תגית: פריז

בין השנים 1871 ו-1893 כתב אמיל זולא עשרים ספרים שבמרכזם דמויות ממשפחת רוגון-מאקאר, ובאמצעותן תיאר את החברה בתקופתו. ז'רבאז הוא השביעי שבהם.

הספר נפתח כשז'רבאז, צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, ננטשת על ידי בן זוגה לאנטיה. כשהיתה בת ארבע-עשרה נולד בנם הבכור, וארבע שנים אחר-כך נולד הבן השני. משפחתה לא היתה מרוצה מן השידוך עם לאנטיה, ובני הזוג עם שני ילדיהם נמלטו לפריז. הם מתגוררים בחדר צפוף במלון מוזנח, ז'רבאז עובדת ככובסת, ולאנטיה עסוק בעיקר במישכון חפציהם כדי ליהנות מחיים של נוחות יחסית. לז'רבאז יש נשמה אופטימית ושאיפות צנועות, "לעבוד, לאכול לחם לשובע, לגור בדירה נקיה, לגדל את ילדיך, ולמוּת בתוך מיטתך". כשהיא מתבוננת מחלון חדר המלון החוצה היא רואה יופי, גם אם המתבונן בסביבה מעיניו של הסופר רואה זוהמה ומצוקה. במעין רמז לעתיד מתאר זולא, כאילו באמרת אגב, את המשפחה שנטשה כשעברה לפריז: "היא, דרך־אגב, דומה לאמא שלה, עמלנית גדולה שמתה מעבודת־פרך, מחמת ששימשה בהמת־משא לאב מאקאר למעלה מעשרים שנה. היא נטלה ממנה את השגעון להתקשר לאנשים; אפילו זה שהיא צולעת קצת קיבלה מהאשה המסכנה, שהאב מאקאר היה מכה אותה מכות־רצח. מאה פעמים היתה זו מספרת לה על הלילות שבהם היה האב חוזר שכּור ומראה אבירוּת כה בּרוּטאלית, שהיה שובר לה את העצמות; ואין כל ספק, שהיא גדלה באחד מלילות האלה, עם רגלה המפגרת".

לאנטיה, כאמור, נוטש, וז'רבאז נותרת עם שני ילדים לפרנס. זולא מעניק לה כמה שנים טובות עם קופו, גגן האוהב אותה, מוכן להשקיע איתה בחסכונות לעתיד, נמנע מאלכוהול, ומסייע לה להגשים חלום להיות בעלת מכבסה משל עצמה. בתוך סביבה אלימה, שטופת אלכוהול, צרת עין עד עוינות, עניה ורכלנית, ז'רבאז וקופו הם אי של שלווה. הם עובדים קשה, חיים בצמצום בתוך דירה קטנה מאחורי המכבסה, ומרוצים. "ברובע קנו להם ז‘רבאז וקוּפוֹ שם של צמד־חמד, שאינו מעורב ביותר בין הבריות, בלי קטטות ותיגרות, המטייל טיול קבוע באחד בשבת, בסביבות סן־אוּאן. האשה עבדה שתים־עשרה שעה ביום אצל מרת פוקוניֶא, ועוד מצאה לה עתות של פנאי לקיים נקיון קפדני בדירתה, ליתן נזיד לבני־ביתה, בבוקר ובערב. האיש לא היה נותן עינו בכוס. היה מביא הביתה את משכורתו הדוּ־שבועית, מעשן מקטרתו ליד החלון קודם שעלה על יצועו, כדי לשאוף אויר צח. היו מזכירים אותם לשבח על שום הליכותיהם הנעימות". נולדת להם בת, נאנה (שתהיה הדמות המרכזית בספר השבעה-עשר בסדרה), וכשאחיותיו של קופו אינן מוכנות לתמוך באמן שהזדקנה ונחלשה, ז'רבאז אוספת גם אותה אל ביתה.

זולא פרסם את הספר תחילה כסיפור בהמשכים בעיתון לפני שראה אור כספר שלם. באחרית דבר הוא מתייחס לביקורת שלה זכה הספר, ומסביר מה הניע את כתיבתו: "ביקשתי לתאר את התנוונוּתה הפאטאלית של משפחת פועלים, השרויה בתוך האוירה המאולחת של פרברינו. בעטיין של השיכרות והבטלה מתרופפים והולכים קשרי המשפחה, נשכחים והולכים רגשי הלב ההגונים, והפתרון הסופי הוא – חרפה ומוות. זהו איפוא מוסר ההשכל בפעולתו, פשוטו כמשמעו […] הנפשות הפועלות בספרי זה טובות הן ביסודן, הן רק נבערות מדעת ומקולקלות מחמת העמל המפרך והמצוקה שהם מנת גורלן".

התנוונותה של המשפחה החלה כשקופו נפל מגג שעליו עבד ונפצע. ז'רבאז סירבה לשלוח אותו לבית החולים, והעדיפה לטפל בו במסירות בביתם למרות צקצוקי הלשון והגינוי של סביבתה. הטיפול הצליח, קופו שב לאיתנו, אבל התרגל לבטלה, ולא שב להיות האיש שהיה קודם הפציעה. "עליצותו חזרה אליו, להגו השנון נתחדד בשיטוטיו הארוכים. ויחד עם תענוג החיים קנה לו את שמחת הבטלה; רישול הוצק באבריו, שריריו נתלפפו תנומה עריבה ביותר; זה היה מעין כיבוש איטי של העצלוּת, שניצלה את החלמתו כדי ליכנס לתוך עורו ולהקהותו אגב ליטופים". מכיוון שלא שב לעבוד, התרגל להכנס למסבאות ללגום יין עם ידידיו, וההדרדרות לא איחרה לבוא. ז'רבאז, שזולא מתאר כ"נוחה היתה ככבשה וטובה כלחם", לא מיחתה, אלא הוסיפה לראות את הטוב. הוא עדיין אוהב אותה, הוא שותה רק יין ולא יי"ש, הוא אינו אלים, אינו נוהה אחרי נשים אחרות. עדיף לסלוח ולהבליג.

בינתים שב גם לאנטיה לתמונה, נצלן כתמיד, וז'רבאז הפכה מפרנסת יחידה של המשפחה, כולל המסתפח הבלתי קרוא. נקודת אור ומשען בחייה מהווה גוז'א, נפח המאוהב בה. בחברתו היא מוצאת שלווה, הערצה, וגם תמיכה כספית בעת הצורך, אם כי היא מתביישת בצורך הזה. ההגינות המושרשת בה, ואולי גם ההרגל והפטאליות, מונעת ממנה לעשות את מה שטוב בשבילה כשהוא מציע לה את לבו ומבקש לפתוח אתה בחיים משותפים. "זה אי־אפשר, אדון גוּז‘ֶא. זה יהיה רע מאד… אני נשואה, לא כן? יש לי ילדים… אני יודעת היטב שאתה רוחש לי ידידות ושאני גורמת לך צער. אבל יהיה לנו מוסר־כליות ולא נדע אושר… גם אני רוחשת לך ידידות, ואני רוחשת לך יותר מדי ידידות שאניח לך לעשות שטויות. ואלה יהיו שטויות, בלי כל ספק; לא, אתה רואה, מוטב שנישאר כפי שהננו. אנו מעריכים ומבינים זה את זה; זה הרבה מאד; זה חיזק ועודד אותי יותר מפעם אחת. כשנשארים הגונים, במצב שלנו, מקבלים על כך שכר נאה".

סופה של ז'רבאז, כך על פי זולא, בלתי נמנע. שום דבר טוב לא יוכל לצמוח בפרברים המזוהמים שבהם שוכנים הפועלים, הנאלצים לעבוד בפרך תמורת שכר זעום, ומוצאים את נחמתם בשיכרות המולידה בתורה אלימות שמכלה הכל. ז'רבאז, למרות טוב הלב, הנחישות והאופטימיות, נדונה לחוש "נואשת מלהיות אי־פעם מאושרת", וסופה לגווע "מעוני, מזוהמה ומיגיעות חייה ההרוסים".

זולא אינו חוסך בפרטים, ומתאר מצוקה, זוהמה ואלימות ללא כחל ושרק וללא נסיון ליפות או לחוס על הקוראים. קריאה בספר כמוה כשיטוט בגיהינום עלי אדמות. על פי הביוגרפיה שכתב אודותיו אנרי טרויה, ספריו של זולא נכתבו אחרי תחקיר מקיף, כולל ביקורים במקומות עליהם כתב, גם אם הכתיבה עצמה נעשתה בנוחות המירבית של ביתו הבורגני. הוא מתייחס בספר לשלל נושאים, ביניהם שלטונו של נפוליאון השלישי, התיעוש המואץ שבשלו השכר הנמוך של הפועלים הפך נמוך עוד יותר, האלימות הגברית והסכנות שבחייהן של הנשים, והספר נוקב עד מאוד.

שמו של הספר במקור הוא כשם שניתן למסבאות שמכרו ליקר זול לפועלים בפריז בשלהי המאה התשע-עשרה. שמן של המסבאות לקוח מפועל צרפתי שמשמעותו נוקאאוט, מהלומה מוחצת.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן-יהודה.

קשה אך מומלץ.

L'Assommoir – Émile Zola

ספרית פועלים

1958 (1877)

תרגום מצרפתית: מנשה לוין

"וזרח השמש", המתרחש בצרפת ובספרד בשנות העשרים של המאה הקודמת, נפתח בשני ציטוטים. האחד מפיה של גרטרוד שטיין, "כולכם דור אובד אתם". השני לקוח מפרק א' בקהלת, זה שנפתח ב"הבל הבלים הכל הבל", ונמשך עם "אין כל חדש תחת השמש". מפסוק בפרק זה, "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", לקוח שמו של הספר.

המינגוויי כתב, בשמות בדויים, על החוויות שלו ושל מכריו, גולים מרצון מארצות-הברית ומאנגליה, בעשור שאחרי מלחמת העולם הראשונה. ג'ייק, המספר בגוף ראשון, הוא עיתונאי, ועם חבריו נמנים מתאגרף וסופר יהודי, רוזן יווני, בת אצולה אנגלית מכוח נישואין שהתפרקו, איש אמיד שלו היא מאורסת ועוד. נדמה שכל מטרתם היא להעביר איכשהו את הזמן, והם עושים זאת בנדודים בין בארים, מסעדות ומועדוני ריקודים, שרויים רוב הזמן ברמה כלשהי של שכרות, לא לגמרי בטוחים ברצונותיהם, מיודדים ומסוכסכים חליפות. מרכז חייהם בפריז, אך הדרמה ביחסיהם המורכבים מגיעה לשיאה בפמפלונה שבספרד, לשם עוברת החבורה כדי לדוג ולחזות בקרבות שוורים. שם יתברר מדוע לא יתכן קשר רומנטי בין ג'ייק לברט בת האצולה (פציעה בקרב שהותירה אותו חסר כוח גברא). שם תגיע לשיאה הסלידה מרוברט המתאגרף והסופר כשהאנטישמיות תרים את ראשה המכוער. שם ויכוחים שהסתכמו עד כה בדיבורים יגלשו למהלומות. ובסופו של דבר כולם ישובו למקומם, כמו השמש והרוח והנחלים הסובבים וחוזרים, כמאמר קהלת.

המינגוויי מביא היטב לידי ביטוי את הבלבול ואת חוסר התוחלת של הדור שיצא מצולק ואובד דרך מן המלחמה הגדולה, שנוכחת מאוד בספר גם אם כמעט אינה מוזכרת במפורש, כאילו ביקשו כולם לשכוח אותה. יחד עם זאת, אודה ואתוודה שבקטעים רבים הספר הילך עלי שעמום. עוד שיחה שאינה הולכת לשום מקום, עוד יציאה לבילוי סתמי, עוד ריקוד במועדון דחוס, עוד כוסית מיותרת. אני מודעת לחידוש שהיה בספר בזמנו, ומן הסתם נתן קול לתחושותיהם של רבים. אבל אלי היום הוא פחות דיבר.

קראתי את הספר בתרגום של ו. ישראלית מ-1962. ב-2006 תורגם מחדש על ידי יואב כ"ץ.

הנה קישור למאמר מעניין של משה דור מ-1985 אודות הסופר והספר.

The Sun Also Rises – Ernest Hemingway

עם עובד

1962 (1926)

תרגום מאנגלית: ו. ישראלית

מלון ריץ בפריז היה עד מאז היווסדו ב-1898 אבן שואבת לכל המי ומי, צרפתים וזרים כאחד, סמל של שפע, של איכות ושל פינוק. בשנת 1921 הופקד הבר של המלון בידיו של פרנק מאייר, אוסטרי יליד 1884, שרכש לעצמו שם עולמי בתחומו. פרנק היה בנם של הורים יהודים, אם שביקשה לחנכו ליהדות, ואב שביקש להצניע כל סממן יהודי, אולי כדי למנוע מבנו את הגורל הקשה של עמו. בדיעבד, גישתו של האב הצילה את פרנק, שכן עם הכיבוש הנאצי הפך המלון למשכנם של אנשי מטה בכירים, ובמשך ארבע שנים קבלו שירות ממנהל הבר היהודי וחלקם אף התידדו אתו מבלי שחשדו בזהות שהסתיר. פיליפ קולן מספר את סיפורו על רקע המלון והתקופה.

מרבית הדמויות בספר אמיתיות ומופיעות בשמן, לטוב ולרע. החל במשתפי פעולה, שפעלו ממניעים אנטישמיים, כמו קוקו שאנל, ועד קלוד אוזלו, מנהל המלון, ואשתו (היהודיה בסתר) בלאנש, שהעבירו לאנגלים מידע על האורחים הגרמנים, והסתירו במלון אנשים שהיו מבוקשים על ידי הגסטפו. החל בגרינג, שהשתכן מפעם לפעם בסוויטה במלון ועסק בביזת אמנות, ועד אינגה האג, שהיתה שותפה לקשר לחסל את היטלר. וביניהם אישים כמו השחקן הצרפתי סשה גיטרי, שאולי שיתף פעולה עם הכובש, או רק ניסה להתאים עצמו לנסיבות ולהחזיק מעמד, והסופר הגרמני ארנסט יונגר, שיש אומרים שהיה אנטישמי ויש אומרים שהיה אנטי נאצי, ובעלת המלון מארי-לואיז ריץ שהדבר החשוב ביותר מבחינתה היה לשמור על הרמה של המלון, ללא קשר לזהות אורחיו, ועוד שורה של אישים בכל הקשת שבין רוצחים למושיעים, ובהם נובורישים, מלשינים, אופורטוניסטים, ובורגנים שפחדו לאבד את זכויות היתר שלהם ובחרו להסתגל לדרישות העידן החדש. קולן הוסיף לגלריה זו, כפי שהוא מספר במבוא, שתי דמויות בדויות, שמשתלבות היטב בעלילה, והוסיף כמה פרטים ספרותיים מדמיונו. בסיומו של הספר מוצגות תמונותיהן של כמה מן הדמויות בתופסת מידע על גורלן אחרי המלחמה.

על מעשיו של פרנק מאייר עצמו לא נותר תיעוד רב. ידוע כי שימש כ"תיבת דואר" עבור הקושרים במבצע ולקירי, שהעבירו באמצעותו מסרים זה לזה. כמו כן תיווך בהשגת תעודות מזויפות לנרדפים. החיים בריץ המשיכו להיות טובים ועשירים, בועה בתוך האומללות והמצוקה של פריז, והסופר שם בפיו של בנו של פרנק אזהרה כלפי אביו: "סבלת פחות מהאחרים, ואתה תצטרך לתת על זה דין וחשבון". ואכן, במסגרת הפעילות נגד משתפי פעולה אחרי שחרורה של צרפת, פרנק הואשם בגזירת רווחים מן הכיבוש, ושילם כופר כדי להשתחרר. האם היה אשם? מן הסתם לעולם לא נדע. מכל מקום, הסופר נאחז בפעילותו החיובית מצד אחד, וברווחיו המשוערים מצד שני, וכמובן בהכרח לעמוד על המשמר לבל תיחשף זהותו, כדי ליצור דמות מורכבת של אדם העומד בכל רגע ורגע בפני בחירות מוסריות. המגע היומיומי עם הגרמנים יצר חברויות שהעיקו עליו מתוך הכרה במעשים שעשו מחוץ למלון, והדילמות המתמידות בין תודעת שירות ליחסים בינאישיים ולחובה מוסרית היו המשא שאתו חי במשך כל שנות הכיבוש.

"המלחמה הזאת שנקראת עכשו שלום", כך מתייחס פרנק לתקופתו. האנשים סביבו אולי הסתגלו, ובבועת המלון הצליחו לנטרל את חווית המלחמה, אבל בגלל יהדותו ובגלל מעורבותו ומודעותו, ה"שלום" לכאורה שחזר את חוויותיו כחייל במלחמה הגדולה. שמות חלקי הספר משקפים זאת, החל ממלחמת חפירות בתחילה, כשכל צד מתחפר במקומו ומתכונן לעתיד, ועד התבוסה.

"הברמן של הריץ" הוא ספר מרתק, כתוב היטב, ומתורגם מצוין על יד אסנת יקירה. יש בו רעים מאוד וטובים מאוד, אך עיקר תשומת הלב מופנה לאלה שבאמצע. אפשר לשפוט אותם, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה מה היה קורה אם אנחנו היינו שם. האם היינו מורידים את הראש עד יעבור זעם? האם בזמנים מסוג זה יש למישהו זכות לעשות זאת? מהן הברירות?

אנצל הזדמנות זו לשוב ולהמליץ על "לוטסיה" של פייר אסולין, שמספר את סיפורו של מלון פריזאי אחר בתקופת הכיבוש הנאצי ואחריה.

מומלץ מאוד.

Le Barman du Ritz – Philippe Collin

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

אדואר קיפר, הממונה על הבטחון במלון לוטסיה בפריז, מספר את קורותיו של המלון משנות השלושים של המאה העשרים ועד אחרי מלחמת העולם השניה. אדואר הוא איש צללים – "ניחנתי מן הסתם בכשרון להציב את עצמי בשוליים", הוא מעיד על עצמו – שוטר בנשמתו, אין במלון דבר הנסתר מעיניו. בחלקו הראשון של הספר – "העולם של פעם" – הוא מתאר את החיים השגרתיים במלון, ואת אורחיו הידועים יותר או פחות. הארועים בגרמניה מתחילים לחלחל אל לוטסיה, כשכמה מן המהגרים הבולטים ממנה משתקעים במלון, וכשחיכוכים מתגלעים בין אורחים משתי המדינות. חלקו השני של הספר – "במשך הזמן הזה" – נפתח ב-15 ביוני 1940, כשהאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני, מפקיע אותו, וקובע בו את משכנו. חלקו השלישי – "החיים שאחרי" – מתרחש אחרי השחרור, כשהמלון מופקע שנית, והפעם כדי לשמש כמרכז קליטה למגורשים ששבו אל ארצם.

חלקו הראשון של הספר, הנינוח מבין השלושה, מעניק הצצה אל החברה הצרפתית של התקופה, עוסק בפכים קטנים מחייהם של אישים דגולים (אוהבי ספרות ייהנו לפגוש כאן סופרים רבים), ומציג בהרחבה את דמותו של המספר. אדואר הוא יליד אלזס, חצוי בין התרבות הגרמנית והצרפתית. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה היה לוחם בחפירות ונפצע, מפעמים בו. הוא איש של ערכים מוחלטים, סבור כי "ללא כבוד אינך ולא כלום". מכיוון שתפקידו מחייב אותו להתמצא בכל נבכי המלון, הוא מנהל כרטסת מפורטת על כל אורחיו ועל כל עובדיו, ומכיר כל פינה. המלון הוא ביתו וחלק בלתי נפרד מאישיותו. במידה רבה הוא הזכיר לי את סטיבנס, רב המשרתים ב"שארית היום", שניהם מתמזגים באופן מלא עם תפקידיהם, ומזדהים הזדהות מלאה עם מקום שירותם. הדבקות של אדואר בערכיו תעמוד במבחן בתקופת המלחמה.

רבים מעובדי המלון פוטרו לאחר הכיבוש, אך אדואר נותר בתפקידו תחת מגבלות. הוא נאלץ לשמש כמתורגמן, התנועה שלו במלון הוגבלה במידה מסוימת, אבל למרות סלידתו מן הכובש ומן הכיבוש, המשיך למלא את תפקידו נאמנה, כי "אין זה משנה מה אתה עושה, כל עוד אתה עושה זאת על הצד הטוב ביותר, תוך הצטיינות ובתכלית השלמות". בעת עימות עם מנהל החשבונות של המלון, שהיה מתנגד פעיל, אף טען כי "אסור היה לתת להם [לגרמנים] להכנס, אבל עכשו זה מאוחר מדי, הם פה… היטלר נבחר לקנצלר ופטן השיג יפוי כוח. כל זה באופן ד-מו-קר-טי ו-חו-קי", ויש לכבד את החוק, "כן, החוק כביטוי של הרצון הכללי". אמונתו המוצקה התערערה מעט כשאולץ להרים עם הגרמנים כוסית לחגוג את פתיחת מבצע ברברוסה, והוא החל שואל את עצמו כמה רחוק יכול אדם ללכת בלי לאבד את תום לבו. כשאילצו אותו הגרמנים לנגן בקרן היער שלו, למרות שנדר לו לעשות זאת עד שיחזרו החברים שאיתם נהג לנגן, נשבר בו משהו. כמו חלקו הראשון של הספר, גם החלק השני מספר על החברה הצרפתית, על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, על האופורטוניסטים ששגשגו על הקרקע שסיפקה המלחמה – אנשי שוק שחור, תאבי כוח – וגם על אלה שהתנגדו.

שני החלקים הראשונים עתירי ידע וכתובים היטב, אבל הם נמוגים מעט מול עוצמתו של החלק השלישי, ונראה לי שבעיקר בגינו נכתב הספר. מלונות פריז, שהופקעו קודם לכן על ידי הגרמנים, הופקעו כעת על ידי בעלות הברית והשלטונות הצרפתים. "כאילו היה בכוחה של הסבת המלון למרכז קליטה לנקותו מהכתם השחור של הכיבוש. כפרה זו, שהוצעה בלי שאיש ביקש אותה, חוללה הזדמנות היסטורית בלוטסיה […] לוטסיה היה המלון היחיד שנגאל מהפקעה בזויה אחת על ידי הפקעה שאין ראויה ממנה". אדואר היה מעורב בתהליך הקליטה של המגורשים, בשל הצורך לזהות מתחזים שניסו ליצור לעצמם זהות חדשה ולהסתיר את פשעיהם. משום קרבתו לארועים הוא יכול לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות סביב הקליטה של החוזרים, יהודים ופעילים פוליטיים שגורשו או חיילים שנשבו. הוא מספר כיצד תהליכים שגובשו מבלי לדעת מה עבר על החוזרים, נאלצו להשתנות כדי לטפל באנשים ברגישות המתחייבת. הוא מחלץ את הסיפורים הפרטיים מתוך הגוש ההומוגני לכאורה, ומזכיר אנשים בשמם – ולעתים גם במספר שנחקק בהם – מציב יד זכרון. הוא מיטיב לתאר את ציפיית המשפחות שהתגודדו יום אחר יום בשערי המלון בהמתנה ליקיריהם, את היאוש הגורף, את התקווה, וגם את האושר הנדיר של האיחוד. הוא מתאר כמה מן הדמויות של העוסקים בקליטה, ביניהם שלוש נשים שצלחו את הכיבוש בגבורה ובהסתכנות עצמית. ניכר שהוא מעורב רגשית בכל אחד ואחד מסיפורי החיים שהוא מגולל, ועומק רגשותיו מדבק.

בשולי הכרונולוגיה של המלון ושל אדואר, מתוארת פרשת אהבים של המספר, והשיבה של המלון לשגרת העבר מלווה בסגירת מעגלים בחייו. אולי ביקש הסופר לשוות לגיבורו פן רך, אבל לספר הוא אינו מועיל. מכיוון שהיבטים אלה שוליים למדי, אין בהם גם משום נזק.

בדומה ל"האחרון לבית קמונדו" גם ב"לוטסיה" פייר אסולין משלב בהצלחה בין פרוזה לתיעוד, יוצא מסיפור פרטי אל סיפורה של תקופה, ומוביל את הספר באיטיות אל שיא מרגש. מומלץ מאוד.

Lutetia – Pierre Assouline

מטר

2007 (2005)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

"הדודנית בט", אחד מספריו האחרונים של בלזק, נושא את שמה של אשה בשולי הבורגנות, שהיא, בדומה לגיבור "הדודן פונס", קרובה עניה הסמוכה על שולחנם של אחרים. בזאת מסתיים הדמיון בין הדודן והדודנית. בעוד פונס מתואר כאיש תם וישר, שכל מענייו באוסף האמנות שלו, וחטאו היחיד הוא גרגרנות, בט היא אשה מרושעת ונקמנית, תככנית המושכת בחוטים מאחורי הקלעים מתוך רצון להרע.

בט היא דודניתה של הברונית אדלין הילו. אדלין היתה ילדה יפה, אחת מאותן יפיפיות מושלמות, מדהימות, בט היתה רחוקה מלהיות יפה, גבותיה צפופות ומחוברת בציצת-שיער, ידיה ארוכות וחזקות, רגליה עבות, שומות אחדות בפניה הקופיות. אדלין פונקה על ידי משפחתה, בט עבדה את האדמה. אדלין נישאה לאיש עשיר, בט נותרה ברווקותה והוסיפה לעבוד למחייתה כרוקמת מוכשרת. לא ייפלא איפה שבט אכולת קנאה. טינתה כלפי משפחתה של אדלין מתעצמת כשהורטאנז, בתה של אדלין, שובה את לבו של אמן פולני, בן חסותה של בט, שעליו השגיחה בחיבתה של אם, בקנאתה של אשה ובקשיותו של דרקון, והשניים נישאים. בט חוברת אל פילגשו של הברון הילו, בעלה של אדלין, וזוממת לנקום בכל בני המשפחה.

עלילת הספר מונעת בעיקר על ידי תכונותיהם של שניים מגיבוריו, הברון הילו ובט. הברון הילו הבוגדני מטפח פילגש אחר פילגש, כל אחת מהן יקרה יותר מקודמותיה. הוא שוקע בחובות, ממשכן את רכושו ואת רכושם של ילדיו, מתעלם מאשתו המסורה לו ללא תנאי וללא ביקורת. נפילתו הגדולה מכל מתרחשת כשהוא הולך שבי אחרי ואלרי מארנף, אשה מושחתת המלהטטת בין ארבעה מאהבים. בט, כאמור, פועלת מתוך קנאה שהתגלגלה לרוע לשמו. היא מעמידה פני ידידה בעודה בוחשת בארועים ומטה אותם לכיוון הרצוי לה. בלזק, למרות נטייתו המובהקת אל הדמויות החיוביות, מחלק בסופו של דבר גמול ועונש באופן שנראה אקראי למדי, כמו במציאות בעצם.

בלזק מכנה את הדרמה שיצר "מחקר רציני ומזעזע זה על אורח החיים בפאריס". הספר אמנם מספר בעיקר על קורות משפחה אחת וקרוביה, אך כל אחת מהדמויות אינה מייצגת את עצמה בלבד. על ואלרי מארנף כותב בלזק במפורש כי היא מייצגת את הנשים שמייעדות את עצמן למקצוע המביש של זונת-פאר, הווה אומר נשים המשתמשות ביופין כדי להשיג גברים עשירים שיממנו אותן ברוחב-יד. כשהוא מתאר את האורחים בטרקלינה של ואלרי הוא כותב: שותפותם של רמאים, זכרו נא מושכל ראשון זה, היא "הברית הקדושה" האמיתית בפאריס. הבחינות השונות של טובתם של האנשים מפלגות אותם לבסוף; המושחתים מתפשרים תמיד זה עם זה. המשרתים כולם גנבים, או בלשונו של הסופר, בכל משק בית, נֶגע המשרתים הוא כיום הקשה שבכל הצרות הכספיות. קרוב משפחה שנשלח לאלג'יר מייצג את השחיתות הקולוניאליסטית. הורטאנז, לכאורה צעירה תמימה, מייצגת את קור ליבם ואת תפנוקיהם של הבורגנים שאינם מניחים לשאלות מוסריות להטריד אותם. הורטאנז זו, אגב, שאינה דמות מרכזית בספר, היא דווקא אחת המעניינות שבו: תחילה הוא מתוארת כנערה ישרה ותמה, וההחלטה שלה לגזול את בן חסותה של בט, עוד לפני שהכירה אותו, אינה מתיישבת עם הרושם הראשוני. אחרי נישואיה נדמה שהיא העתק של אמה, כשהיא מבטלת את עצמה לחלוטין בפני בעלה, ושוב היא מפתיעה כשהיא קמה ועוזבת אותו.

מכיוון שהספר הקודם שקראתי עסק ביחסי גברים ונשים בספרות הרוסית, ולא באתי על סיפוקי באשר לשאלת יחודיותה של ספרות זו בהיבט זה, שמתי לב לנושא גם כאן. עושה רושם, וזו הכללה בלתי מלומדת, שבדומה למה שתואר באותו מחקר, גם אצל בלזק, לפחות בספר זה, האשה היא החזקה והתככנית והשתלטנית, ויש בידה הכוח לרמוס את הגבר בהיותו חלש אופי, נגרר אחרי תשוקות מזדמנות. כשואלרי מזמינה אצל האמן הפולני עבודה שתתאר את שמשון ודלילה, היא אומרת, "שמשון אינו ולא כלום כאן. הוא פגרו המת של הכוח. דלילה היא התשוקה המהרסת את הכל". אולי, אם כך, זו רוח התקופה ולא רוח המקום.

את מאה ועשרה העמודים הראשונים של הספר מגדיר בלזק כמבוא לסיפור. בעמודים אלה הוא מציג את הנפשות הפועלות, ואת מערכת הקשרים ביניהן, ופורש את הרקע לדרמה שתתחולל בהמשך. למען האמת, לולא כתב מפורשות "כאן מסתיים במידה מסוימת המבוא לסיפורנו", לא הייתי מבחינה בעצמי שהגעתי לנקודת ציון בטקסט, שכן ה"מבוא" דרמטי כשלעצמו, והדרמה שאחריו מפורטת ואיטית כמו החלק שקדם לה. בלזק מקצין את מרבית דמויותיו, אך משכנע באמינותן, ומבטו מקיף את הבורגנות הפאריסאית ואת היקום החברתי בו היא מתקיימת לרוחב ולעומק. הספר, בהיותו חלק ממכלול היצירות המרכיבות את "הקומדיה האנושית", מכיל התיחסויות לדמויות ספרותיות מוכרות, כדוגמת סיזאר בירוטו, וכן לדמויות היסטוריות שאכלסו את פאריס במאה התשע-עשרה. "הדודנית בט" הוא ספר מורכב ומרתק שליחו לא נס.

La Cousine Bette – Honoré de Balzac

דביר

1983 (1846)

תרגום מצרפתית: בבה ינאי

יצירתו הגדולה של אונורה דה בלזק, "הקומדיה האנושית", שנועדה לתאר תיאור מלא ומקיף את החברה הצרפתית במאה התשע-עשרה, כללה שבעים וארבעה רומנים, נוסף ליצירות ספרותיות אחרות. שני הספרים האחרונים שכתב בלזק לפני מותו, כחלק מן הסדרה "תמונות מהחיים הפריזאיים", הוכתרו יחדיו בכותרת "הקרובים העניים" – "הדודנית בט" ו"הדודן פּונס".

פונס הוא מוסיקאי מצליח לשעבר, שבעת התקופה המתוארת בספר משמש כמנצח בתיאטרון. פונס הוא רווק מזדקן, בתול, איש תמים, כעור מראה, שמרבית מעייניו נתונים לאוסף היצירות שצבר בשקדנות, ביניהן תמונות של טובי הציירים. פונס אינו נושא עיניו לרווחים, והאוסף שבנה מיועד לעיניו בלבד ולהנאתו האסטטית. מגרעתו היחידה היא גרגרנותו, הגורמת לו להפוך לטפיל על שולחנם של קרובים רחוקים, עד שהם מואסים בו, ומעליבים אותו במידה כזו שהוא מחליט להפסיק לבקר אותם. דעתם עליו תשתנה כשיתברר להם שהאיש הצנוע והדל הזה מחזיק באוסף השווה מאות אלפי פרנקים.

פריז של בלזק היא מעין סדום, עיר שטופת חומרנות ותאוות בצע, עיר שמערכת המשפט שלה נועדה לעשוק את החלשים, עיר של יד רוחצת יד ושל אדם לאדם זאב. הבורגנות צבועה, מתחסדת, עסוקה בחישובי כדאיות אנוכיים. הפרולטריון שקוע עד צוואר בעוני מנוול ללא סיכוי להחלץ ממנו ביושר, וכל סממן של טוב לב ושל נדיבות הוא ממנו והלאה. בשטח ההפקר שביניהם מצויים בעלי מקצועות חופשיים, המיוצגים בספר על ידי הפרקליט, טיפוס נבזה, משרתם של שני אדונים שמנסה לרמות את שניהם לתועלת עצמו, ועל ידי הרופא, שעליו בלזק כותב כי "פתאם נתעורר לבו של הרופא משוויון-הנפש הגמור שהיה בו בדרך-כלל לגורל חוליו העניים והתמלא דאגה עמוקה ביותר, הואיל ונתחוורה לו האפשרות הצפונה בעושר זה, מתוך ביאוריו הרציניים של הספסר".

שני צדיקים בסדום זו. האחד הוא טופינאר, איש תיאטרון זוטר, שחי בעוני ובצפיפות עם בת זוגו ועם ילדיו המרובים, אך מוכן להציע חדר חינם לאדם נזקק. השני הוא שמוּקֶה, פסנתרן גרמני, רווק כעור ובתול אף הוא, המסור לחלוטין לפונס. טוב לבו ותמימותו ינוצלו בציניות ובאכזריות על ידי כל הלוטשים את עיניהם אל האוסף של חברו. בלזק חוזר מספר פעמים אל המשל של לה פונטיין, "שני חברים", כדי להדגיש את עומק המסירות של שני הגברים זה לזה (המשל מצורף למטה).

בלזק אינו חוסך שבטו מכל גיבוריו, למעט פונס ושני ה"צדיקים". הוא מציג בספר פנורמה של דמויות – בורגנים, אנשי משפט, אנשי רפואה, אנשי תיאטרון, שוערים, משרתים, סוחרים – כל דמות מייצגת קבוצת אוכלוסיה, לפעמים נופלת לסטראוטיפ, כמו המומחה לאמנות היהודי, לפעמים מוקצנת כדי לחדד את עמדתו של בלזק כלפיה. הסופר עושה שימוש נרחב בציניות, משגר עקיצות לכל הכיוונים, מעביר ביקורת על כל הערכים המוסריים המעוותים של החברה בה חי. הנה דוגמא שנבחרה בדפדוף אקראי: "סוכן-נוסע זה, שנעשה מנהלו של תיאטרון מצליח, נהג עם חבר-שותפיו כנהוג איש עם רעייתו החוקית, כלומר, הונה אותם".

מכיוון שקראתי לאחרונה את הביוגרפיה של בלזק מאת שטפן צווייג, התקשיתי לעתים להפריד בין הסופר לבין הסיפור. צווייג סיפר – ללא ביקורת – על השאיפה של בלזק להשיג אשה עשירה, ולכן לא יכולתי שלא להרהר בכך כשקראתי את המשפטים הבאים, שלולא הביוגרפיה הייתי רואה בהם אך ורק אבחנה חדה של אחד מחוליי החברה: "העלמה תאבארו, נערה אדמונית, כיפחת ושחפנית, היא בעלת בית בכיכר רויאל, שירשה אמה; כך אוכל להציג את מועמדותי לבית-הנבחרים. במות אביה תקבל עוד ששת אלפי ליברות כקצבה שנתית. אין היא יפיפיה, אבל, באלוהים, מי שרוצה לקפוץ מאפס לקצבה של שמונה-עשר אלף פרנקים בשנה, אל יהיה בררן לגבי קרש הקפיצה!". יהושע קנז, שתרגם יפה, יצר באחרית דבר לספר קישור נוסף בין בלזק לסיפור. בלזק, למרות שהיה שרוי כל חייו בחובות, היה אחוז בולמוס רכישה ואיסוף בדומה לדודן פונס. בספר הוא מעמיד אלה מול אלה את האהבה לאמנות ואת המרדף אחר העושר, ואף קובע כי "גיבורנו אינו אלא אוספו של פונס!".

בלזק כתב ספר, שהוא מצד אחד בעל עלילה מהודקת, ומצד שני נוגע באינספור פרטי הפרטים שאפיינו את החברה בזמנו. הוא מטפל במוסכמות הרווחות, בזו אחר זו, וקורע את הציפוי הדק המשווה להן מהוגנות. מכיוון שהוא יורד אל עמקי נשמתם של גיבוריו, הספר, בשינוי תפאורה, רלוונטי לגמרי גם היום. למרות שהוא מושך את הדמויות לקיצוניות, לטוב ולרע, הן אינן מאבדות אמינות, והספר נקרא בשטף, אפילו במתח מסוים, ומתוך הזדהות עם פונס ושמוקה, שני גיבוריו המיוסרים. שטפן צווייג סבר ש"הדודן פונס" ו"הדודנית בטי" הם פסגת היצירה של בלזק. יהושע קנז הצביע על כמה ליקויים בספר, והביע את דעתו שאמנם הרומן אינו מושלם אך הוא בהחלט יצירת מופת. אני שותפה להתלהבותם.

The Two Friends – Jean de La Fontaine

Two friends, in Monomotapa,
Had all their interests combined.
Their friendship, faithful and refined,
Our country can't exceed, do what it may.
One night, when potent Sleep had laid
All still within our planet's shade,
One of the two gets up alarm'd,
Runs over to the other's palace,
And hastily the servants rallies.
His startled friend, quick arm'd,
With purse and sword his comrade meets,
And thus right kindly greets:–
'Thou seldom com'st at such an hour;
I take thee for a man of sounder mind
Than to abuse the time for sleep design'd.
Hast lost thy purse, by Fortune's power?
Here's mine. Hast suffer'd insult, or a blow,
I've here my sword–to avenge it let us go.'
'No,' said his friend, 'no need I feel
Of either silver, gold, or steel;
I thank thee for thy friendly zeal.
In sleep I saw thee rather sad,
And thought the truth might be as bad.
Unable to endure the fear,
That cursed dream has brought me here.'

Which think you, reader, loved the most!
If doubtful this, one truth may be proposed:
There's nothing sweeter than a real friend:
Not only is he prompt to lend–
An angler delicate, he fishes
The very deepest of your wishes,
And spares your modesty the task
His friendly aid to ask.
A dream, a shadow, wakes his fear,
When pointing at the object dear.

 

 

Le Cousin Pons – Honoré de Balzac

עם עובד

1981 (1847)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

"הבית שאהבתי" מתרחש בפריז במחצית השניה של המאה ה-19. תכניתו של הברון אוסמן להתחדשות פריז, שהחלה ב-1852, נכנסת לשנתה החמש-עשרה. העיר מצויה בעיצומו של תהליך הריסה ובניה, אלפי אנשים כבר נדרשו לעזוב את בתיהם שנהרסו לטובת השדרות הרחבות החדשות. ברחוב קטן וישן יושבת רוז בָזֶלֶה בבית שהיה בבעלות משפחת בעלה מזה כמאה שנים, מעלה את זכרונותיה, ומסרבת לזוז ממקומה. נסיון שעשתה יחד עם שניים משכניה להציל את בתיהם נכשל, ומכתב כואב שכתבה אל הברון אוסמן נותר ללא מענה. בזה אחר זה עוזבים דיירי הרחוב, רהיטיה של רוז נארזים ונשלחים אל בתה, אצלה היא אמורה לגור מעתה, ורוז יושבת וכותבת מכתב ארוך לבעלה שנפטר עשר שנים קודם לכן.

לטטיאנה דה רוניי כשרון נפלא לכתיבת תיאורים. פריז הישנה, על רחובותיה הציוריים, חיי החברה שלה, חנויותיה, בגדיה, ריחותיה וצבעיה, קמה לתחיה בין הדפים. היא מתארת בכשרון רב ובפרטי פרטים דמויות מחייה של רוז, את הפגישה הראשונה עם ארמן, מי שיהיה בעלה, את אמו טובת הלב, את אלכסנדרין מוכרת הפרחים ועוד. בכל עמוד ועמוד אפשר למצוא תיאור מענג. פתחתי באקראי בעמוד 55: זוכר את השאגה הראשונה של סבלי המים עם עלות השחר, הקרבים לעברנו כשעדיין שכבנו במיטתנו, ניעורים אט-אט משינה? הבחורים החסונים היו צועדים לאורך הרחוב שלנו וחוצים את רו דה סיזו, חמור עייף עמוס חביות בעקבותיהם. זוכר את הרשרוש הקצוב של מטאטאי הרחובות ואת צלצול פעמון הכנסיה מוקדם בבוקר, קרוב כל כך עד שנדמה כי הפעמון מצלצל בתוך חדרנו ממש, ואת פעמון כנסית סן סולפיס הסמוכה מצלצל בתגובה כמו הד, בהרמוניה? תחילתו של יום חדש ברחוב הקטן שלנו.

האם די בתיאורים נפלאים כדי להחזיק ספר שלם? אולי. בעיני הבעיתיות של הספר היא בסיפור שרוז מספרת במכתב לארמן. בעמוד 45 היא כותבת: הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא שלא יישאר לי די זמן לגלות לך את מה שעלי לחשוף. שלא יישאר לי די זמן להסביר. ובכל זאת, למרות קוצר הזמן, והפטישים שהולמים ממש מעבר לקיר, עד עמוד 210 היא ממשיכה לספר בנחת על דברים שאינם קשורים. אם היה כאן נסיון ליצור מתח, הוא כשל, כי קל מאוד לנחש מהו הסוד. אז מצד אחד יש לנו סיפור מקסים ונוגע ללב וכתוב להפליא על בית וחברות ואהבה, ומצד שני סיפור חלש ולא מעניין על סוד שהמספרת נצרה בלבה עשרות שנים. משהו חורק בחיבור בין השניים. חורקת מאוד גם ההחלטה של אלכסנדרין, מוכרת הפרחים, ממש לקראת הסיום: מטעמי ספוילר לא אפרט, רק אומר שהיא לא הולכת יד ביד עם הדמות של אלכסנדרין, כפי שתוארה עד לאותה החלטה.

למרות ההסתיגויות אני נוטה להמליץ על הספר בשל העונג שהסבו לי התיאורים הרבים שבו.

The House I Loved – Tatiana de Rosnay

כנרת זמורה ביתן

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

"האחרון לבית קמונדו" הוא מואיז דה קמונדו, בנקאי יהודי צרפתי, שלא הותיר אחריו צאצאים, אבל הותיר את הבית שהקדיש למאה השמונה-עשרה ושהפך למוזיאון על שם בנו נסים. כדי להבין את מואיז האיש, פייר אסולין מרחיק עד לגירוש ספרד, עובר עם משפחת קמונדו לונציה ומשם לתורכיה, ומתאר בפירוט רב את תולדות המשפחה החל מאבי-סבו של מואיז. אותו אב קדמון, אברהם שלמה, היה בעל השפעה ניכרת על השלטון העותומני, בעיקר בזכות הבנקים המצליחים מאוד שהקים, אשר מימנו רבים מן הפרויקטים השלטוניים. בערוב ימיו, לאחר מות אשתו ובנו, העתיק את פעילותו לצרפת. ניניו, איזאק ומואיז, ניהלו במשותף את עסקי המשפחה, ובמקביל היו לאספני אמנות, כנהוג בחוגי העשירים והאצילים.

מואיז לא ידע אושר רב בחייו: כיהודי עשיר בעידן דרייפוס, וגם קודם לכן ואחר-כך, סבל מתופעות אנטישמיות. איזאק בן דודו וידידו הקרוב נפטר ב-1911 בלי להותיר יורשים, והשאיר אותו בעלים יחידי של עסקיהם. בערך באותה תקופה אשתו עזבה אותו ואת שני ילדיהם. נפילתו של הבן נסים במלחמת העולם הראשונה היתה מהלומה שממנה התקשה להתאושש.

לאחר שאמו נפטרה, הוא ירש את ביתה באזור היוקרתי של פארק מונסו. למעט החזית שנותרה כפי שהיא, הוא השקיע שלוש שנים בבניה מחדש של הבית, תוך שהוא מקדיש אותו למאה השמונה-עשרה, הן מבחינת תכנון המבנה, והן מבחינת פרטי האמנות הרבים שגדשו אותו. מואיז הפרפקציוניסט הקדיש מחשבה רבה לתכנון החדרים כך שיתאימו לפריטים הנדירים שאסף, וכשהחליט להוריש את הבית לצרפת, הורה שלא ייעשה בו אף שינוי, כולל הזזת פריטים ממקומם.

זה אינו ספר פרוזה שוטף. יותר מכל, לפחות עד הרבע האחרון בערך, הספר הוא מצבה לתקופה שהיתה ואיננה, לפריז של פעם, לסגנון החיים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הספר מתנהל באיטיות, ולעתים בדקדקנות מייגעת, עד לפרטי פרטים של איזו משפחה גרה באיזה בית ברחוב, ותיאור מפורט של חדרי הבית/מוזיאון כולל תכולתם. אז פרוזה עלילתית הוא כמעט ולא, אבל ספר מרחיב דעת ומעניין הוא בהחלט כן. חובבי היסטוריה ואמנות יועשרו בידע בתחומים רבים. כדאי להצטייד באורך רוח כשניגשים אל הספר.

עבורי אישית היתה בספר במידה מסוימת חזרה למקומות מוכרים. בעבר המלצתי כאן על "הארנבת עם עיני הענבר", גם הוא מתרחש בחלקו בפריז של אותם ימים. מכיוון שמדובר באנשים שהסתופפו באותם חוגים, נתקלתי פה ושם בשמות מוכרים, ובארועים שהזכירו ארועים אחרים. שארל אפרוסי, הדמות המרכזית בארנבת, נזכר כאן. לואיז קאהן ד'אנבר, שהיתה המאהבת של שארל, היתה גם אמה של אירן, אשתו של מואיז דה קמונדו. ועוד.

לעומת האיטיות הרבה שבה הספר מתנהל, הפרק האחרון, אחרי מותו של מואיז, הוא דינמי. אחרי נפילתו של נסים נותרה אחותו ביאטריס האחרונה בשושלת, אך לאחר נישואיה חדלה לשאת את שם קמונדו. עם מותו של מואיז ב-1935 הושם קץ לשושלת. מכיוון שלבי יצא אל מואיז, הרגשתי הקלה בשבילו שלא נפל בגורלו לחוות את מלחמת העולם השניה, ולגמרי שכחתי מבתו. אבל אז בא הפרק האחרון, ובו כמעט בהרף עין נמחקה המשפחה לגמרי. ביאטריס, בעלה ושני ילדיהם נכלאו בדראנסי לתקופה ארוכה, ונרצחו באושוויץ.

נהניתי מן הספר בכמה וכמה מישורים, ואני שמחה להמליץ עליו.

 Le Dernier des Camondo -Pierre Assouline

הוצאת שוקן

2004

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

משפחת קמונדו הותירה עקבות גם באיסטנבול. מצויים שם ארמון ובית דירות שבנתה המשפחה, וכן המדרגות שבצילום. אני זוכרת שהתרשמתי מהן, אבל לא הייתי מודעת להיסטוריה שלהן.

על הכריכה הקדמית של הספר מובא ציטוט מפיו של גבריאל גרסיה מארקס: "חורחה פרנקו הוא אחד הסופרים הקולומביאנים שהייתי שמח להעביר לו את הלפיד". אם להסתמך על הספר הזה, מארקס עדיין אינו יכול להרפות מהלפיד.

אני מעתיקה לכאן את הטקסט שעל הכריכה האחורית, כי מבחינת העלילה זה כל מה שניתן לספר בלי ספוילרים. הטקסט הזה די לקוני, ואינו מגלה דבר בעצם, לא על הדמויות, לא על היחסים ביניהן, ולא על הרקע לסיפור: "וידאל, צעיר קולומביאני יפה תואר, מזמין את בת ארצו, פֶּרלה, לעזוב את קולומביה ולהצטרף אליו בפריז. לווידאל יש תוכנית: להשיא את פרלה המרדנית והגסה לידידו הזקן, הרוזן האלמן אדולף דה קרֵסיי, ולרשת אותו לאחר מותו. בעקבות סדרת חינוך אצל וידאל נישאת פרלה לרוזן ונראה שהתוכנית נוחלת הצלחה, אך שנה לאחר שהצמד קיבל את הירושה מחליט קלמנטי, אחיינו המרושע של הרוזן, להטיל ספק בנסיבות מותו הטבעיות־לכאורה של הזקן".

הכתיבה מפוארת, אך הסיפור אוורירי, ללא תוכן משמעותי. במרכז הספר משפחה שמורכבת מדמויות הזויות, שלא לומר מטורפות, וההפרזה בכיוון הזה הופכת את הספר ללא רציני. הספר בנוי כספר מתח, ומכיוון שהכתיבה כאמור מפוארת אכן מסקרן לדעת מה קורה בהמשך. אבל הפרטים הנגלים לאיטם מאכזבים בחוסר האמינות שבהם. הספר מתובל בסטיות מיניות, חלקן רלוונטיות לעלילה וחלקן כאילו הודבקו בכוח. ברקע כמה מהפרקים מופיע קרטל הסמים של מדיין בניצוחו של פבלו אסקובר, המכונה בספר בפחד "אתה יודע מי". איכשהו הרקע הזה מתפספס, אולי משום שהנושא אינו מפותח דיו (אם תרצו לקרוא ספר טוב על אוירת הטרור שהשליט אסקובר, אני ממליצה על "ידיעה על חטיפה" של מארקס).

הסופר מרבה להשתמש בדימוי (לא משכנע, לדעתי) של הרוע שבעולם כמפלצת, כאילו מדובר בכוח חיצוני ולא בעוולות שאנשים מעוללים זה לזה. כדי לצאת מן המקומי (קולומביה) לעולמי, הוא מצרף לעלילה אשה סרבית, שגם היא מקורבנות המפלצת, הדבקה מאולצת בעיני.

אפשר לקרוא אם מזדמן, כי בסך הכל מדובר בספר שבונה מתח קריא, אבל אפשר לוותר, כי התוכן דליל ונשכח.

Melodrama – Jorge Franco

הוצאת זמורה ביתן

2010 (2006)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

אני מניחה שהספר היה חדשני בתקופתו. היום הרעיונות המרכזיים בו ידועים ולעוסים. "גן עדן לאשה" הוא שמה של חנות כל-בו גדולה בפריז, בעידן בו החנויות הגדולות החלו לנגוס עוד ועוד מנתח השוק, ומוטטו את המסחר הזעיר. בזמנו הוא היה יכול להיות ספר חובה למפרסמים ולמשווקים: הוא עוסק בטריקים הפרסומיים שבעל העסק נוקט כדי למשוך לקוחות, במלחמת מחירים, בדרכים המפתות ביותר להציג מוצרים (לדוגמא, מוצרים במחירי מציאה בכניסה, כדי לגרום ללקוחות להכנס, או סידור המחלקות בסוג של מבוך, כדי לגרום להן לעבור בכולן). לכאורה נושא משעמם, אבל לאמיל זולא היה עט קסום, שהצליח להפוך אפילו נושא כזה לקריא ולספרותי.

גיבורת הספר היא נערה עניה שמגיעה מן הכפר לעיר עם שני אחיה אחרי מות הוריהם, ומנהלת מלחמת הישרדות כדי לשמור על חיים הגונים ולהתפרנס בכבוד. בניגוד לספריו האחרים, כמו ז`רמינל וז`ראבז, זולא ניאות להעניק לה את גמולה על תמימותה ועל נחישותה.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר לוקה בסטראוטיפיות מסוימת, לדוגמא בתיאור קהל הלקוחות, אבל בהרהור שני אני רואה את המגוון שהוא יצר בתוך הקהל, וחוזרת בי.

הליקוי היחיד שמצאתי בספר הוא בחזרות רבות, אבל רוב החזרות תורמות עוד משהו קטן לעלילה, כך שבשורה התחתונה הן לא באמת מפריעות.

מומלץ, ברור. אמיל זולא לא מאכזב.

Au Bonheur des Dames – Emile Zola

הוצאת כרמל

2006

תרגום מצרפתית: עדה פלדור