תגית: קווין וילסון

פרנקי וזיק הם בני-עשרה בודדים. שניהם ננטשו על ידי אבותיהם ונותרו עם האמהות הפגועות. שניהם בעלי כישורים יצירתיים – היא כותבת, הוא מצייר. שניהם מתבדלים מטבעם. הם נפגשו בקיץ חם אחד, כשאמו של זיק בחרה לשוב אל בית אמה, בעיירה בה מתגוררת משפחתה של פרנקי, כדי להתאושש אחרי הנטישה. בהדרגה נוצר ביניהם קשר של ידידות ומעט משיכה מינית, אך את העוגן של חברותם מהווה האמנות.

באחד הימים העלה זיק את ההצעה ליצור יצירה משותפת, ולהציג אותה ברחבי העיירה בעילום שם. "נתלה אמנות, אולי נחביא אותה בכל מיני מקומות בעיירה, ואנשים יהיו כזה, מי עשה את הדבר המגניב הזה, ואנחנו נהיה כזה, וואו, לא יודעים. בטח מישהו ממש מגניב, ואז נלך משם ומין נשרוק לעצמנו עם הידיים בכיסים". פרנקי כתבה את הטקסט, "הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב. אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכבוש רעב לאוכלנו", זיק עיטר, ובמעין ברית דמים ריססו טיפות מדמם שהתפזרו על הדף ככוכבים. עותקים מן הכרזה שיצרו תלו בחשאי ברחבי העיר, הטמינו בתיבות דואר, ובאובססיביות בלתי ברורה יצרו עוד ועוד עותקים להפצה.

מה שהיה אמור להיות ריגוש אישי הפך למה שכונה "הבהלה הגדולה בקואלפילד". היו שמועות על מעורבות של כת השטן, קמו חקיינים, נוצרו סכסוכים, אנשים מתו. פרנקי וזיק, שנשבעו זה לזה לשמור את זהותם כיוצרים בסוד, לא פצו פה ונותרו לחיות עם רגשות אשמה.

שנים אחר-כך עיתונאית סקרנית החלה לשאול שאלות, ובחקירותיה הגיעה אל פרנקי, כעת כבר אשה בוגרת, נשואה ואם לבת.

"זה לא הזמן לפאניקה" הוא סיפור קצר שנמרח ללא תוחלת על פני רומן שלם, וגם כסיפור קצר הוא לא היה מצליח לשכנע. הבעיה העיקרית שהיא שלפרנקי ולזיק אין שום סיבה לחוש אשמה. הטמטום והעדריות של הבריות לא היו קשורים בשום צורה לכרזה שיצרו. נניח שכבני-עשרה הם נטו לעודף רגשיות ולפאניקה; הנסיון לגרום לקורא להאמין שהיתה לכך השפעה על המשך חייהם מותח עד הקצה את גבולות האמינות. לכך יש להוסיף את הפלקטיות של הדמויות כולן, ואת הנסיון הלא מוצלח של הסופר לכתוב כנערה וכאשה.

אילו רק זכרתי שקווין וילסון כתב גם את "אין מה לראות פה", הייתי חוסכת לעצמי את הקריאה.

Now is not the Time to Panic – Kevin Wilson

עם עובד

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

ליליאן ומדיסון נפגשו בפנימיה יוקרתית לבנות והפכו לחברות. מדיסון היא בת למשפחה עשירה, צועדת בבטחה על מסלול שאפתני שעתיד להוביל אותה לעושר גדול יותר ולעמדת השפעה ברמה הלאומית. ליליאן היא בתה של אם קשת-יום מנוכרת ושל אב בלתי ידוע, שבזכות הצטיינותה בלימודים זכתה במלגה לפנימיה. השאיפה שלה היא, פחות או יותר, להשתחרר מן הבית שבו גדלה. למרות שעבירה על תקנות המוסד שביצעה מדיסון גרמה דווקא לסילוקה של ליליאן, ובפועל לדיכוי כל תקוותיה, השתיים נותרו בקשר מכתבים, והן רואות זו בזו את החברה הטובה ביותר, אולי החברה היחידה. כשמדיסון מציעה לליליאן לטפל בשני ילדיו התאומים מנישואים קודמים של בעלה, ליליאן משליכה מאחוריה "קריירה" כעובדת בסופרמרקט, ועוברת לגור עם שני הילדים בבית האורחים באחוזה של חברתה.

ג'ספר, בעלה של מדיסון, הוא סנטור, ששמו מוזכר כנשיא עתידי. ילדיו, בסי ורולנד בני העשר, שלוקים בתופעה מוזרה של התלקחות ספונטנית, אינם משתלבים בתכניותיו, אבל משום שאמם הביולוגית מתה אין לו ברירה אלא לקחת אותם תחת חסותו. כאן ליליאן נכנסת לתמונה. למשך חודשי הקיץ, עד שיוחלט בדבר עתידם של הילדים, היא אמורה לטפל בהם, קרוב למשפחתם אך לא ממש בתוכה.

ההתלקחות הספונטנית, שבה לוקים הילדים, היא, בעיני, היבט בלתי נחוץ בספר. התופעה הזו אינה קיימת באמת, בוודאי לא כפי שהיא מתוארת כאן, ככזו שאינה פוגעת במתלקחים עצמם. אני מניחה שהסופר התכוון ליצור מקבילה על-טבעית לרגשות שמפעמים בילדים שחוו חיים טראומטיים כמו בסי ורולנד, אבל הספר היה עשוי להרוויח מהיצמדות למציאות.

משום שהספר צפוי מאוד, ברור שליליאן מחליקה כמו מומחית לתפקיד האומנת, למרות אפס כישורים. החיים המשותפים של השלושה יידעו עליות ומורדות עד הסוף הצפוי אף הוא. העלילה הבלתי מפתיעה שופעת סטראוטיפים, בעיקר על החיים הפריבילגים של אלו שנולדו למעמד גבוה, ומכיוון שכתוצאה מכך מרבית הדמויות שטוחות, התוצאה בכללותה אינה משכנעת. דמויותיהם של הילדים הן מעט יוצאות דופן מבחינה זו, אבל פרט לכך באמת "אין מה לראות פה".

Nothing to See Here – Kevin Wilson

עם עובד

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא