צבע הרצח של בי לרקהאם / שרה ג' האריס

56285262_2404500092901995_3845360760720982016_n

ג'ספר בן השלוש-עשרה הוא ילד יוצא דופן. הוא ניחן בסינסתזיה, עירוב חושים, המתבטא אצלו בהמרה של קולות לצבעים, ובפרוסופגנוזיה, חוסר יכולת לזהות פנים. כמי שמצוי על הרצף האוטיסטי, הוא מבין כל דבר כפשוטו, ואינו מסוגל לשקר או להסתיר את האמת. מכיוון שחושיו פועלים בעוצמה מירבית, הוא נזקק לשיטות הרפיה שסיגל לעצמו, סחרור על כסא מסתובב, ספירת שיניו בעזרת הלשון, הסתגרות במאורה שהקים משמיכות בחדרו, ויותר מכל – שפשוף כפתורי הקרדיגן של אמו, שחלתה בסרטן ונפטרה, מותירה אותו לבדו עם אביו. זמן קצר אחרי שאיבד את אמו, שהיתה האדם היחיד שהבין את תחושותיו – לדבריה היא ניחנה באותן תופעות (או שכך ספרה לילד להפיג את בדידותו ואת זרותו), איבד גם את סבתו. אביו עושה כמיטב יכולתו, אך ג'ספר חש כי הוא אינו מסוגל להעניק לבנו את החום שלו הוא נזקק. כשמגיעה דיירת צעירה חדשה לבית שמול ביתם, ג'ספר מאמין שמצא חברה, נפש שתבין ללבו. צבע קולה הוא כחול שמים, קרוב לכחול הקובלט של אמו.

השכנה, בי לרקהאם, טוענת כי היא מבקשת להכניס צבע לרחוב, אך בפועל נוכחותה מחוללת מריבות. בי משמיעה מוזיקה רועמת עד השעות הקטנות של הלילה, מאכילה תוכים רועשים, ומצפצפת על טרוניותיהם של שכניה. כשבי נעלמת, ג'ספר משוכנע שנרצחה. יתרה מזו, הוא מאשים את עצמו ברצח. העלילה נפתחת בחקירת ההיעלמות, ונעה קדימה ואחורה בזמן, מסופרת כולה מנקודת מבטו של ג'ספר, שיבין, בסופו של דבר, שדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ושהעולם כאוטי יותר מכפי שמצטייר בעיניו של מי שאמנם חי בסחרחרה של צבעים, אך מפרש את סביבתו בשחור-לבן.

שרה ג' האריס מובילה את העלילה באיטיות, עד לסיום שמתאפיין בקצב ארועים מהיר, כמעט עוצר נשימה, כשגילוי רודף גילוי. פה ושם הרגשתי שיש בסיפור יותר מדי חזרות ועיכובים, שנובעים כולם מתיאור חווית היומיום של ילד כג'ספר, אבל נראה לי שהסופרת בחרה בקצב ובפירוט במתכוון. בכל פעם שחשבתי "די", צצה מיד הידיעה שג'ספר חי כך כל הזמן. האפשרות לומר "די" אינה קיימת מבחינתו, ולכן האיטיות בסופו של דבר העצימה את חווית הקריאה מבחינתי. ג'ספר עצמו, לדבריו, אינו מוכן לוותר על כל מה שמייחד אותו. את הצבעים הוא אוהב. לכל השאר הוא מסתגל.

בחרתי בקטע הבא כדי להמחיש את עולמו של ג'ספר. בעת ביקור בגן החיות, הילד מתנתק לכמה רגעים מסבתו ומתבונן בחיות. כשהוא מסתובב חזרה, הוא חש שנותר לבדו, מכיוון שאינו מזהה פנים:

הבטתי סביבי כדי להגיד לסבתא שאני רוצה לחזור הביתה, אבל לא מצאתי אותה. חבורה של חמש נשים התאספה מימיני ושלוש משמאלי. שלוש עמדו בנפרד ובחנו את הטלפונים שלהן. לא זיהיתי אף אחת.

"סבתא!" צעקתי. "איפה את?"

צעקות האקווה-מרין מקולי הסתלסלו כמו דרקון והתרוממו מעל מגרש המשחקים, מוכנות להכות בכולם. בכולם. דמעות זלגו במורד פניי כשהסתובבתי סחור-סחור.

"הצילו! הצילו אותי! איפה את?"

האדמה התנפלה עלי והכניסה לי אגרוף לפנים. הרגשתי משהו חמים ודביק בלחי שלי.

שמעתי שיעול ורוד-לילך צרוד ופסיעות כחלחלות עם קווי מתאר שחורים רועדים. אשה רחשה זיגוגים של מוס פטל כשכרעה ברך לידי.

"אני כאן, ג'ספר. זאת סבתא. נפלת?"

תפסתי בזרועה ונצמדתי אליה בכל הכח. חששתי שאם לא אעשה זאת היא תיעלם בענן של עשן לילכי.

"אל תלכי. אל תלכי. אל תעזבי אותי. אל תעזבי אותי אף פעם".

"צבע הרצח של בי לרקהאם" כתוב בסבלנות ובכשרון, מתורגם בצבעוניות ובטבעיות, ומציג דמויות רב מימדיות משכנעות. באמצעות מבטו המיוחד של ג'ספר הסופרת חושפת את מורכבותה של המציאות, ומתברר כי היא מתעתעת גם במי שחושיו "רגילים". ספר מרגש, שובר לב לעתים, ומומלץ.

The Color of Bee Larkham’s Murder – Sarah J. Harris

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

זקן ספוג דם / דניאל גלרה

blooddrenched_cover_30

הספר נפתח במבוא קצר, שבו מספר מישהו לא ידוע על מותו של דודו. הדוד היה מסוכסך עם אביו של המספר, וככל הנראה טבע בעת שניסה להציל מישהי מטביעה, עוד בטרם הזדמן למספר להפגש עם הדוד, והמספר סקרן לדעת מה באמת עלה בגורלו. אחרי המבוא הזה מובא סיפורו של הדוד, והוא נפתח בפגישת הדוד עם אביו המתכנן להתאבד, ולפני שיבצע את תכניתו האב מספר לבנו שאביו שלו (כלומר סבו של הדוד) ככל הנראה נרצח, או אולי לא. הנכד של הסב הנעלם (כלומר דודו של המספר במבוא), עובר לגור בעיירה בה התגורר הסב, ומבקש לברר מה באמת קרה שם. קצת מבלבל? כך זה גם בספר, בעיקר בתחילה, וכנראה מתוך כוונה, כי הדמויות השונות, גם אם לא הכירו אלה את אלה, כרוכות ושלובות יחדיו, ונקודות ההשקה והחפיפה בין מאורעות עבר ועתיד הן מוטיב מרכזי בספר.

הבלבול הוא מוטיב משמעותי נוסף: תושבי העיירה מבולבלים כשהנכד מופיע, שכן הוא דומה דמיון מפתיע לסב, והטינה שחשו כלפי הסב מועברת לנכד ומתורגמת לאלימות. גם לדוד יש בלבול פרטי משלו: הוא לוקה בפרוסופגנוזיה, חוסר יכולת לזכור פנים. משום מה לדוד אין שם בספר – הוא מוזכר רק כ"הוא" – כך שלפעמים קשה לדעת על מי המשפט מדבר. ה"הוא" הזה הוא אחת הסיבות לכך שלא אהבתי את הספר.

אם בתחילה נוצר רושם שלפנינו מסע שורשים, במהרה הרושם הזה טובע ביומיום המפורט בדקדקנות, יומיום לא ממש מעניין. בכל פעם שחלה התקדמות כלשהי בציר העלילה המרכזי – כלומר מתגלה עוד רבע פרט אודות הסב – הסיפור חוזר לדשדש בכל רגע בחייו של "הוא". אפשר לפתוח את הספר בכל מקום שהוא, ולמצוא משפט יפה, קטע מתואר בכשרון, כך שהבעיה היא לא בכשרון הכתיבה. הבעיה היא בכתיבת יתר. מכיוון שעל הכריכה צוין ש"זקן ספוג דם" זכה בפרס סאו פאולו לספר השנה 2013, אני תוהה אם יש בספר משהו שמדבר מאוד אל הקורא הברזילאי, כפוף להנחה שהפרס אכן מייצג איכות. אם כן, האיכות הזו  לא מצליחה להפוך גלובלית, ומבחינת הקורא הישראלי (או לפחות הקוראת כותבת שורות אלה) זהו פספוס.

הספר מסתיים עם ההודעה על הריונה של אמו של המספר מן המבוא, כלומר אחיינו של הדוד גיבור הספר. אני מניחה שהרעיון היה לקשור את ההתחלה עם הסיום, אבל לטעמי בנית הארועים בעמודים האחרונים כך שיביאו להודעה הזו די מאולצת.

בשורה התחתונה: מייגע

Barba Ensopada de Sangue – Daniel Galera

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום מפורטוגזית: דלית להב דורסט