תגית: קולין מקאלוג

"טירוף מגונה" מתרחש במחלקה איקס, המחלקה הפסיכיאטרית, בבית חולים אוסטרלי צבאי באחד מאיי האוקינוס השקט. סמוך לסיומה של מלחמת העולם השניה, תפוסת בית החולים כולו, ומחלקה איקס בתוכו, הולכת ומידלדלת. חמישה חולים מאכלסים את איקס, מטופלים על ידי אחות יחידה, הונור לנגטרי. מאט עיוור, עיוורון שלדעת הרופאים נובע מהיסטריה; נאגט היפוכונדר, עמוס מחלות אמיתיות ומדומיינות; ניל, הקצין היחיד בחבורה, מחלים מהתמוטטות עצבים בעקבות קרב בלתי מוצלח; בנדיקט מאובחן כסכיזופרן; לוק הגיע למחלקה כי איש ממפקדיו לא הצליח להשתלט על התנהלותו הבעייתית. האחות היא לב המחלקה, וכל אחד מהמאושפזים מוצא בה את מה שדרוש לו. עבור מאט היא קול באפלה, קרוב ויקר; נאגט מוצא בה מעין דמות אם, הנפש החיה היחידה שמפגינה כלפיו אכפתיות; ניל מאוהב בה, ורוקם בינו לבין עצמו תכניות לעתיד משותף; בנדיקט סבור שהיא נעלה על כל אשה שהכיר; לוק שונא אותה משום הדחיה הנמרצת שהיא דוחה את חיזוריו. מכיוון שהמלחמה עומדת להסתיים, ברור לכולם שאיש מהם לא יידרש לשוב אל שדה הקרב, והמחלקה שוקעת בשגרה נטולת זעזועים.

השלווה מתערערת כשמייקל, מאושפז חדש, מגיע למחלקה. חמשת הוותיקים בחושיהם המחודדים אינם יכולים שלא לשים לב למשיכה הברורה של האחות אל המצטרף החדש, ואת המצב הפחות או יותר מאוזן ששרר באיקס, מחליפים קנאה, תככנות ויצרים אפלים. מייקל, שנשלח לאשפוז אחרי שתקף רס"ר מן היחידה שלו, וסירב להסביר את האלימות שפתאומית שתקפה אותו, נראה על פניו גבר מיושב בדעתו, שש להושיט יד מסייעת, בריא ושפוי. אבל משהו בעברו רודף אותו, וכשלוק, שיודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים, מנסה לערער אותו, נפתחת שרשרת של אי הבנות שסופה טרגדיה.

קולין מקאלוג מספרת על הטיפול הבלתי מספק שניתן לפגועי נפש, באמצעות דמותה המיוחדת של האחות. כשהוצבה באיקס, אחרי שירות ארוך בצמוד לצבא הלוחם, חשה פחיתות כבוד, בשל התפיסה השגויה של מחלות הנפש. "הכאב השורר במחלקה איקס הוא כאבה של הנשמה, כאב בלתי מובן, ההופך לעתים קורבן ללעג ולביטול […] אין כל הדר בהתמוטטות עצבים: זהו פגם, אות לחולשת האופי". אופייה הפתוח, החוקר, האמפתי, סייע לה לראות מעבר לדעה הקדומה, ו"ההכרה שאנשי איקס סובלים ממצוקה אמיתית היתה ראשיתה של חוויה מקצועית חדשה לה בתכלית". ההכרה בחשיבות בעבודתה תגרום לה להצטרף אחרי המלחמה לסגל בית חולים פסיכיאטרי, למרות המעמד הירוד של אחיות פסיכיאטריות. הסופרת כותבת גם על כוחה המשחית של המלחמה, ואומרת מפיו של מייקל: "זו המלחמה, היא עושה משהו לכולנו […] כולנו הגענו לאיקס בגלל דברים שעוללה לנו המלחמה. אלמלא פרצה, היינו כולנו בריאים ושלמים. אומרים שהמלחמה היא דבר טבעי, אך אני איני תופס זאת. אולי היא טבעית לגזע האנושי, לזקנים שפותחים בה, אך לא לבחורים שצריכים להלחם בה – לא, זו החוויה הפחות טבעית שאדם עשוי להתנסות בה".

"טירוף מגונה" מעצים את ההתיחסות לרגשות אנושיים בסיסיים כשהוא מציב אותם בתנאים קיצוניים. כל האנשים, על חסרונותיהם ועל מכאוביהם, יכלו להתנהל באופן נורמטיבי לולא המלחמה שקטעה באחת את מסלול חייהם, והטילה את רובם אל שדה הקרב. על הרקע הבלתי טבעי הזה התחדדו רגשותיהם בכל הקשת שבין אחריות לאנוכיות. הם נאבקים זה בזה ותומכים זה בזה, וכולם כאחד חרדים מפני מה שמצפה להם כשישובו אל המקום שעזבו כשנקראו לפני שנים אל הצבא.

ספר רגיש, מעמיק ומומלץ.

An Indecent Obsession – Colleen McCullough

זמורה ביתן

1983 (1981)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

"שירתה של טרויה" הוא גרסתה של קולין מקאלוג לסיפור המלחמה הממושכת של היוונים נגד העיר שאליה נחטפה, או ברחה מרצונה, הלנה. הסופרת מפקידה את מלאכת הסיפור בידיהם של דוברים שונים, דמויות מפתח של התקופה. נמצא ביניהם את פריאמוס מלך טרויה, שפותח בסיפור לידתו של בנו פאריס, שעתיד להיות זה שיכניע את אכילס; פליאוס, אביו של אכילס, שמתאר את יחסיו עם הנימפה תטיס ואת הולדת בנם; הלנה שבשלה, לכאורה, פרצה המלחמה; אגממנון שהוביל את הצבא היווני למלחמה, שתכליתה האמיתית לא היתה להחזיר את אשת אחיו מנלאוס, אלא להשתלט על זכויות הסחר שהטרויאנים הפקיעו לעצמם; אכילס והקטור, הלוחמים הבכירים בשני הצדדים, שגורלותיהם היו כרוכים יחדיו; ועוד רבים.

כמו מדלין מילר ב"שירו של אכילס", שנכתב למעלה מעשור אחר-כך, גם מקאלוג בוררת לעצמה מן המיתולוגיה את גרסת הסיפור המועדפת עליה, או בוראת גרסה משלה. מילר, שמסרה את הסיפור לידיו של פטרוקלס, ידידו של אכילס, שמה דגש על האהבה ביניהם, ונצמדה יותר ממקאלוג אל ה"מציאות". מקאלוג, מכיוון שבחרה להציג נקודות מבט רבות, מספרת סיפור מגוון יותר.

הנה דגימות מן הבחירות המעניינות של הסופרת:

אודיסאוס שלה, האיש שמיוחסת לו תחבולת הסוס, נחשב לחכם ביותר במחנה היווני. הוא תחבלן מרחיק ראות, אסטרטג מעולה ומניפולטור. מן הרגע הראשון בו הגיעו הצבאות אל מול טרויה, הוא הקים לעצמו צבא פרטי קטן במקום חבוי, בחר לאייש אותו בחיילים בעייתיים, והכשיר את נבחריו לשמש כמרגלים מבלי לספר על כך לאיש, אפילו לא לאגממנון. הוא ואנשיו הסתננו פעמים רבות אל טרויה לאסוף מידע, גייסו מודיעים מתוך העיר, וחלקם התחבאו בבוא העת בתוך הסוס. מקאלוג מייחסת לו גם את הריב שפרץ בין אגממנון לאכילס בגלל שבוית מלחמה, ריב שבגינו פרשו אכילס ואנשיו מן הקרבות. על פי גרסתה הריב בוים על ידי אודיסאוס, והוא נועד לפתות את הטרויאנים להאמין שהיוונים נחלשו ולגרום להם לנצל את ההזדמנות ולצאת להלחם מחוץ לחומות.

אכילס שלה דומה בקוים רבים לזה של מילר. הוא דואג לתהילתו – "אין זה משנה לי, איך אחיה או כמה זמן, בתנאי שאזכה בתהילה. אסור שישכחוני כשאהיה מוטל בקברי" – והוא להוט אל ההרג – "לו היה מישהו מניח קסדה טרויאנית על ראשי, ומשסה אותי באנשי שלי, הייתי טובח בהם בדיוק באותה צורה. לא היו בעבורי טוב ורע, רק תאוות ההרג. לשם כך חייתי כל חיי, לשם כך נותרתי בן-תמותה: כדי להפוך למכונת ההרג המושלמת". כאן הוא אינו מאהבו של פטרוקלס, למרות שזה האחרון מאוהב בו, אבל הוא קשור אליו בקשרי חברות. העקב המפורסם מקבל אצל מקאלוג סיפור שונה מן המקובל, ולפיו אמו תטיס, שתכננה להרוג אותו מיד בהיוולדו כדי שיישב לצד האלים, כפי שנהגה עם ששת הילודים הקודמים, קיללה אותו אחרי שנמשך בעקבו הימני מן הרחם בניגוד לרצונה. העקב הסורר גרם לאכילס למעוד בשדה הקרב, ופאריס ניצל את ההזדמנות ושיגר אליו חץ קטלני. למרות רצונו העז לזכות בתהילת עולם, הוא מגלה גדלות נפש כשהוא מסכים להכתים את שמו כמי שפרש מן הקרבות בשל ריב על שבוית מלחמה.

ניאופטולמוס, בנו של אכילס, שתפס את מקומו בשדה הקרב אחרי מותו, הוא כאן בן ראוי לאביו, בשונה מגרסת מילר שהציגה אותו כשחצן מלא מעצמו, אכזרי, ונטול לחלוטין יראת כבוד כלפי בכירים ומנוסים ממנו.

הלנה, המודעת ליופיה ולהשפעתה על גברים, מצטיירת כקרת לב, אגוצנטרית, שאינה מהססת לפגוע באיש. היא אמנם הלכה אחרי פאריס משום שחשבה שהתאהבה בו, אך משמצאה עצמה בחצר שמתנכרת לה שינתה את טעמה.

בפי כמה מהדמויות שמה הסופרת דברי כפירה ציניים. כך אומר פליאוס על הסיפורים הניסיים של לידת בני אנוש כצאצאיהם של אלים: "גבר או אשה, שטוענים כי אחד מהוריהם היה אל, נולדו לרוב כממזרים – ובמרבית המקרים הודות לחסדיו של רועה או סייס כלשהו" וגם "באשר לסבי – אין לי מושג, אבל אני מסופק אם היה מלך האלים. סביר יותר להניח שהיה שודד שחמד את סבתי". פאריס, שמתואר כילד טבע, אומר על נבואות האורקלים: "לפעמים תהיתי שמא כל תכליתן של נבואות אלה מפי האורקלים לא היתה אלא לסלק את המלך למקום בטוח, עד שהשחיקה הטבעית תביא את המגיפה לקיצה הבלתי נמנע. דרך להגן על המלך מנקם, משום שאם היה נשאר בבית, סביר להניח שהיה מת גם הוא במגיפה, או מוצא עצמו מועלה לקורבן טקסי". היא מתייחסת גם לכללי המלחמה, ביניהם האיסור להרעיב עיר במצור, ואומרת, או מתריעה, מפיו של אודיסאוס כי "נראה לי כי כל חוק עלוב המכתיב את המלחמה, מפלה לטובה את הצד השני. ויום אחד יהיה מישהו שירצה כל כך לנצח במלחמה, עד שיפר את הכללים הללו, ואחריו הכל ישתנה".

סיפורה של מלחמת טרויה הוא סיפור של יצרים גועשים, של חברוּת ושל יריבוּת, של פוליטיקה ושל יחסי אנוש. הוא אמנם נטוע בתרבות עתיקה, אבל נדמה שבבסיסו של דבר לא הרבה השתנה בין אז ועתה. המדינאי וההיסטוריון הרומאי גאיוס סאלוסטיום קריספוס אמר במאה הראשונה לפני הספירה כי, "סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד". מכיוון שכך, נתונה הרשות לכל אחד ליטול מהם את תובנותיו שלו, ולהוסיף לקיימם בדרך זו גם היום. קולין מקאלוג, בתרגום היפה של עדי גינצבורג-הירש, מיטיבה להביא לידי ביטוי את מורכבות ההיבטים האנושיים של הארועים המיתולוגיים, והספר מרתק ומומלץ.

The Song of Troy – Colleen McCullough

מודן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש