תגית: ציונות

כותרת משנה: ההיסטוריה של גני החיות בישראל

שי בן עמי, שעבד שנים רבות בתפקידים שונים בגני חיות, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על התפתחות גני החיות בפלשתינה המנדטורית ובמדינת ישראל. הספר "גן החיות הציוני" מבוסס על עבודה זו. ההנחה שביסוד הספר היא שגני החיות הם השתקפות ייחודית ונאמנה של החברה והתרבות שבה הם מתפתחים. אחת הדרכים בהן הגשמת הרעיון הלאומי הציוני באה לידי ביטוי היתה ביצירת מוסדות תרבותיים שהם מעין "תו תקן" להתפתחות של היישוב היהודי בדרכו להקמת המדינה, וגן החיות נמנה עם מוסדות אלה. במהלך המאה התשע-עשרה גני חיות הפכו להיות מוסד נדרש בכל עיר אירופית מתקדמת, ומודל זה הועתק אל ההתישבות הציונית המתפתחת בארץ.

הספר נפתח בסקירה היסטורית של האבולוציה של גני החיות, החל מן האוספים הפרטיים של השליטים, שהפגינו באמצעותם עושר ועוצמה, ועד גני החיות של היום הפתוחים לציבור הרחב, ומשמשים למטרות שונות, ביניהן שימור וחינוך, וכמובן בידור. ככל שההתישבות העירונית הלכה והתפתחה, הצורך בטבע ובפעילות פנאי הלך וגבר, וגני החיות ענו ועונים על צורך זה. גני החיות פונים אל ציבור רחב, ומספקים חוויה תרבותית שאינה נתפסת כ"מחנכת", אלא כבידור ערכי לאוכלוסיה כולה על כל גווניה.

בפרקים הבאים אחרי הסקירה ההיסטורית מתוארים בפירוט רב כמה מגני החיות הבולטים בארץ, ביניהם גן החיות התנ"כי בירושלים, הגן המיתולוגי שהיה צמוד לעירית תל אביב עד שמוזג לתוך הספארי, גן החיות הלימודי בחיפה, גן הקופים ברמת גן, והחי-בר ביוטבתה. סיפורו של הראשון מעניין במיוחד בעיני, משום היותו משולב לבלי הפרד בהתפתחותה של ירושלים העברית. לא אציג פה את ההיסטוריה של כל אחד מהם, רק אזכיר כמה נקודות מעניינות משותפות.

מעבר לרצון להקים בארץ-ישראל מוסדות דוגמת אלה שבמדינות מחוץ לה, מנהלי גני החיות התיחסו לפעילותם כהגשמה של אידיאלים כמו ציונות ובניית אומה. ראו לדוגמא את הכרזה (מצורפת למטה) המודיעה על הצטרפותם של אריות לגן החיות התל אביבי: "בואם הוא סימן טוב לעתידות ולתקומתה של המדינה היהודית". אגב, שמותיהם של המצטרפים החדשים היו גיבור ותמר. אוסף בעלי החיים של גן החיות התנ"כי התבסס על בעלי חיים שהוזכרו בתנ"ך וחיו במרחב הישראלי בהווה או בעבר, כמשקף את חזרתו ושיקומו של העם. צירוף בעלי חיים "זרים" נועד לעיבוי האוסף ולמשיכת מבקרים.

עוד מצד האידיאלים – גני החיות לקחו חלק בהחיאת השפה העברית, הן בצורך לתרגם את שמות החיות והן בהקפדה על שילוט בעברית.

לצד אלה היו לנגד עיניהם של מנהלי הגנים ערכים של שמירת טבע וחינוך. גן החיות התנ"כי, לדוגמא, הנחיל למבקרים ידע בזואולוגיה, ובפרט בזו של התנ"ך. עמוס חכם, חתן פרס התנ"ך הראשון, ישב בחדר בגן וענה על שאלות המתעניינים.

העוסקים במלאכה הגיעו מתחום שונים. אהרן שולוב, מייסד גן החיות התנ"כי, היה בעל הכשרה מדעית, ואת הגן התחיל לפתח מאוסף קטן בחסות המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית שבה למד והרצה. מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות התל-אביבי, עלה לארץ אחרי שהיה רב הקהילה היהודית בקופנהגן, וכאן פתח תחילה חנות חיות. תחילתו של הגן בפתח תקווה בפינת חי בביתו של מהנדס העיר בן ציון השמשוני.

בתהליך התפתחותם של הגנים הונהגה האכלתם במזון ברמה גבוהה שיהודים לא יכלו לצרוך – פסולי שחיטה ובשר פיגולים, מעשרות של ירקות פירות וחלב והפרשת לחם. גם היום חלק ניכר מתזונת בעלי החיים מקורו זהה.

מכיוון שגני החיות נתפסו כאקס-טריטוריה, תושבי הארץ הערבים יכלו ליהנות מן הפעילויות בהם ולהתעלם מן ההיבטים הלאומיים. אוכלוסיה נוספת שנהנתה מן הגנים היא החרדית, שנמנעה מטעמים דתיים לבקר במוסדות תרבות אחרים.

הספר מעניין ושופע פרטים המשרטטים תמונה היסטורית שלמה, אך יש להודות שקראתי אותו באי נוחות. התפיסה שבבסיס גני החיות נראית לי אכזרית ובלתי הוגנת. הפרדת פילים מן העדר שבו נולדו כדי להציג אותם לקהל במקומות שאינם בית הגידול הטבעי, צמצום שטח המחיה של אריות לכלוב או לרחבה מגודרת – אלה ועוד הם בבחינת התעללות בעיני. אני מקבלת את ההיבטים של השימור ושל החינוך. ההיבט הבידורי הטהור הוא שגורם לי לתהות על זכות הקיום של המוסד.

מכל מקום, שי בן עמי אינו עוסק בשאלה זו. נקודת המוצא שלו היא היסטורית. ניכר שערך תחקיר מדוקדק, ומתוך ההתמקדות בתחום הספציפי עולה תמונת ההתישבות על האידיאלים ועל הקשיים שבה.

מעניין ומומלץ.

רסלינג

2024

כותרת משנה: אם תרצו – אין זו אגדה

פרידריך לבנברג, צעיר יהודי וינאי, קץ בחייו. הסביבה שבה חי נראתה לו ריקנית, בלתי הוגנת, נטולת עתיד. הסיבה היחידה להיאחזותו בשגרה היתה אהבתו לנערה מחוג מכריו. כשזו התארסה לאחר היכרות קצרה לגבר אחר, רק משום ממונו וקשריו, המרה השחורה שבה שקע העמיקה. מודעה משונה בעיתון סיפקה לו מוצא. קינגסקורט, גבר פרוסי, מיזנתרופ, שביקש להתנתק מן החברה האנושית, חיפש אדם שיסכים להתלוות אליו אל אי נידח כדי שיהיה לצדו מישהו שיעצום את עיניו כשימות. פרידריך נענה להצעה. מעשהו האחרון בוינה היה העברת סכום כסף גדול, שקיבל מקינגסקורט, לידי משפחת ליטבק העניה, שבנה דוד בן העשר כבש את לבו.

בדרכם אל האי ביקרו פרידריך וקינגסקורט בפלשתינה, ומצאו בה עליבות ועזובה. עשרים שנה אחר כך, בדרכם לאירופה למלא מצברים בטרם ישובו אל האי, עברו שוב בפלשתינה, והמקום שנגלה להם היה שונה לחלוטין. הארץ שקידמה את פניהם הפגינה שגשוג, פריחה, תרבות, מודרנה. אחד מאנשי המפתח בארץ הישנה-חדשה היה דוד ליטבק, אותו ילד עני מוינה, ובחברתו יצאו לתור את המקום.

זהו סיפור המסגרת שלתוכו רקם הרצל את חזונו על חברה פלורליסטית, מתקדמת, מאושרת, הבנויה על ערכי שוויון ופתוחה לקבל כל אדם. בשונה מהחזון בספרו הקודם, "מדינת היהודים", כאן הוא אינו מציע מדינה עצמאית, אלא מה שמכונה "חברה חדשה". השלטון העותומאני עדיין מחזיק בזכויות על פלשתינה, אבל החברה החדשה מתנהלת כמעט כאוטונומיה. קוי היסוד שלה נשענים על כתפי ההיסטוריה – המבנה הקואופרטיבי, לדוגמא, שואב מחלוצי רוצ'דייל ומקומונת רלהיין. היא מכירה ביתרונותיה של טכנולוגיה מודרנית – "התחלנו ישר מהעידן החדש", אומר דוד – ומאמצת אותה. היא לומדת משגיאות שנעשו בעבר, דוגמת הנסיונות הכושלים של סוחרים קטנים להתמודד עם חנויות ענק, או הבחירה בשיתוף בלבד תוך דיכוי היזמות, ונמנעת מהן. מכיוון שהעליה לארץ מבוקרת ואינה המונית, יש לבוני החברה הזדמנות להקים ישובים מתוכננים היטב. בחברה החדשה הדת מופרדת מן המוסדות, וההתנהלות של חבריה חילונית אך נשענת על המסורת ומשמרת אותה. תושבי הארץ, בני כל הדתות, הם שותפים מלאים בחברה מרצונם החופשי, משום שהם מכירים ביתרונות שיצמחו להם מן הפריחה. "לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והם באמת הרוויחו", אומר רשיד ביי הערבי, חברו של דוד. גם הנשים נהנות משוויון, כמעט. מעניין שדווקא בפיו של גבר הרצל שם שאלות ספקניות – "מה בקשר לבנות?" בהקשר של מסעות לימודיים שמיועדים לנערים, ו"מפליא אותי שאשה מסכימה להשאר מאחורי סורגים בלי למחות", כשאשתו של רשיד נשארת בבית מבלי להראות את פניה בעוד החבורה כולה יוצאת לסייר בארץ – ואילו הנשים הן שפוטרות את הספקות כבלתי חשובים.

"כל הסיפור היה קצת ורוד ופוטיומקיני מדי. אבל כשאני רואה במחנה שלכם כל מיני נבלים, זה כבר נראה לי יותר מתקבל על הדעת", אומר קינגסקורט לקראת סיום. "את הטבע האנושי אנחנו לא יכולים לשנות. חולשה, חוסר אחריות, אסונות טבע או טעויות אנוש – כל אלה פוגעים באנשים גם כאן", מודה דוד, אך מאמין בכוחה של החברה להתעלות. הרצל משלב בספר, כנראה כדי למנוע את עודף הוורדרדות, בית סוהר (שמתפקד כמוסד מתקן, לא מעניש); את מפלגתו של דוקטור גאייר, רב אנטי-ציוני לשעבר, המבקש למנוע מאנשים חדשים להצטרף לחברה בניגוד לעקרונותיה; וגם את החבורה שהקיפה את פרידריך בוינה, ועלתה לארץ כשהיא משמרת את ריקנותה ואת אפסותה הערכית ("כלוב הקופים", מכנה אותם קינגסקורט).

העקרונות שהרצל מתווה בחזונו יפים עד מאוד בחברה אידילית. אני תוהה אם הוא עצמו האמין שהחברה החדשה אפשרית, או שבחר להתעלם ביודעין מהטבע האנושי השבטי, הקנאי והאופורטוניסטי. מכל מקום, בשני עקרונות האמין ללא ספק. האחד הוא הצורך הדוחק בהיחלצות מהגלות. השני – היהודים צריכים להפסיק להתבייש ביהדותם ולקחת את גורלם בידיהם. את המסר הזה הוא מפקיד דווקא בידיו של קינגסקורט שונא הבריות. כשהפרוסי מציע ביקור בפלשתינה בדרכם לאי, למורת רוחו של פרידריך שטען כי "אני חושב שרק האנטישמים טוענים שפלשתינה היא ארץ אבותינו", הוא אומר כי "אם הייתי יהודי, הייתי גאה בזה מאוד. אבל אתם מתביישים בעצמכם, ולכן אל תתפלאו שבזים לכם". ואחרי הביקור הראשון בפלשתינה הוא מביע את הרעיון שמי שיכול להפוך את העולם לטוב יותר הם היהודים: "דווקא מפני שמצבכם רע כל כך. אין לכם מה להפסיד. אתם יכולים להקים את הארץ הנסיונית למען האנושות – שם, במקום שביקרנו בו, על האדמה העתיקה תקימו את הארץ החדשה: אלטנוילנד!". פרידריך מהדהד את דבריו אלה בסיומו של הסיור שעורך להם דוד בארץ הפורחת: "כיום נראית היהדות באור אחר, רק משום שהיהודים הפסיקו להתבייש בה. לא רק הקבצנים, מבקשי העזרה והכושלים הכירו בה מתוך רגש של סולידריות חד-צדדית וחשודה במקצת, אלא גם החזקים, החופשיים והמצליחים. גם הם שבו הביתה, אל היהדות, וקיבלו ממנה יותר משנתנו לה".

הספר, בתרגומו הראשון לעברית תחת השם "תל אביב" מאת נחום סוקולוב, מצוי בפרויקט בן-יהודה. תרגומה היפה של מרים קראוס נגיש יותר. ספרותית, למרות סכריניות מסוימת, הספר קריא מאוד, רעיונותיו מעניינים היום כפי שהיו בשעתם, ורוח טובה של חסד מרחפת מעליו. אגדה או לא, אם נרצה או לא, בסופו של דבר, כפי שכותב הרצל באחרית דבר, "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות", וחלומות כוחם יפה כתמריץ, גם היום.

Altneuland – Theodor Herzl

בבל

1997 (1902)

תרגום מגרמנית: מרים קראוס

ישראל זנגוויל, סופר יהודי ופעיל ציוני בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, חתר להשגת טריטוריה לעם היהודי. ארץ ישראל היתה, כמובן, הבחירה הראשונה, אבל בעיניו כל מקום יכול היה להתאים, ובלבד שיספק מקלט ליהודי אירופה.

גיבור סיפורו "תיבת נוח" הוא יהודי גרמני, שמזוהה כאן רק בכינוי "פלוני". קצה נפשו של פלוני בחיי פחד בגטו של פרנקפורט במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, והוא ניסה למצוא מוצא. יהודי גרמניה, וכמוהם יהודי כל אחת ממדינות אירופה, הזדהו עם מדינותיהם ונלחמו עבורן, אבל איש מהם לא חשב שמן הנכון שהיהודים, שהשתתפותם בחיי מדינותיהם לא הוערכה, ישלבו כוחות ויילחמו עבור עצמם. "אחוות יהודים כזאת לא התקיימה אלא בחלומם של שונאיהם", הרהר בתסכול ובצער.

יום אחד צצה אפשרות לפתוח בחיים חדשים. קול קורא מעבר לים מציע ליהודים לבוא לארצות הברית ולאכלס פרויקט התישבות שמנהל אדם בשם מרדכי עמנואל נוח. נוח, בכרוז המציג אותו כאיש חזון, כנביא וכמנהיג, מנסה למשוך יהודים להתיישב בגראנד איילנד הסמוך למפלי הניאגרה. הבדחן המקומי משועשע מן השם שנבחר למקום, אררט, כשם המקום בו נחה תיבתו של נוח התנ"כי, ואיש אינו משתכנע מלהט דבריו של נוח. פלוני מוצא עצמו לבדו על הספינה המפליגה אל חלום הטריטוריה היהודית ואל שברו.

מכיוון שקראתי על פעילותו של זנגוויל לפני שקראתי את הספר, תהיתי מדוע בחר לבדות כשלון של רעיון שתאם את רעיונותיו שלו. כשהגעתי למאמר המסיים את הספר מאת איתמר רכס, הופתעתי ללמוד שאין המדובר בבדיה ספרותית, אלא מתוארת כאן פרשיה אמיתית, עם תוספות מדמיונו של הכותב. מרדכי עמנואל נוח, אדם מעניין מאוד, אכן יזם את אררט, אבל הפרויקט לא התקדם מעבר להנחת אבן פינה, שאותה ניתן לראות במוזיאון ההיסטורי של באפלו. זנגוויל עצמו, לעומת זאת, כחלק מפעילות הארגון הטריטוריאליסטי היהודי שיזם, הצליח להביא להגירת כעשרת אלפים יהודים מאירופה לארצות הברית.

לא קראתי עד כה אף אחת מיצירותיו של זנגוויל. מכיוון שהתרשמתי מכתיבתו את "תיבת נוח", בדקתי ומצאתי כי בפרויקט בן-יהודה נכללות כמה יצירות נוספות. לבטח אקרא גם אותן.

בנוסף למאמר של איתמר רכס, שהוזכר קודם, נכלל בספר גם מאמר מאת גיא פינקלשטיין, המאיר את חייו של הסופר. כדאי לא לדלג על שניהם. על התרגום הנאה אחראי עודד וולקשטיין.

ספר קצר המכיל הרבה, מעניין ומומלץ.

Noah’s Ark – Israel Zangwill

תשע נשמות

2024 (1899)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

נחום גבירץ, צעיר ירושלמי מבית דתי, מוצא עצמו משובץ לשירות ברבנות הצבאית. בראש היחידה עומד הרב הפיקודי שובין, שהתגייס במצוות רבו, והוא מרבה לעשות לביתו ולחצרו, או בלשונו, "הרבנות הצבאית היא האווז שלי", אווז שאת נוצותיו הוא מורט. ממש לפני הגעתו של נחום, הדיח שובין את סגנו, נוסקה מבצר, אותו נחום מכיר מנוער. נוסקה, שרכש את מעמד הסגן באמצעות חנופה והלשנות תוך שהוא מתעמר בפקודיו, מפגין את אותו יחס מתנשא ומבזה כלפי החייל החדש, וזה מוצא לעצמו מקלט בחדרם של הקברנים. בהמשך יצליח נוסקה להדיח את שובין, ויתפוס את מקומו. נחום, שיטול חלק במזימה, יהפוך לראש לשכתו.

חיים באר, ששירת ברבנות הצבאית בתקופה המתוארת הספר, מחצית שנות הששים, מתאר בסאטירה מרירה את ההתנהלות בגוף, שרבים קיוו כי יהיה מורה רוחני של הצבא. אביו של נחום מאוכזב מאוד משיבוצו של בנו, משום שהרבנות לא עמדה בציפיות: ככל שנקפו השנים, התפוגגו התקוות שתלו אנשים כגבירץ ביהודה שובין וברעיו, ולגודל אכזבתם נוכחו כי הללו ויתרו על היעוד […] ונשארו מאחור, שומרי סף נרפים ורודפי הנאות של בתי כנסת מרוקנים, מטבחים וחדרי מתים. מכיוון ששובין סולק מתפקידו בשל הפיכת הרבנות לקרדום לחפור בו לטובת חצר האדמו"ר שלו, אפשר היה לקוות שהחלפתו תבשר שינוי לטובה. אבל נוסקה, שהיה בצעירותו פורק עול, שבאבניק, מעצב את תפקידו בצלמו. כל מי ששירת ביחידה עורפית תחת מפקד מתוסכל, יזהה היטב את הגיחוך שבאימוץ מלאכותי של גינוני שדה, ונוסקה, המלא מעצמו, הקפריזי והשש אלי קרב, מנסה להטמיע סטנדרטים קרביים ביחידה מנומנמת, מאמץ תפיסת עולם לוחמנית, וכמו קודמו מנצל את היחידה לצרכיו.

סיפורו הפרטי של נחום גבירץ הוא סיפור התבגרות. נחום הוא נער תמים ורגיש, הנופל בקלות ברשת הכריזמה של נוסקה. את משקל הנגד להשפעתו המזיקה מהווים הקברנים רובי וזיסר, בעיקר האחרון, שהוא ידען מפוכח וציני. נחום מנסה להרבות בקריאה, עושה נסיונות ראשונים בכתיבה, מייחל לאהבת אשה. הוא מיטלטל בין ספקנות להתפכחות, פתוח לבחינת דעות שונות משלו, עדיין לא מגובש.

חיים באר מעביר תחת שבטו את הרבנות הצבאית, את פולחן קברי הצדיקים, את האובססיות של דמויות בחייו של נחום, ויותר מכל את הציונות המשיחית. הספר מתאר דמויות רבות, שלהן עמדות מגוונות, אך נדמה שבמוקד ניצבת דמות, שרוב הזמן אינה מן המרכזיות בעלילה. בנימין ברימר, נח"לאי דתי, מייצג בלהט בלתי מתפשר את התשוקה לארץ ישראל השלמה ולהקמת בית המקדש, ויהא המחיר אשר יהא. מפיו אנו מקבלים הסבר לשמו של הספר. "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו", מתפייט משורר שיר השירים, והמשפט התקבל ברבים כמתאר את בואו המבורך והענוג של האביב. לא כך על פי ברימר. זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים הוא אומר: "האמנם זמיר הוא מלשון זמר או שמא מלשון זמירה, בבחינת לא יזמר ולא יעדר, לשון כיסוח וכריתה? האמנם עת הזמיר הוא זמן שירתן של הציפורים או שמא עת המיתה? […] עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם וקול התור נשמע בארצנו". ברוחו של הרב קוק הוא מבחין בינו ובין שומרי מצוות אחרים: "האחד ראה באבנים אבן זכרון לבית המקדש שחרב, והאחר ראה בו אבן פינה לבית המקדש שייבנה". נחום גבירץ, המאזין לדברים, נזכר, כמשקל נגד, בדברים שאמר רכלבסקי, אביו של חברו, כשליווה את הילדים לטקס שירת הים שחידש תלמידו של הרב קוק: "תחשבו על זה, ילדים, גם למצרים היו נשים וילדים וגם הם בניו של הקדוש-ברוך-הוא, לא רק אנחנו".

"עת הזמיר", כדרכו של חיים באר, גדוש ידע, עובדות היסטוריות, שאלות של דת ומדינה, ודיונים יצריים וסוערים בענייני אמונה. למרות שהוא מצהיר שמדובר בדמויות בדויות, הקישורים למציאות ברורים, וגם אם אין מדובר ברומן מפתח עדיין יש בו שפע של מידע מרתק ומרחיב אופקים, ומגוון הסיפורים מרשים כמו ב"קשר לאחד". אם כי העניק את תפקיד הדמות הראשית לדמות בדויה, הוא מקשר אותה אל עצמו, הן באמצעות בני משפחת רכלבסקי, כשמו המקורי, המתגוררים בשכנות למשפחת גבירץ, והן באמצעות אזכור שלו עצמו בהקשר לשאיפותיו הספרותיות של נחום. כך, זיסר מציע לנחום להקדיש זמן לכתיבה, ואז יפים יהיו סיכוייו שהכנענים הללו ידפיסו את ביכורי יצירתו בעתונם הספרותי, כשם שהדפיסו את שירי הבוסר של חיים'לה באר, ששירת גם הוא ברבנות הצבאית. "אתה מכיר אותו?" שאל גבירץ, והוסיף בידענות כי הלה התחיל באחרונה לפרסם ביקורות ושירים גם במדורים הספרותיים של "הארץ" ו"למרחב". "איזו שאלה? אנחנו ידידים טובים," השיב הקברן, ואמר כי באר, אשר כרבים מצאצאי הישוב הישן נמשך אל מחוזות המתים, והסתגר לא ערב אחד בחדרם אחרי שהוא ורובי הלכו הביתה, וכתב בקדחתנות את שיריו. כמו ב"נוצות", גם כאן יש נוכחות משמעותית לדמויותיה היחודיות של ירושלים ולאובססיות השולטות בהם. הוריו של נחום הם מאותו הדגם של ההורים ב"נוצות", האם מעשית והאב מזניח הכל כדי לרדוף אחר חלומו, שם מיפוי הקברים בהר הזיתים, כאן כתיבת "ספר המאמינים והלוחמים" שיוכיח את השתתפותם של חרדי הישוב היהודי בהגנה פעילה.

"עת הזמיר" הוא ספר מעמיק, מרתק בכל היבטיו, מסעיר, מרחיב אופקים ומומלץ מאוד.

עם עובד

1987

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה

"העשירים" הוא כרוניקה של משפחת היימשטאט לאורך חמישה דורות. הספר נפתח ב-1759 בקאסל שבגרמניה, ביום ט' באב, כשארבעים ושמונה ילדים יהודים עומדים תחת החופה בנישואי חירום שנועדו למנוע את גיוסם. אחד הילדים הוא מאיר היימשטאט, שזמן קצר קודם לכן חגג בר-מצווה. בבגרותו, ועד מותו, מאיר יפרנס את שלוש נשותיו ואת ילדיו בעבודתו כסוחר נודד, גורר בעצמו את עגלתו מישוב לישוב מכיוון שעל היהודים נאסר לרכוש סוסים. בנו אלברט יזכה להשכלה שנמנעה מאביו, ויבחר בלימודי כימיה. בנו של אלברט, גוטהולד, ילך בדרכו של אביו, ויהפוך לממציא ולתעשיין. בנו של גוטהולד, רוברט, יגדל באנגליה, אליה תעבור משפחתו בשל האנטישמיות הגרמנית. הוא יינשא לנוצריה, יפתח את מפעלי התעשיה שיירש מאביו, ויעסוק בפוליטיקה. כשיגיע למעמד בכיר, יידבק בחיידק הציונות, וישקיע בארץ-ישראל. ילדיו הנוצרים, אווה והנרי, יתגיירו ויקשרו את חייהם בגורל העם והארץ.

משפחת היימשטאט הבדויה היא בעצם משפחת מונד, שהידוע בבניה הוא זה המכונה בספר רוברט, ובמציאות אלפרד מונד המוכר יותר בשם לורד מלצ'ט. הישוב תל-מונד נוסד על ידו, וביתו עדיין עומד שם, משמש כמוזיאון. אביו, לודוויג, אכן היה תעשין וכימאי דגול, כמתואר בספר, ולזכותו נזקפות המצאות חשובות בתחומו. חמוטל בר יוסף לא ציינה בשום מקום בספר שמדובר באנשים שהיו ולא בדמויות בדויות, אבל מכיוון ששילבה בסיפור אינספור אזכורים היסטוריים, ודרכם של גיבוריה הצטלבה פעמים רבות בדמויות היסטוריות, נאחזתי בכמה פרטים כדי לנסות להפריד בין אמת לבדיה, והתוודעתי לאנשים מאחורי הספר. לטעמי, מכיוון שהפרטים הביוגרפים מדויקים, שינוי השמות מיותר.

הסופרת מתארת חמישה דורות של אנשי מעשה, אנשים חסרי מנוח ששנאו בזבוז, נזקקו לפעילות בלתי פוסקת, ונדחפו על ידי הצורך להרגיש נחוצים. דחף זה הוביל אותם בתוך שניים-שלושה דורות בלבד ממעמד של סוחר נודד קשה-יום אל צמרת התעשיה והפוליטיקה. הנושא המרכזי, העובר כחוט השני בספר, הוא יחסם של בני המשפחה אל יהדותם, ויחס הסביבה אליהם, כשהם נתונים למגבלות המוטלות עליהם על ידי השלטונות ולאפליה הנובעת מדעות קדומות עתיקות יומין. נושא משני, אף הוא עובר מדור לדור, הוא היחסים בין בני הזוג, ונסיונותיהן של הנשים, שנמנע מהן לחוות פעילות ציבורית ותעסוקתית דוגמת זו של בעליהן, להיות שותפות של ממש, לדחוף כשצריך, ולתרום בדרכן. בשונה מן האנטישמיות שדועכת ומתפרצת לסירוגין, במעמדן של הנשים חל שיפור מתמשך, ובעוד נשותיו של מאיר, אבי השושלת, נועדו ללידה ולטיפול בבית, אווה, בתו של רוברט, האחרונה בשושלת המתוארת בספר, היא אשה פעילה ציבורית.

חמוטל בר יוסף ערכה מחקר מרשים בהיקפו, ושילבה בסיפור אזכורים היסטוריים מתחומים רבים ומגוונים. מאיר פוגש נשים כפריות שמספרות לו על שני אחים בשם גרים שמסתובבים בין הישובים ומלקטים סיפורים. אחת הנשים, שנים אחר כך, שמחה על המצאת הרוכסן. מישהו מספר על קונצרט שבו ניגן ברהמס. לפעמים נדמה שהסופרת ביקשה ללכוד את ההיסטוריה כולה, על כל פכיה הקטנים, בספר אחד, ונוצרת תחושה מסוימת של עומס יתר, אבל החיבור של הפרטים לכלל תמונה מקיפה מעניין, והעניין גובר על העומס.

הספר מחולק לשלושה פרקים – גרמניה, אנגליה, ארץ-ישראל. דווקא הפרק השלישי, העוסק בתקופת המנדט, ובעיקר במאבק לרכישת קרקעות, הוא הפחות טוב מבין השלושה. הוא מעניין, אבל הסיפור סוטה מן הכרוניקה המשפחתית, ומבקש להקיף את תולדות ההשקעות בארץ באותה תקופה. הניתוק הזמני, אך הממושך, מן הסיפור האישי הופך את הספר ליותר דידקטי ופחות סיפורי. לקראת סיום הוא שב אל האישי, אבל במעין מהלך של הרגע האחרון נוגע בחופזה בכמה פרשיות שאינן "נדבקות" לסיפור. שוב, במאזן של חולשות מול עניין, העניין מטה את הכף.

הוצאת כרמל, למרבה הצער, לא העניקה לספר את הטיפול המסור והאחראי שעליו הסופרת מודה בדברי הסיום. הגהה מדוקדקת יותר היתה מונעת שגיאות מביכות, דוגמת זו שבעמוד הראשון: ה-2 באוגוסט 1759, יום חתונתו של מאיר, לא היה ט' באב התק"ט, ככתוב כאן, אלא ט' באב התקי"ט. שמו של אלברט לא היה הופך פתאם לאלפרד, יוהנה לא היתה מתחלפת עם הנרייטה, מלים לא היו נשמטות או מופיעות בכפילות, ועוד. ספר מושקע כל כך היה ראוי לליטוש קפדני יותר.

"העשירים" (שם לא מוצלח, לדעתי) הוא ספר מרתק, מעשיר מאוד, רוב הזמן כתוב היטב. נהניתי, למדתי רבות, ואני ממליצה עליו.

כרמל

2017

במלאת  70 שנה להוצאתה להורג של חנה סנש (7 בנובמבר 1944), יצא לאור הספר הזה, הכולל את המכתבים שכתבה החל מגיל 14 עד סמוך למותה בהיותה בת 23 בלבד (מ-1935 עד 1944). המכתבים המוקדמים עד 1939 עוסקים בעיקר בחוויותיה של נערה בחופשות, המשתפת את אמה במה שעובר עליה. חלק הארי של המכתבים נכתבו החל מהיום בו עזבה את ביתה כדי לעלות לארץ בספטמבר 1939, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, ועד אפריל 1941, שאחריו ההתכתבות עם הונגריה הפכה בלתי אפשרית כמעט. החל מתאריך זה ההתכתבות מקוטעת. מרבית המכתבים מיועדים לקטרינה סנש, אמה של חנה, ולאחיה ג'רג' (גיורא). כשהמלחמה פרצה מצאו השלושה את עצמם מנותקים זה מזה: קטרינה נותרה בבית המשפחה בבודפשט, גיורא למד אריגת משי בליון שבצרפת, וחנה, כאמור, עלתה לארץ. המכתבים המפורטים שכתבו היו אמצעי הקשר היחיד ביניהם.

כשחנה הגיעה לארץ היא הצטרפה לבית הספר החקלאי בנהלל, שם למדו בעיקר את המקצועות השונים של עבודת האיכר, בשילוב עם עבודה מעשית ועם מקצועות עיוניים. על פי תפיסתה של חנה, באותה עת הארץ נזקקה לחקלאים, לא לאנשי תעשיה, ולכן בחרה בכיוון זה. מן המכתבים בשנה הראשונה בנהלל עולה דמות אופטימית, שופעת שמחת חיים, חברותית, בעלת חוש הומור, אפילו מצחיקה לעתים, להוטה לצבור חוויות, לטייל, לראות כמה שיותר וללמוד כמה שאפשר. בכשרון כתיבה מעולה היא מתארת את חייה ואת חוויותיה, מקומות שראתה, אנשים שפגשה. לפחות פעמיים בשבוע כתבה אל אמה ואל אחיה, ותמיד היה לה מה לומר ומה לחדש. רוב תוכנם של המכתבים פרטי, ועוסק בעיקר ביומיום של השלושה, אבל פה ושם צצה חנה כבדת ראש, שמתיחסת לשאלות כלליות יותר, כמו שאלת המחיר האישי שתובעת ההגשמה הציונית, שאלת הירידה ברמת ההשכלה של הנוער בארץ לעומת ההשקעה בהשכלה באירופה, עניני דת ועוד. ניכר שהיתה אדם חושב.

בתחילה הופתעתי מההעדר הכמעט מוחלט של התיחסות למלחמה בחודשים הראשונים. בעיני רוחי אותם חודשים מתאפיינים ביאוש ובפחד שבמכתבים שכתבו סבי וסבתי להוריהם ולאחיהם שבפולין, מכתבים שחזרו מבלי שנקראו, כשנבצר מהאחרונים ליצור קשר כלשהו עם הארץ, בעוד מכתביה של חנה מלאי שמחה, עוסקים בעיקר בחייה הפרטיים. אבל במחצית 1940, כשהמלחמה התפשטה, ובעיקר ביוני 1940 עם כיבוש צרפת, לחרדה יש ביטוי גם במכתביה. סבתי לא סלחה לעצמה עד יומה האחרון על שעזבה את הוריה ולא הצליחה להשיג להם סרטיפיקט. אותם יסורי מצפון ייסרו גם את חנה: אמנם טרחה הרבה להשיג לגיורא סרטיפיקט עוד כשהיה באפשרותו לעזוב את צרפת, אבל במבט לאחור, כשהעזיבה כבר נראתה בלתי אפשרית, האשימה את עצמה שלא עשתה די (גיורא הצליח לבסוף להמלט לספרד, ועלה לארץ מספר ימים לפני שחנה יצאה לשליחותה. המשפטים ביומנו של גיורא, המתארים את פגישתם, העלו דמעות בעיני).

העורכים שילבו בספר מובאות ממכתבים שנכתבו אל חנה, המתיחסים של נושאים שעלו במכתביה. לא ממש נוצר דיאלוג, כפי שנכתב בפתח הספר, אבל לרוב יש ענין במובאות האלה. כמו כן שולבו תמונות שחנה צילמה, וכן צילומי מכתבים בכתב ידה, ואלה מהווים השלמה מבורכת לדמות שעולה מן המכתבים ומקרבים אותה עוד יותר אל הקורא. אהבתי גם את הבחירה להוציא את הספר בכריכה קשה ועם דפים עבים מהרגיל בגוון המזכיר מכתבים שהתיישנו – בהחלט אכסניה המכבדת את הנושא.

חנה סנש הציבורית היא הצנחנית האיקונית והמשוררת. טוב עשו העורכים שנתנו לנו את ההזדמנות להכיר את האדם הפרטי שמאחורי התדמית. בהזדמנות זו גם אפשרו לנו הצצה, באמצעות הסקרנות וכשרון הכתיבה של חנה, אל החיים בארץ באותה תקופה, אל נופיה, אל חלק מן הנושאים שהעסיקו את תושביה. אבל, כאמור, יותר מכל זוהי היכרות עם חנה, ואי אפשר שלא להתאהב בה.

חנה סנש היתה אדם של מלים. בנוסף למאות המכתבים שכתבה, שרובם ארוכים ותוססים, היא ניהלה יומן וכתבה שירה. על רקע זה צובט את הלב עד דמעות הפתק המינימליסטי שכתבה לאמה ממש לפני מותה: "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך".

יהי זכרה ברוך

הקיבוץ המאוחד – ספרית הפועלים

2014

עריכה: אנה סַלַאי

עורכי-משנה: גדעון טיקוצקי ואיתן סנש