רוני אף פעם לא מרוצה. היא מוצאת שלווה רק בעבודתה כצורפת, מבצעת עבודות הלחמה עדינות וסבוכות, אבל בכל מקום אחר ובכל סיטואציה אחרת היא עצובה, לא מסופקת, נטולת אנרגיה. היא נשואה, מהסיבות הלא נכונות, לעופר שאוהב אותה באמת, ואֵם לשקד המקסים, אבל את שניהם היא מאמללת ברמה כזו או אחרת. היא לא אדם רע: היא משתדלת להעמיד פנים של אם טובה, היא נכדה מסורה לסבה. אבל היא כנראה לא מסוגלת לאושר.
למה? לא ברור, וזהו בעיני אחד מליקויי הספר. גם אחרי שסיימתי אותו אין לי יכולת לומר שאני מכירה את רוני. ונניח שהלמה אינו חשוב. נניח שהדכאון של רוני הוא פשוט נתון. אז מה עושים אתו? לאן הוא הולך? מה נבין ממנו? הספר, שלא סיפק את נקודת ההתחלה, אינו מספק גם איזשהו סיום – לא, הרגע היחיד של ספק אושר בסוף אינו משכנע – משהו שאפשר לקחת ממנו ולהרהר בו. רק עוד ועוד מאותו הדבר. שוב העיניים הגדולות של שקד, שוב ליטוף היד של הסבא. נכון, דכאון הוא כזה, בור שחור של שגרה מייאשת, עם אפשרויות למוצא אך בלי יכולת לנצל אותן. אבל בספר צריך להיות יותר מזה.
בצד החיוב, בשונה מדמות בלתי מוסברת, מתקרבנת ותלושה כמו גיבורת "מחר ניסע ללונה פארק", הגיבורה שבראה ציפי בן שלום מודעת לעצמה. אם במהלך יותר מדי זמן נוצר הרושם שהסופרת מבקשת להצביע על הטרגדיה שארעה לרוני ולעופר כעל נקודת שבר שהרסה אותם, רוני עצמה מבינה שהיא לא יכולה להטיל את האשמה על הטרגדיה, ששורשי הבעיות שלה מצויים הרבה מעבר לאותו ארוע נורא. "אבל זה היה ככה גם קודם, רוני, בואי נהיה כנים, זה היה ככה גם קודם", היא אומרת לעצמה ברגע קשה של כנות, והקטע הזה, שבו היא מודה שהיא לא מסוגלת לחוש דבר מבלי לסובב אותו סביב הרחמים העצמיים שלה הוא החזק ביותר בספר. לטעמי, הוא יכול היה להגיע מוקדם הרבה יותר, והספר היה יוצא נשכר מצמצום החזרתיות.
לציפי בן שלום יש כושר ביטוי ויכולת לתאר דמויות ומצבים, אבל כושר ביטוי בלי סיפור אין בו די מבחינתי.
שתים בית הוצאה לאור
2023
סקירות ספרים 