תגית: קוי רוחב

כותרת משנה: מסע עכשווי בעקבות התגליות של קפטן קוק

בין השנים 1768 ו-1779 הוביל קפטן ג'יימס קוק שלושה מסעות ימיים, כשלוש שנים אורכו של כל אחד מהם, שהעשירו את הידע על הגיאוגרפיה ועל הדמוגרפיה של כדור הארץ, ובדיעבד שינו לנצח את חייהם של ילידי האיים והיבשות שמיפה. טוני הורביץ, עתונאי אמריקאי זוכה פוליצר, נסע בעקבותיו של קוק, ובספרו הוא משלב את סיפור המסעות עם סיפורם של המקומות שגילה, ועם האופן בו נשמרת, או נמחקת, מורשתו.

הורביץ בחר בדרך של התנסות אישית כדי להרגיש קרוב ככל האפשר לקוק. בפרק הפותח את הספר הוא עולה על סיפונה של רפליקה של האנדוור, הספינה עליה פיקד קוק במסע הראשון. במשך שבוע הוא, וצוות של מתנדבים, שִחזרו את חיי הצוות המקורי בהפלגה מצפון ארצות הברית לקולומביה הבריטית בקנדה. ההתנסות המטלטלת והמייסרת, שכללה טיפוס על תרנים בעת סערה, עבודות סיפון בתנאים קשים, ושינה טרופה בערסלים קטנים בחדר משותף שהוא מכנה "חור קלאוסטרופובי", נתנה להורביץ טעימה קצרה מן החיים שהתנהלו על הספינה במשך שלוש שנות הפלגה. בהמשך ביקר בכמה מאיי האוקינוס השקט, שהתגלו על ידי קוק ("גילוי", בהקשר זה, הוא, כמובן, מונח אירוצנטרי, שכן כמעט כל המקומות שקוק חשף למערב כבר היו מיושבים), באוסטרליה, בניו-זילנד, באלסקה ובהוואי, שם נרצח קוק על החוף. בנסיון "לגעת" באיש, ביקר ביורקשייר שבאנגליה, שם נולד קוק, שלולא כשרונתיו וסקרנותו, כמו גם חוסנו הגופני, היה נידון באנגליה המעמדית לחיים של פועל אנאלפבית, ואולי גם למוות בגיל צעיר בדומה לחמישה משבעת אחיו ואחיותיו. המסלול שעשה מן המעמד שאליו נולד אל מסעות מקיפי עולם ופורצי דרך – "המקום הרחוק ביותר שאליו יכול האדם להגיע", כפי שכתב – היה יחודי, ונבע, כפי שהעיד על עצמו, משאפתנות.

"קוי רוחב כחולים" שופע מידע מעניין. פרטי המסעות מרתקים, בעיקר ההתיחסויות הרבות לתנאים-לא-תנאים שבהם התנהלו. חישוב מהירות הספינה, כדוגמא, נעשה בעזרת שעון חול והורדה למים של חבל שבקצהו מצוף עץ ולאורכו קשרים במרחקים שווים (ומכאן המונח "קשר ימי"). כשבמסע השני אבד הקשר בין הרזולושן, ספינתו של קוק, לספינה מלווה, קבר קוק, באחד מן המקומות בהם עצר, מכתב לרב החובל השני בבקבוק לרגלי עץ, שעל קליפתו חרט "הסתכל למטה". הנמען אכן מצא את המכתב, אבל לא הצליח להגיע בזמן למקום המפגש הבא שקבע קוק. קברניטה של מעבורת באלסקה, שבה הפליגו הורביץ ושותפו בים שהוא באופן קבוע מוכה סערות וסובל מראות מוגבלת, קבע שלא היה מעלה על דעתו לצאת לדרך ללא כל המכשור המשוכלל שברשותו, וודאי לא בגיגית עיוורת כזו שבה הפליג קוק בחיפושיו אחר המעבר הצפוני. המסעות הממושכים היוו סכנה של ממש לבריאותם של המלחים, וקוק הקדיש מחשבה ומאמץ להשגת מזון טרי ולנסיונות למנוע מחלות, ובראשן צפדינה. הצלחתו להחזיר כמעט את כל אנשיו בשלום היוותה עבורו, שהיה צנוע בדרך כלל, מקור לגאווה.

מרתקת לא פחות היא ההתיחסות למורשתו של קוק. תנועת המטוטלת של הזכרון ההיסטורי, כפי שמגדיר זאת הורביץ, נעה בין אימפריאליסט מרושע לדמות חסודה. בניו-זילנד מובילים המאורים רגשי שנאה כלפי קוק, הנתפס בעיניהם כמי שהרס את תרבותם. בסידני שבאוסטרליה, שם עלה קוק על החוף, הוא נמחק מן הזכרון הקולקטיבי כחלק מן ההכאה על חטא של האוכלוסיה הלבנה כלפי האבוריג'ינים (קוק עצמו תיאר ביומנו את האבוריג'ינים בצורה הרבה יותר רגישה וידידותית מכל מה שהאוסטרלים הלבנים הצליחו להגות במרוצת מאתים השנים שחלפו מאז ביקוריו של הקפטן שעכשו הם כל כך אוהבים להשמיץ). באיי האוקינוס השקט פגש הורביץ בגילויים של הערכה כלפי קוק לצד גינויים. צריך לזכור כי קוק היה חוקר, לא שליח קולוניאליסטי או מיסיונרי. הוא חזה שחשיפת המקומות שאליהם הגיע תשנה את חייהם של תושביהם, ובקטע עצוב ביומנו, כשחזר למקום בו ביקר בעבר וחזה בהשתנותו, הביע צער על "הפירות הבאושים של המסחר עם האירופים. השחתנו את מידותיהם, שבלאו הכי נטו לחוסר מוסריות, והכרנו להם צרכים ואולי גם מחלות שלא היו ידועים להם קודם לכן, ושהועילו רק להפר את השלווה המבורכת שהם ואבותיהם נהנו ממנה עד כה. אם מישהו מכחיש את אמיתות הטענה הזאת, שיבוא ויגיד לי מה הרוויחו הילידים בכל רחבי אמריקה ממגעיהם עם האירופים".

במסעו השלישי של קוק ניכר שינוי באישיותו של הקפטן. הוא היה קצר רוח, תוקפני. אולי מצבה הרעוע של ספינתו, שלא הוא עצמו פיקח על תחילת עבודות השיפוץ שלה, תרם לכך. אולי מצב בריאותו הירוד היה הגורם, אולי שנים של לחץ בלתי פוסק עשו את שלהן. הוא איבד את סובלנותו כלפי ילידי האיים, שעד אז התייחס אליהם במתינות ובהעדר שיפוטיות. לאחר חודשים קשים ומתסכלים באלסקה וצפונית לה, שבו אוניותיו של קוק להוואי, שם התקבל קודם לכן בכבוד השמור לאלים. משהו השתבש קשות בביקורו האחרון שם, התושבים התנערו מיראת הכבוד כלפיו, הוא עצמו הגיב בחומרה יתרה ובחוסר טאקט על גניבת סירת הצלה, ובקרב שהתפתח על החוף מצא את מותו במכת אלה ובדקירות פגיון. למרבה האירוניה, אילו ידע לשחות אולי היו חייו ניצלים, אבל כמו יורדי ים רבים באותה תקופה המיומנות הזו לא נמנתה עם כישוריו. בהוואי קוק זכור לרע עד היום, והורביץ סבור כי למיסיונרים האמריקאים שהגיעו להוואי יש בכך חלק. כדי למחוק את מורשת אנגליה השנואה יצרו המיסיונרים לקוק תדמית שטנית, ושכתוב ההיסטוריה נפל על קרקע פוריה.

בין שאר נושאים מעניינים מתייחס הורביץ לחברה הפולינזית, ששנים רבות לפני מסעותיהם של החוקרים האירופאים יישבו אתרים המרוחקים זה מזה מרחק אלפי קילומטרים, ביניהם טאהיטי, טונגה וניו-זילנד. מערכת האמונות של חברה זו הוכחה כיציבה להפליא, ועקרונותיה הבסיסיים שרדו לאורך מאות רבות של שנים, אפילו במקומות המרוחקים ביותר שאליהם הגיעו שלוחותיה, כמו הוואי ואיי הפסחא. ובכל זאת, גם כאן [בהוואי], כמו בחלקים אחרים של פולינזיה, התרבות המסורתית היציבה הזאת התפוררה בתוך דור אחד בלבד מאז ביקורו של קוק.

"קוי רוחב כחולים" הוא, בעיקרו, ספר תיעודי, אך הוא כתוב בחן, ולא נעדר ממנו הומור. במסעו הראשון של קוק התלווה אליו ג'וזף בנקס, חוקר טבע ובוטניקאי, שזכה, יחד עם פמליה, במקום על הספינה משום שמימן את מרבית הוצאותיה. בנקס היה רומנטיקן ונלהב וקל דעת, כשם שקוק היה מתון ומדויק וענייני. הניגוד המשעשע בין השניים סיפק שתי נקודות מבט משלימות על המסע. ניגוד שכזה מצוי גם בין הורביץ ה"חנון" עצמו לחברו רוג'ר, חובב האלכוהול והנשים, הנלווה אליו בכל נסיעותיו. השילוב בין ההתנסויות האישיות של השניים לפן התיעודי וההיסטורי מספק חווית קריאה מרתקת ומושכת.

אסיים בציטוט מדבריו של הורביץ על גיבורו, סמוך לסיומו של הספר: "אם יש מסר אחד שעובר כחוט השני בכל יומניו, זו הבשורה שכל בני האדם, בכל רחבי העולם, קורצו מאותו חומר – גם אם הם אוכלים את אויביהם, מתנים אהבה בפומבי, סוגדים לאלילים, או, כמו האבוריג'ינים, אדישים לחלוטין לדברים חומריים. אפילו בחברה שבמבט ראשון נראית זרה ומוזרה עד מאוד, תמיד קיים בסיס שעליו אפשר לבנות יחסים הדדיים של הבנה וכבוד".

ספר מרתק, מעשיר ומומלץ מאוד.

Blue Latitudes – Tony Horwitz

אריה ניר

2003 (2002)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

דיוקנו של ג'יימס קוק מאת ויליאם הודג'ס שהשתתף במסע השני