ג'ון בראון היה לוחם נחוש נגד העבדות בארצות הברית. הוא האמין כי יש לנקוט בפעולות כמו-צבאיות על מנת להשיג את מטרתו. פעולתו המשמעותית ביותר היתה פשיטה על נשקיה פדרלית, מתוך שאיפה – נאיבית – להקים צבא חמוש היטב של עבדים מקומיים, שינהיגו מהפכה. בראש כוח של שמונה-עשר אנשים הצליח לפרוץ לנשקיה, לנכס כלי נשק רבים ולקחת בני ערובה, אך בסופו של דבר נלכדו הוא ואנשיו, ובדצמבר 1859 נתלה בראון לאחר שהורשע בבגידה, ברצח ובהסתה. בראון אולי נכשל, אבל הפשיטה על הנשקיה בהרפרס פרי היתה אחד מהארועים שהובילו למלחמת האזרחים ולקץ העבדות.
ג'יימס מקברייד מספר את סיפורו של בראון בתערובת ססגונית של עובדות ובדיה. העלילה מסופרת מפיו של הנרי שקלפורד (דמות בדויה), נער שחור צעיר, עבד של דאץ' הנרי שרמן (דמות אמיתית), שאביו נרצח, והוא עצמו התגלגל איכשהו להיות בן לוויה של בראון, שחשב בטעות שמדובר בילדה בשם הנרייטה. במשך מספר שנים התלווה הנרי אל בראון ואל צבאו – ש"לא היה יותר מאוסף מסמורטט של איזה חמש עשרה הטיפוסים הכי עור ועצמות, הכי בטלנים והכי עלובים שראיתם בחיים שלכם" – נהנה מן היתרונות של התחזותו לילדה, משום שלא נדרש להלחם, ונחשב בלי הצדקה לילדה אמיצה, בעיקר משום שבראון ראה רק את מה שרצה לראות. הנרי מתאר את פעילויותיו השונות של בראון לטובת העבדים, וכן את פגישותיו עם אישי מפתח, ביניהם פרדריק דאגלס והארייט טאבמן. טאבמן היתה אמורה להצטרף לפשיטה על הרפרס פרי, אך היתה חולה ולא הגיעה. דאגלס סבר שפעילות אלימה אינה הדרך, וסירב להצטרף או לתמוך.
במפתיע, למרות הנושא הכואב מאוד של העבדות, הספר מצליח פה ושם לשעשע ואפילו להצחיק. התחפושת של הנרי כילדה מספקת רגעי הומור, כך גם תיאוריו את קנאותו הדתית הטרחנית של בראון. תפיסת העולם הצעירה שלו, שרוב הזמן אינה מכירה בגוונים אפורים, תורמת לעלילה נקודות מבט מעוררות מחשבה.
ההומור והססגוניות ושפע הדמויות השונות, והמשונות, אינם מכסים, כמובן, על לב הסיפור – הגזענות הבוטה, האכזריות והעוול שבעבדות, החיים הבלתי נסבלים של השחורים. הנרי חוזר שוב ושוב לנושא זה. כך, לדוגמא, כשהוא חש כמו רמאי בגלל הופעתו כילדה, הוא "מתנחם" בידיעה כי "להיות כושי זה ממילא שקר. אף אחד לא רואה את האתה האמיתי. אף אחד לא יודע מה אתה בפנים. שופטים אותך רק לפי מה שאתה מבחוץ", ובכלל השחורים "כל הזמן חשבו איך להסתדר בלי שיראו אותם, ואיך לדאוג שכל השקרים שלהם יתאימו למה שהאנשים הלבנים רוצים". את ג'ון בראון הנרי מעריץ, ומאמין שהוא פועל מתוך לב טהור, אבל אינו מאמין בכך באשר למאבק בין תומכי העבדות למתנגדיה: "אף אחד לא שאל את הכושי מה הוא חושב על כל העסק הזה, וגם לא את האינדיאני, בגלל שהדעות שלהם לא נחשבו בכלל, למרות שרוב ההתנגשויות היו כאילו בשבילם. אני אומר "כאילו", כי כל העסק היה בעצם בענין של אדמות וכסף".
הספר, כמצופה מג'יימס מקברייד, כתוב היטב, אך בשונה מספריו האחרים הוא נוטה, לטעמי, ללהגנות יתר. חלק מן ההפרזות שלו לא אהבתי. בין השאר הוא מתייחס יחס בלתי הוגן, לדעתי, כלפי פרדריק דאגלס, שאותו הוא מתאר כאגואיסט, גנדרן, שתיין, ביגמיסט ואפילו פחדן. כשבראון מנסה, לשווא, לגייס אותו לפשיטה, הנרי מתאר אותו כ"איש של שיחות סלון, של חולצות משי ומגבעות הדורות, של חליפות ועניבות פשתן. הוא היה איש של מלים ונאומים". מעניין, עם זאת, שבסופו של דבר הנרי מתייחס כך לפעילותו של בראון בשבועות האחרונים לחייו בעודו בכלא: "אני באמת מאמין שבששת השבועות האחרונים ההם הוא עשה נגד העבדות, במכתבים ובדיבורים, יותר ממה שהוא עשה כשהרים רובה או הניף חרב".
הציפור שבשם הספר היא נקר שנהבי, שבנוצותיה מצא בראון, על פי הספר, סימן למזל טוב. לדבריו של אחד מבניו של בראון, כינוייה ניתן לה על שום יופייה, משום שכל מי שראה אותה אמר "אלוהים שבשמים".
הספר זכה לתרגום יפה של צילה אלעזר, ולמרות ההסתיגויות הקלות הוא בסופו של דבר ריתק והעשיר אותי, ואני ממליצה עליו.
The Good Lord Bird / James McBride
מטר
2016 (2013)
תרגום מאנגלית: צילה אלעזר
סקירות ספרים 