נטולת פניות – ומסתייעים בעצתה. אולם אליה וקוץ בה: עצותיה של קתרי נדונו ברחבי הכפר והתקבלו כנכונות ופקחיות מאוד. אולי יעילותן הרבה נבעה מנקודת המוצא שלה – שבאופן טבעי כל משק בית עוין את שכניו. אבל למפגשים האלה אצל קתרי התלוותה לעתים קרובות תחושת בושה מוזרה.

באותו כפר, בבית מבודד, גרה אנה אמלין, ציירת מבוגרת, שספרי הילדים שהיא מאיירת זוכים לפופולריות, הן בזכות הנטורליזם של אדמת היער שהיא מרבה לצייר, והן בשל הארנבים הפרחוניים שעליהם עיקר פרסומה. בשאיפתה להשיג כסף, קתרי מתבייתת על אנה, יוצרת איתה קשר, ומתמרנת כך שתוזמן יחד עם מטס להתגורר אצלה. בניגוד לקתרי המחושבת והערמומית, אנה היא אדם תמים, נותן אמון. למרות שהיא אוהבת את בדידותה, ולמרות שהחיוך של קתרי בכובע הפרווה הזכיר לה את הזאב הגדול והרע, היא מאפשרת לה לגור איתה ולערער אותה.

למה רמאית וישרה גם יחד? קתרי הרמאית, המניפולטיבית, צריכה להצדיק בפני עצמה כל צעד מרושע ופוגעני שהיא נוקטת. היא מוחזקת ישרה לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני סובביה, שאינם מבחינים בין ישירות ליושר. את שיטת הפעולה שלה היא מסכמת באוזניה של אנה: "זה ענין של שגרה ותו לא. להשליט סדר בדברים כמיטב יכולתך, ואחר כך לחכות ולראות". לא הרס, לא נזק, רק השלטת סדר והמתנה לתוצאות. נדמה שהיא מאמינה באמת שזה כל מה שהיא עושה, גם כשהיא נוטלת פיקוד על ביתה של אנה, משליכה רהיטים, מצנזרת דואר, ומקצה למטס אחוזים מרווחיה של אנה. תחילה הזכירה לי קתרי את "הטבח", אדם אניגמטי, שקור רוחו והתכליתיות שלו עוררו צמרמורת, אך בניגוד לו, קתרי אינה עמידה בפני השלכות מעשיה.

כל זה אולי נשמע מעניין, אבל אם בפרקים הפותחים הרגשתי שהספר מושך במוזרותו, בהמשך הוא הפך להיות מוזר ללא טעם, מבולבל, לא אמין אפילו כמשל, נסיון יומרני לספק אמירה על אופיו של האדם שכשל בשל עודף התחכמות. הפרקים הראשונים עוד זכו להכתב בפשטות יחסית, למרות מורכבות הדמויות, ותיאורי הנוף מדויקים ומשמעותיים לכל אורכו של הספר, אבל בהדרגה נדחסו עוד ועוד סמלים ומשמעויות לכל משפט, והדחיסות המאולצת והמאומצת הכשילה את הסיפור. חבל.

Den Ärliga Bedragaren – Tove Jansson

כתר

2018 (1982)

תרגום משוודית: דנה כספי

את "שיבת הבן" קראתי לראשונה לפני למעלה מעשור וחצי, כשתורגם לעברית, והוא נותר חקוק בזכרוני, הן משום נושאו המרכזי – ההורות – והן בשל אווירת האימה שהשרה עלי. בקריאה חוזרת הוא הותיר עלי רושם זהה: הנושא עדיין מעניין, למרות הפאזה ההורית השונה, והתיאורים החדים של אוה טיקה עדיין מחלחלים ומשפיעים.

האשה, המספרת את הספר, מתבשרת שבנה, המרצה עונש מאסר בגין הריגה, יוצא לחופשה קצרה. מבוהלת היא מארגנת לעצמה מסתור במרתף הבית, אוגרת מזון, מסדרת מיטה, ומתכוננת לשהות שם עד לתום חופשתו. מה הביא אותה למצב שבו היא נמנעת בפחד מלפגוש את בנה היחיד? הספר, רובו ככולו, הוא מעין דין וחשבון שהיא נותנת לעצמה בעודה תוהה על חייה עם בעלה אולבי ועם בנה אארו.

איך כל זה התחיל, תהיתי על כך לפעמים, אף-על-פי שאולי אינני רוצה כלל לדעת. אני חופשיה יותר כאשר אינני יודעת, אולי גם אשמה פחות.

האשה, בעיני, היא אם כושלת המתנערת מאחריותה. נוח לה להניח שאארו נולד פגום, שאי-שם בעבר קדום נטועים השורשים הגנטיים שהפכו אותו לעבריין, לבן שמכה את אמו. בפועל נדמה שהיא חפשה ומצאה מן הרגע הראשון סימנים לפגמיו, כמו קערת המים שכמעט נפלה בטקס ההטבלה, ואלה הפכו לנבואה המגשימה את עצמה (במובן הזה הספר מזכיר את האם ב"חייבים לדבר על קווין", שהחליטה שבנה התינוק מביט בה בעוינות, וכל תחושותיה כלפיו נגזרו מאותה התרשמות). ההתנהלות הזו אפיינה את יחסה אל אארו לאורך כל חייו. בבגרותו, אחרי שבעזרת האמונה הדתית שב אל דרך הישר, אך לא החזיק באמונתו לאורך זמן, אמו חשה כך: אארו חזר לסורו. הרגשתי כמעט הקלה כשהסתכלתי בו. ספקנותי צדקה גם הפעם: הוא מיהר לשקוע. האם ואולבי היו לכאורה הורים טובים: אולבי עסק עם אארו בפעילויות בחיק הטבע, והאם דאגה לרווחתו, אך למעשה אולבי בחר להעלים עין ולא להתמודד עם חריגות בהתנהגותו של הבן, והאם, כאמור, סימנה אותו כפגום כבר בהיותו תינוק. אדם אינו נולד לוח חלק, ויתכן שאארו היה הופך לעברין, או היה מתנכל לאמו, בכל מקרה, אבל החינוך בבית היה לקוי. אומללותה של האם נוגעת ללב, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותה. אין בדברים האלה גם כדי להפחית מאחריותו של הבן: ההבחנה בין טוב לרע לגמרי בידיו.

תהיה אשר תהיה דעתי על שלוש הצלעות של המשפחה, הספר עצמו כתוב מצוין. אוה טיקה מובילה את המונולוג של האם בין סיפור עובדתי לדמיון, בין דיווח יבש לפיוט. ההיבט המרשים ביותר בספר הוא החדירה הבוחנת והמעמיקה אל נפשה של המספרת, האופן בו הסופרת מחייבת את הקורא למחשבה ולנקיטת עמדה. בדומה לספרה "טבילת הדרקון", ספר מצוין אף הוא, לטבע יש נוכחות משמעותית בעלילה, והוא משתלב לבלי הפרד בהלכי הרוח של הדמויות בספר, משפיע על כל אחת מהן באופן שונה בהתאם לאופיו ולאישיותו.

שוב בדומה ל"טבילת הדרקון", למרות ש"שיבת הבן" נטוע עמוק בפינלנד, נושאו חוצה גבולות, ולכן הספר רלוונטי ומרגש גם במנותק מן הרקע. אחרית הדבר המעניינת שכתב רמי סערי מעגנת את היצירה בתרבות הפינית ובמכלול יצירתה של אוה טיקה, ובכך מוסיפה לה נדבך שאולי נעלם מעיניו של הקורא שאינו מקומי.

ספר נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ

Pojan Paluu – Eeva Tikka

כרמל

2000 (1993)

תרגום מפינית: רמי סערי

עלילת "גבר זר בא למשק" מתרחשת בכפר במערב פינלנד בשנות השלושים של המאה העשרים. אל משק מוזנח בשולי הכפר מגיע באדמומית השקיעה של יום אביב גבר זר. הוא דופק על דלת הבית, מתיישב בצנעה על ספסל סמוך לכניסה, ובמענה לשאלה אומר שבא לבקש עבודה. בבית נמצאים גבר צעיר, כעוס, בעל מבט חמקני, קשיש חרוש קמטים, שקוע בענייניו, ואשה שנראית לזר יוצאת-דופן, קשוחה מכדי להיות אשה.

הזר משתלב במהרה בחיי היומיום למשק. בשתיקה הוא נרתם לעבודה, מנסה, יחד עם הקשיש ועם האשה, להתגבר על ההזנחה ועל הניהול הבלתי מקצועי של המקום. כשהגבר הנוסף מצטרף מדי פעם למלאכה, הוא נחפז לעבוד בקדחתנות. אאלטונן מעולם לא ראה אותו משתדל לאמץ לעצמו את קצב העבודה המתון והרגוע של האיכרים.

בהדרגה אנו מתוודעים אל ארבעת האנשים. הזקן הוא הבעלים הקודם של המשק, זוכר את עברו כאיש צעיר, כשהיה מסוגל לכל מלאכה, ומתמודד עם חולשתו הגופנית בהווה ועם ההכרה בקרבתו של המוות. כשהוא בוטח בגבר הזר, הוא מבקש ממנו לפנות אליו בשמו הפרטי, הרמני. הוא מספר לו מעט ובעקיפין על הגבר הצעיר, אלפרד, שירש ככל הנראה דם רע מאחד מאבותיו. הזר מציג את עצמו כיוני אאלטונן, אך מאוחר יותר, כשהוא והאשה חשים רגשי קירבה, שמאפשרים להם לפתוח את סגור לבם, הוא מודה שבדה את שמו. הוא מספר לאשה על החיים שהותיר מאחוריו במזרח פינלנד, והיא מספרת לו על המעבר לכפר בעצת רופאיו של אלפרד, הסובל ממחלת נפש ומאלכוהוליזם. הסופר מוסיף להתייחס אל הגבר כאאלטונן, ואינו נוקב אף פעם בשמה של האשה. כמו כן הוא מתייחס רוב הזמן אל אלפרד כאל הגבר שגר בחדר האחורי, ואל הרמני כאל בעל המשק הקודם, אולי כדי לקבע את הזרות שבשם הספר, הזרות שמספרת על בדידות, למרות החוטים הדקים של חברות ושל אמון, וגם של יריבות ושל איבה, שנרקמים ביניהם.

"גבר זר בא למשק" מספר על טרגדיה הממתינה להתרחש. רמזים לה נשתלו בידי הסופר כבר בפרק הראשון, בתיאור פרטים שוליים לכאורה במשק, ובתיאור הטבע. לנוף, למזג האוויר ולעונות השנה יש נוכחות משמעותית בעלילה, הן משום היותו של הספר נטוע בחיים מבוססי חקלאות, והן משום ההקבלה בין רגשות הדמויות והתנהלותן לאיתני הטבע: השיחה הגלויה הראשונה בין הגבר הזר לאשה מתנהלת עם הזריעה באביב. ההכרה של הגבר באושר שהוא חש, והחיוך הראשון של האשה, מנצים שניהם עם בוא הקיץ (בפרק הנפתח במילים "כך נהפך האביב ליופיו המקסים של הקיץ בלב האדמה השקטה", מתוארת פריחתה של האשה כך: "היה זה בוקר צלול, ובפעם הראשונה והמביכה לבלב על פניה חיוך שדמה לפרח חיישן"). ערב אפל, שבו האדמה נמלאה תוגת סתיו אינסופית, מבשר על אסון קרוב. רמי סערי, שתרגם יפה את הספר, ייחס באחרית דבר לטבע הפיני את תפקיד המקהלה היוונית, קביעה מעניינת ובעלת סימוכין. מומלץ לקרוא את אחרית הדבר כדי ללמוד עוד על הסופר ועל היבטים נוספים של היצירה.

"גבר זר בא למשק" הוא ספר פיוטי, איטי ועדין, שתחת השלווה והמתינות של עבודת האדמה טומן יצרים ומתיחות, המתוארים ברגישות ובאמינות. מומלץ

Vieras Mies Tuli Taloon – Mika Waltari

הקיבוץ המאוחד

2006 (1937)

תרגום מפינית: רמי סערי

זהו סיפורו של גונר הוטונן, גבר צעיר שצץ יום אחד יש מאין בכפר פיני בצפון הרחוק. עברו לוט בערפל – הוא מספר שביתו בדרום עלה באש, ואשתו נספתה בשריפה, אבל במרשם התושבים הוא רשום כרווק. גונר רוכש את טחנת הקמח ואת המנסרה הצמודה לה, שתיהן עמדו שוממות בשנים האחרונות, משפץ אותן, ומתחיל להתפרנס. גונר הוא גבר חרוץ, מבקש לחיות בפשטות מבלי להפריע ולהיות מופרע. חייו היו מתנהלים על מי מנוחות לולא חריגותו: הוא סובל ממאניה-דפרסיה ומכישורים חברתיים לקויים. בתקופות שפל הוא שוקע בדכאונות, ובימים של התרוממות רוח הוא סוער, מלא מרץ, מחקה חיות ובני אדם לצהלת תושבי הכפר. לעתים תוקף אותו דחף ליילל, ולילות שלמים נודדת שנתם של התושבים כשייללותיו, אליהן מצטרפים כלבי הכפר, קורעות את הדממה. כשעולה במוחו רעיון השכם בבוקר, הוא מסוגל ללכת להעיר אחרים ולשתף אותם, וכשנגרם לו עוול הוא מגיב בתוקפנות.

העלילה מתרחשת בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים. הטיפול במחלות הנפש אינו מפותח, ובכפר הקטן, שתושביו מכירים משנים ומעורים אלה בחיי אלה, חריגות היא לא אופציה. בעלי השררה, שגונר מערער את שלוותם, מבקשים להקיא אותו מקרבם, מבלי שבעצם יטרחו להכיר אותו, והתושבים כעדר תומכים בהם. הרופא המקומי – בור ואנוכי – מביא לכליאתו בבית חולים לחולי נפש, שם הוא "מטופל" בידי רופא שהשכלתו ניזונה מעתונים פופולרים.

לא אוסיף פרטים על העלילה למניעת ספוילרים.

למרות הנושא העצוב, הספר מצטיין בהומור, בשנינות ובציניות דקה. הלב יוצא אל גונר, שהוא לפעמים תמים כילד, ולא ממש מבין למה רודפים אותו. לצדו מתוארות דמויות חיוביות ושליליות, כולן מאופינות בשלמות, משורטטות בעדינות ומלאות חיים מבלי להרבות בתיאורים מפורטים. העלילה מתרחשת על רקע נופי הבראשית של הצפון, ולסביבה – הכפרית והעירונית – חלק בלתי נפרד מן העלילה.

בשורה התחתונה: ספר חביב ביותר ומומלץ בהחלט.

Ulvova Myllari – Arto  Paasilinna

עם עובד

2015

תרגום מפינית: רמי סערי

האיור (המקסים) על העטיפה: גלעד סליקטר