תגית: צ'כוסלובקיה

אמיל זטופק, שכונה "הקטר הצ'כי", היה גדול הרצים למרחקים ארוכים. באולימפיאדת הלסינקי (1952) זכה בשלוש מדליות זהב, כולל בתחרות המרתון, ריצה שלא רץ עד אז (בראיון משעשע הוא סיפר לד"ר ברוך חזן על השתלשלות הענינים בריצה זו), בשנת 1953 החזיק בשמונה שיאי עולם, ונזקפים לזכותו ציוני דרך רבים נוספים.

זטופק הגיע לריצה באקראי, לאחר שהחברה בה עבד אילצה את עובדיה להשתתף בימי ספורט. להפתעתו, למרות סלידתו העקרונית מספורט, גילה שהוא נהנה מריצה. הוא אימץ לעצמו משטר אימונים אינטנסיבי, סירב לעסוק בענייני סגנון – בנימוק שמדובר בריצה ולא בהחלקה על קרח – ותסכל את הרצים האחרים בתקופתו שהתרגלו לראות את גבו המתרחק. המשטר הקומוניסטי, שניתב את הקריירה שלו בהחלטות היכן ירוץ ומתי, ידע גם לתגמל אותו על הישגיו, וכל תואר בינלאומי לווה בקידום בסולם הדרגות הצבאי.

חייו של זטופק הושפעו במידה משמעותית לא רק מתאוות הריצה, אלא גם מן הנסיבות הפוליטיות במדינתו. התקופה המתוארת בספר נפתחת בפלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, עוברת במלחמה ובשחרור בידי הרוסים, שהפכו את המדינה לגרורה קומוניסטית, ומסתיימת בתוצאות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בעקבות "האביב של פראג". מעגל נסגר בחייו של זטופק: בתחילה, לפני שגויס לצבא והפך לרץ, עבד במפעלי באטה בעיקר בתפקידי כימאי. כעת, לאחר שהעז לשאת דברים בפומבי בגנות הפלישה, סולק מהצבא ונשלח לעבוד במרבץ אורניום.

יחודו של הספר הוא בסגנונו. ז'אן אשנוז מתאר את קורותיו של זטופק ואת תקופתו במעין אגביות פמיליארית. הוא אינו מרבה בתיאורי עומק, אך המינימליזם שלו אינו שטחי. בתיאורים קצרים, לרוב מחויכים כמו גיבורו, הוא מציג – באהבה מדבקת – אדם צנוע, דבק במטרה, מתמרן בנועם בין דיבוק הריצה לגחמות השלטון הדורסני. הביקורת של אשנוז על המשטר מושחזת, מבלי להניח לספר להפוך לפוליטי. הספר ביוגרפי, אך ברשת מצאתי פרטים רבים שלא נכללו בו, והם מציגים ארועים נוספים בחייו של זטופק המעידים על האומץ להתנגד ולהביע דעה עצמאית.

ספר שהוא מלאכת מחשבת (לא לחובבי ריצה בלבד)

Courir – Jean Echenoz

סמטאות

2012 (2008)

תרגום מצרפתית: שירה חפר

לדיסלב פוקס הוא קול חדש ויחודי בעולם הספרות של הקורא הישראלי. אמנם הלך לעולמו כבר ב-1994, אך זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית, והוא מציג סגנון משלו, בלתי שגרתי, מטלטל ועוכר מנוחה. פאר פרידמן תרגם להפליא את "שורף הגופות", העוסק בדרך מקורית בהשפעת עלית הנאציזם על אזרחים מן השורה בצ'כוסלובקיה, ואני מקווה שספריו האחרים של פוקס יתורגמו בעקבותיו.

"שורף הגופות" הוא סיפורו של קרל קופפרקינגל, החי בפראג עם אשתו מריה ושני ילדיהם, זינה ומיליווי. על פניו המשפחה מנהלת חיים הרמוניים: בני הזוג נשואים כבר שבע-עשרה שנים, והם מטפחים בשקידה את זוגיותם ואת ביתם. אמנם עיסוקו של קרל מעט מוזר – הוא עובד בקרמטוריום בשריפת גופות של נפטרים – אולם הוא מפרנס יפה את משפחתו, ואוהב את עיסוקו. למעשה הוא לא רק אוהב אותו, הוא אובססיבי למדי לגבי העיסוק במוות. על קיר ביתו, בין הדפסים אמנותיים, תלוי לוח הזמנים של בית הלוויות ושל שני הכבשנים הצמודים אליו. התקנות העוסקות בשריפת גופות הן חומר הקריאה השני החביב עליו, והוא אף דאג שדפי התקנות ייכרכו יחדיו בכריכה נאה. חומר הקריאה הראשון במעלה מבחינתו הוא ספר העוסק בטיבט ובדלאי למה.

קופפרקינגל חי בעולם משל עצמו, עיוור לסביבה. אמנם הוא מרבה לדבר על מוות, ובעתונים הוא מחפש כתבות על סבל, אבל הוא שכנע את עצמו שבצ'כוסלובקיה הסבל מינורי ועל סף היעלמות. לסביבתו המיידית הוא מתייחס בסופרלטיבים: אשתו שמיימית, אמה מבורכת, דודתה קדושה, החתולה – ולפעמים הבת זינה – כלילת תפארת, הבית מופלא. נראה שהוא חי חיים טהורים, אינו מעשן, אינו שותה, אינו נותן עינו בנשים זרות. כשחברו מנסה למשוך אותו אל המפלגה הנאצית בשם הדם הגרמני הזורם בעורקיו, הוא אינו מגלה ענין. לכאורה בורגני קטן שאינו מזיק לאיש. הוא איש משעמם ביותר, מדבר בקלישאות, חוזר על עצמו שוב ושוב עד זרא, אבל רמזים דקים שהסופר שותל בתוך העלילה סודקים את הציפוי, מרמזים שמתחת לבנאליות אולי רוחשים כוחות אחרים.

הימים ימי טרום המלחמה. היטלר תובע לקרוע את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה, ולספח אותו לגרמניה. יוצאי גרמניה בצ'כוסלובקיה נוהים אחרי הנאציזם. לקופפרקינגל, שכאמור ברא יקום משל עצמו, יכול לקרות אחד מן השניים: בעיוורונו ובסגירותו יפול קורבן לכוחות גדולים ממנו, או שישכנע את עצמו בנכונות התורה הנאצית וישתנה בהתאם. מכיוון שלכל פרט בספר יש משמעות ויש כוונה, ברור שגם עיסוקו של קופפרקינגל לא נבחר במקרה: או שיישרף בלהט המאורעות או שישרוף בקנה מידה גדול. הטקסט שעל הכריכה מספק תשובה, ולכן מומלץ לא לקרוא אותו. כדאי להשאיר לסוף גם את אחרית הדבר המצוינת שכתב המתרגם.

מה שהופך את הספר למיוחד הוא סגנונו המוקפד, מוטיב הכפילות השולט בו, והחזרתיות על דמויות ועל ארועים. כך, לדוגמא, קרל קורא לאשתו מריה אך ורק בשם לאקמה, ועומד על כך שתקרא לו רומן. בסלון ביתם תלויה דמותו של מדינאי דרום-אמריקאי, שקרל בוחר להציג כמדינאי צרפתי. בכל ארוע בספר מופיעות אותן דמויות, כמו הזוג המבוגר עם האשה הטפשה לכאורה, שבעצם ניתן לה בסתר תפקיד של חוזה, ובעלה העצבני שטפשותה מוציאה אותו מדעתו. מוט ברזל שמופיע בתחילה, כמו האקדח הידוע מן המערכה הראשונה, ישובץ בפרקים נוספים, ומשמעותו תתברר בהמשך. קרל לא מפסיק לדבר, אומר שוב ושוב את אותם משפטים, אבל אל תתנו לזה לשעמם אתכם: השגרתיות והחזרתיות, כמו בבולרו של ראוול, צוברות ניואנסים מתפתחים עד לקרשנדו הסופי. התוצאה היא ספר גרוטסקי עוכר שלווה.

הספר עובד ב-1969 לסרט. אני לא דוברת צ'כית, אבל נהניתי לצפות בקטעים ממנו להמחשה נוספת של הדמויות.

Spalovač Mrtvol – Ladislav Fuks

כנרת זמורה ביתן

2015 (1967)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

בני הזוג לנדאואר, הוא תעשין יהודי, היא נוצריה בת למשפחה עשירה, שניהם חסרי יחס מיוחד לדת כלשהי, נישאו לקראת סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת בצ'כוסלובקיה. כשהגיעה שעתם לבנות לעצמם בית, בחרו להתנער מן האדריכלות הקישוטית המסורתית, ופנו לאדריכל מודרני שתכנן עבורם בית שקומת המגורים בו היתה חלל עצום, וקירותיו הפונים לגן עשויים זכוכית. בית לנדאואר שבספר הוא בעצם העתקו של בית אמיתי, וילה טוגנדהאט שבברנו שתוכננה על ידי האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה. קורותיו של הבית שבספר דומות מאוד להיסטוריה של הוילה, אך כל הדמויות שבספר בדויות. בני הזוג טוגנדהאט, שניהם יהודים, ברחו מצ'כוסלובקיה ב-1938 עם ילדיהם ומעולם לא חזרו. עם כיבוש צ'כוסלובקיה עברה הוילה לידי הנאצים, ואחריהם לידי הקומוניסטים. אונסק"ו הכריזה עליה ב-2002 כאתר מורשת עולמית. 

הבית שבספר מייצג אוטופיה, עולם מודרני, קוסמופוליטי, שקוף, חף מזיופים. בפועל אין לאוטופיה הזו יכולת להפוך למציאות. עוד לפני המלחמה דייריו נוצרים סודות, ואינם יכולים "להתיישר" לפי עקרונותיו. המלחמה, כמובן, מייצגת את ההפך הגמור ממנו. הקטע המסיים את הספר מביע את הרעיון הזה: " ומכל עבר סובב אותן חדר הזכוכית, מקום של איזון והיגיון, מקום חסר גיל שתחום במסגרת ישרת קווים, הנוהגת באור כבעצם, ובנפח כבחומר מוחשי, ומתכחשת לעצם קיומו של הזמן". 

סגנונו של הספר פשוט, מאופק, רוב הזמן יותר עובדתי מרגשי. יש בפשטות הזו ליריות כובשת, ודווקא משום שהסופר אינו "צועק" את רגשותיו, הוא משיג אפקט עמוק ומשפיע יותר.

הספר כולו כתוב בלשון הווה. בדרך כלל אני לא מתלהבת מהסגנון הזה, אבל כאן הוא עובד בצורה מושלמת. כמו בציטוט שהבאתי קודם, התחושה היא שלזמן אין משמעות, ורק ההווה נחשב. מה החשיבות בהיותו של לנדאואר תעשין מכובד, כשבתקופה אפלה שכזו מצטמצם כל קיומו בעיני אחרים ל"היהודון הזה"? מה המשמעות של העתיד, כשמה שבאמת חשוב זה לשרוד את הרגע?

בתקופה של לפני המלחמה מאואר מתאר את הוילה בפרוטרוט, ומכניס את הקורא אל האוירה ששררה בחוג מכריהם הבורגנים של בני הזוג לנדאואר בצ'כוסלובקיה ובוינה של טרום המלחמה. כשהוא עובר לתקופת המלחמה, הטון הרגוע שלו משתנה קמעא. הוא עדיין נוקט לשון איפוק, אבל אי אפשר שלא להבחין בדעתו על הגרמנים באמצעות תיאור המכון לחקר הפנוטיפ הגזעי שהתנחל בבית. כשמגיעים הרוסים מתגנב אל סגנונו משהו הומוריסטי, נימה דקה של לגלגנות שנועצת סיכה בבלון הקומוניסטי. 

ספרים לא גורמים לי לבכות, ובכל זאת סיומו של הספר הזה העלה לחלוחית בעיני. מנבכי העבר עולות שתי דמויות שעברו גלגולים כאוטים, וכאמור "מכל עבר סובב אותן חדר הזכוכית, מקום של איזון והיגיון". איזה ניגוד. אבל שוב, ההווה הוא זה שנחשב.

סיימון מאואר זכור לטוב מהספר "הגמד של מנדל", ו"חדר הזכוכית" זכה בצדק להיות בין המועמדים הסופיים לפרס בוקר.

The Glass Room – Simon Mawer

הוצאת מחברות לספרות

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שאול לוין