ארועי ליל הבדולח (הלילה שבין 9.11 ל-10.11.1938) עומדים במרכזו של ספר זה. בעיר, ששמה נשאר עלום, תוצאות אותו לילה היו קשות מבמקומות אחרים (יחסית לגודל האוכלוסיה): ארבעה יהודים נרצחו, יהודי אחד וסוכנת הבית הקתולית שלו התאבדו. הסופר, יליד העיר, מנסה להבין מה בדיוק ארע שם, למה פרצו הפרעות, מה היה הרקע, מי היו האנשים שלקחו חלק בארוע, ובעיקר מה היה טיבם של אלה שלא לקחו בו חלק, שהתרחקו בהקלה אחרי שנאמר להם "מי שלא יהודי אין לו מה לפחד", שסגרו חלונות ודלתות כדי לא לשמוע את צעקות המעונים, שרחצו בנקיון כפיהם כשסברו שאין זה מתפקידם להתערב אם המשטרה עצמה שומרת מרחק: גם אפס-מעשה הוא מעשה. גם הקשבה, צפייה, ריצה-כדי-לצפות, ריצה-כדי-להקשיב, ריצה-כדי-לצפות-ולהסתלק, ריצה-כדי-להקשיב-ולהסתלק, שמיעת-משהו-בלי-לגשת, אי-ביאה-כשנקראים-לבוא, התעוררות-מהשינה, דאגה, הליכה-לראות-מה-קרה והסתלקות-מפחד-איומים, גם אלה מעשים.
הספר מספר על מקום אמיתי ועל אנשים אמיתיים. הפרטים שונו כדי להגן על העדים. שלוש חקירות התנהלו באשר לארועי אותו לילה: המשטרה המקומית פתחה בחקירה ביום שאחרי. חקירה זו הופסקה בהוראת הגסטפו, שערך "חקירה" משלו, במהלכה הורה לעדים מה לומר (שאלו אותי: לא הכרת אף אחד, נכון? מנעימת השאלה הסיקה העדה: שלא כדאי לי להסגיר אף אחד ובאמת פחדתי ולא הסגרתי), והורה לטייח עובדות ולשנות מסמכים, כמו תעודות פטירה של הנרצחים (שם הם הודיעו לי שכתבתי בלילה תעודת פטירה שמדובר בה על רצח ובוודאי טעיתי, כי לפי הבירורים שלהם זו היתה התאבדות. האדון ריינהולד פרידלנדר נפל במדרגות ותוך כדי נפילה נעץ לו סכין בחזה). לאחר המלחמה נערכה חקירה נוספת, וכמה אנשים הועמדו לדין. חלקם הורשעו.
מבנה הספר בלתי שגרתי. הוא עשוי כמונטאז´ של עדויות, משולב בהערות קצרות של הסופר. הסגנון נע מדיבור ישיר לעקיף, משפטים נחתכים באמצע לטובת ציטוטים, מעשים ממוספרים תוך כדי הטקסט, באחד הפרקים המשפטים מתחילים בסוף השורות, דברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, ועוד כהנה וכהנה טריקים, שלמען האמת כוונתם אינה ברורה לי. אילנה המרמן, שתרגמה יחד עם רוני לוביאניקר, הוסיפה אחרית דבר, ובה התייחסה למבנה היחודי של הספר. לדבריה המטרה היתה ליצור אי מנוחה אצל הקורא, לא לאפשר לו לשקוע בסיפור שגרתי, אלא לגרום לו להתמודד עם ההתרחשויות כאילו הוא חווה אותן בעצמו, לגרום לו למחשבות מסוג מה היה הוא עצמו עושה באותו המצב. כהשוואה היא מביאה את היינריך בל, זיגפריד לנץ וגינתר גראס שעסקו בנושאים דומים, אך לטענתה עשו לקורא חיים קלים כשהביאו סיפור מסודר ומובנה. האמירה הזו נשמעת לי תמוהה, אם חושבים למשל על גראס שספריו לא ממש עונים להגדרה של ספר מובנה וקל לקריאה, או על ספר כמו "בליארד בתשע וחצי" של בל שהוא אמנם ספר מובנה כהלכתו אבל קל הוא לא. אני מודעת לכך שספרים משפיעים בצורה שונה על קוראים שונים, ואילנה המרמן מן הסתם הושפעה כפי שהיא מעידה, אבל אני יכולה להעיד רק על עצמי, ואותי טכניקת הסיפור עצבנה. יש לסופר המון מה להגיד, ואלמלא היה הנושא קרוב לליבי אני חושבת שהייתי מחמיצה את מרבית המסרים. מכיוון שהספר נראה לי חשוב התמדתי בקריאה.
גם ריבוי הפרטים בספר מיותר לדעתי. הספר נכתב ב-1973, הרבה אחרי הארועים, הרבה אחרי שאנשים הועמדו לדין וחלקם הוענשו. מי בדיוק עשה מה באיזו דקה כבר לא היה חשוב בעת כתיבת הספר. אם הסופר היה מעונין לפתוח את הפרשה מחדש, ולהרשיע את אלו שחמקו מעונש, או אז לכל פרט היתה משמעות. אבל הוא הרי טורח מאוד להסתיר פרטים מזהים. מה שחשוב כאן הוא המסר, ולדעתי אצל מרבית הקוראים שאינם מצויים בפרטים ההיסטוריים הוא ילך לאיבוד בתוך שפע המלל, וחבל.
ולמרות הליקויים אני ממליצה לקרוא. זהו ספר חשוב, שעוסק בלילה גורלי ובהשלכותיו החורגות ממסגרת השואה, ומעמיד לדיון שאלות קשות של אשמה ואחריות.
Mordver laufe – Manfred Frank
עם עובד
1990
תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר ואילנה המרמן
סקירות ספרים 