תגית: קבלה

אלישע בן אבויה היה מגדולי התנאים אחרי חורבן בית שני, עד שהיה לכופר ולבוגד, כזה ששמו כמעט נמחק והוחלף בכינוי "אחר". דמותו יוצאת הדופן ריתקה חוקרים וסופרים (ביניהם מילטון שטיינברג בספרו המצוין "כעלה נידף"). איל חיות-מן מספר מפיו של אלישע על נערותו, מאז שעזב את בית אביו כדי ללמוד בישיבת לוד, ועד שהוסמך לרבנות בהיותו בן שש-עשרה בלבד, כשהוא מסומן, על פי גרסת הספר, כיורשו של רבי אליעזר בן הורקנוס. מכיוון שאלישע המספר כבר מצוי בערוב ימיו, ובדעתו לספר את כל קורותיו, מן הסתם ייכתבו ספרי המשך.

איל חיות-מן הוא חוקר קבלה, ודבר זה ניכר בספר, השזור מעשי פלאים של יודעי ח"ן ואזכורים רבים של תפיסות קבליות. אלישע עצמו, שהיה אחד מארבעה שנכנסו בפרדס (אחד נפגע, אחד מת, אחד – רבי עקיבא – יצא בשלום, ואלישע, האחר, קיצץ בנטיעות), מתנסה בחזיונות, נאבק ב"תהום" ובטומאה, והוא בעל כוחות שלפעמים יוצאים משליטתו. המאבק האינסופי בין טוב לרע, בין טוהרה לטומאה, הוא, בהשראת רבי אליעזר, הכוח המניע בחייו של אלישע. המאמינים כי יש בקבלה ממש ימצאו כאן שפע מידע שעשוי לרתק אותם. עבור אחרים, היבט פנטסטי זה של הספר עשוי להצטייר כמעין הארי פוטר, כולל האנטגוניסט וזה שאין להזכיר את שמו.

מכל מקום, קבלה או קסם בדוי, לספר יש שני היבטים מרכזיים נוספים, שבעיני הם מעניינים יותר. האחד הוא סיפור התקופה בישראל שאחרי חורבן בית שני, ההתארגנות מחדש, כשמנהיגי העם מנסים לגבש את שארית הפליטה. נדמה שאז, כהיום, הם מתקשים למצוא את המכנה המשותף, להסכים על דרך אחידה להתמודד עם בעיות ולהתכונן לקראת העתיד. המחלוקת ביניהם עשויה להרבות חוכמה, אך עלולה להיות הרסנית, כפי שאומר רבן גמליאל: "החורבן הכחיד בית ועיר, ואילו המחלוקת עלולה להכחיד את העם כולו". דמויות היסטוריות מתעוררות לחיים בין דפי הספר, והשילוב של העובדות עם פרי דמיונו של הסופר עובד היטב.

ההיבט הנוסף, הנוגע ללב מכולם, הוא סיפור התבגרותו של אלישע. כבר בברית המילה שלו החליט אביו להקדיש אותו לתורה, ושום דבר לא יכול היה לגרום לאב להתחרט, אפילו לא טקס הנישואין שהצליח הבן לארגן לעצמו ולרות אהובתו רגע לפני שנשלח לישיבת לוד בהיותו בן שלוש-עשרה. בשלב מאוחר יותר בחייו, ברגע נדיר שבו מצא עצמו לבד בחיק הטבע, הבין שמעולם בעצם לא עמד ברשות עצמו. מרשות אביו עבר לרשות רבו, הדרך חזרה הביתה נחסמה בפניו, אהבתו לרות הוקרבה, עתידו נקבע על ידי אחרים, ואם נדמה היה לפרקים שניתנה לו אפשרות לבחור התברר בדיעבד ששימש כפיון במשחק רציני עד אימה ששיחקו אחרים. רות, ההגיונית ורחבת האופקים, הציגה בפניו את חייו ללא כחל וסרק, אך הוא סירב לראות: "דברים שלא נתתי עליהם את דעתי נעשו לפתע גלויים עד גועל: תפלותם של הנעים והנדים ונסיונותיהם המגוחכים של הותיקים להתבלט ולהתחרות ביניהם; הרהב של רבי טרפון, שכיסה על אדם שעתידו מאחוריו; וביחוד רבי אליעזר, שהתהלך כמי שעוסק בעולמות עליונים, ובה בעת איבד את שלוותו על דברים של מה בכך, ולעולם לא היה נכון למחול על כבודו. לא רציתי לראות דבר מן הדברים האלה, אך גם להתעלם מהם לא יכולתי, ומצאתי את עצמי נוטר לרות על כורחי". רות הציעה לו אפשרויות חיים אחרות, נוחות יותר, מסוכנות פחות, אבל היעוד ששטף את מוחו גרם לו להקריב אותה ואת אהבתם על מזבחו. פרק זה בחייו של אלישע מסתיים בספר בעימות דרמטי עם רבי ישמעאל, עוד דמות מרתקת ששמחתי להכיר.

איל חיות-מן הוא סופר מעמיק, עשיר בידע שאותו הוא חולק ביד רחבה, ובעל לשון שיש להתפאר בה וכושר ניסוח מצוין. נהניתי ללמוד, נהניתי מסיפור התקופה ומסיפור ההתבגרות, אבל במקומות רבים לאורכו של הספר חשתי עייפות מחמת הגודש והחזרות. בעיקר ניכר העומס באלמנטים הקבליסטיים, שהם אמנם מרכיב בעל חשיבות מכרעת בסיפורו של אלישע ולכן בספר, אבל מבחינתי העיסוק בהם יכול היה להחתך בחצי ומעלה, והספר רק היה משתבח מכך. במאזן הכללי מדובר בספר שונה, מיוחד ומעשיר, אך בשל תחושת ההתשה הזו אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

השם המלא: יוסילה הגֹלם ויוצרו מהר"ל מפרַג

"יוסילה הגֹלם" הוא הספר המתפורר ביותר בספריתי, ומצבו מעיד, מן הסתם, על חיבתי הרבה אליו כילדה. בזכרוני אני שולפת אותו ממדף ספרי החול בבית סבי וסבתי, אבל על הדף הראשון כתובים שמי וכתובתי בכתב-יד ילדותי מהוסס. אולי זכרוני מתעתע בי, וממקם את הספר הזה בין זכרונות ספרים אחרים, או אולי הועבר אל ספריתי משום שאהבתי אותו במיוחד, ובשמחתי על שהפך להיות שלי מיהרתי לקבע את בעלותי עליו. אם כי עברו שנים רבות מאז פתחתי אותו לאחרונה, בפינת הנוסטלגיה שמור לו מקום של כבוד. לאחרונה השקעתי מעט זמן בנסיון לאגד יחדיו את הדפים הניתקים ממקומם ואת הכריכה המפורקת, ובהזדמנות זו קראתי אותו שוב.

הספר מספר על קורותיה של הקהילה היהודית בגטו פראג, שסבלה שוב ושוב מעלילות דם, רובן כרוכות ברצח ילדים נוצרים ושימוש בדמם להכנת מצות לפסח. למזלם של היהודים אב בית הדין וראש הישיבה במקום באותה תקופה – המחצית השניה של המאה השש-עשרה – היה המהר"ל, מורנו הגדול רבי ליווא, אדם שהיה מוערך על ידי הקיסר רודולף השני ועל ידי חכמי התקופה, ביניהם יוהנס קפלר. המהר"ל לא היסס לנהל ויכוחים פומביים עם אנשי כמורה, והקיסר קיבל בסופו של דבר את דעתו ולפיה מדובר בעלילה שאין לה אחיזה במציאות. בשמו של המהר"ל נקשרו אגדות מיסטיות, שהידועה בהן היא זו של הגולם, אותו גוש אדמה שהמהר"ל נפח בו רוח חיים על מנת שיסייע במיגור עלילות הדם. יצחק הרצברג, מורה וסופר שכתב ותרגם ספרי נוער רבים מבוססי היסטוריה, ליקט ב"יוסילה הגֹלם" מספר עובדות היסטוריות וכמה מן האגדות, ושזר אותן יחדיו לספר מלבב.

לעתים קרובות קריאה חוזרת בספר ילדות אהוב אינה שחזור של קריאה קודמת אלא בגדר חוויה שונה. כך גם הפעם. אם בעבר קראתי אותו כאגדה היסטורית מרתקת, הפעם יכולתי להגדיר מה קסם לי בו: יש בו שמחה חוזרת ונשנית בשל נצחונם של החלשים, שמזימות נחרשות סביבם, אך בתערובת של העזה ושל תבונה, וגם של מזל, חוגגים שוב ושוב את הצלתם. יש בו נופך אגדי של מעשי קסמים – ארמון שמועבר ממקומו ללילה אחד, חלומות פותרי בעיות, מעשי נסים קבליים. ויש גם תחבלנות מחוכמת, ואמונה תמימה שהטוב סופו לנצח. אני די בטוחה שנמנעתי מקריאה ביקורתית, לא זכור לי ששאלתי את עצמי למה מתים ילדים תמימים בשל אם חורגת אחת שמתעללת בבתה, ולא עמדתי על חוסר העקביות ביכולותיו של הרב. הפעם הקדשתי זמן להתעניין בסופר יצחק הרצברג, ומצאתי שנמלט לארץ אחרי שנאסר פעמיים באוסטריה לאחר עלית הנאציזם, ותהיתי אם תיאורי נצחונותיו של המהר"ל היוו עבורו מעין פיצוי על גורלו שלו ועל גורל היהודים בשואה (הספר נכתב ב-1947). נהניתי מן האיורים, וחיפשתי מידע אודות הצייר משה מטוּס (מטוּסובסקי), ומכיוון שחקרתי את הספר מכל צדדיו מצאתי מידע מעניין על הוצאת שרברק בדף המידע של איתמר לוי. וכמובן, קראתי אודות המהר"ל, אדם מרשים במיוחד, מסתבר.

העבודה החינוכית היתה, כך התרשמתי, בבחינת שליחות בעיניו של הרצברג, והכתיבה אודות ארועים היסטוריים היתה חלק ממנה. ניכר שהספר נכתב באהבה, וגם בכשרון. שפתו נאה וסגנונו קולח, הוא אינו מתיילד ואינו חושש לשלב מסרים כמו איסור לשנוא את הזר וחובת נאמנות לקהילה. נהניתי לקרוא אותו, אי-אז וגם היום.

יוסף שרברק

1947

 

 

 

 

 

 

 המהר"ל בעת ויכוח עם אנשי כמורה בנוכחות הקיסר – אייר מ. מטוסובסקי