תורת עץ הרעל / ברברה קינגסולבר

"'טאטה ישו הוא באנגאלה!' מכריז הכומר בכל יום ראשון בסוף הדרשה שלו. הוא חושד יותר ויותר במתרגמים שלו ומשתדל לדבר בקיקונגו. הוא מטלטל את ראשו לאחור וצועק את המלים האלה לשמים, בעת שצאן מרעיתו יושבים ומתגרדים בפליאה. באנגאלה פירושו משהו יקר ורב-ערך. אבל כמו שהוא מבטא את זה, משמעותו עץ הרעל. הללו את ה', הללויה, ידידי! וָלא ישו יגרום לכם להתגרד כמו שבחיים שלכם לא התגרדתם".

נתן פרייס נטל על עצמו את המשימה להטביל את עובדי האלילים בקונגו ולקרב אותם אל ישו. הוא לא קיבל את ברכת המסיון, שכנראה הסתייג מהתנהלותו ומקנאותו, אבל אין בכך כדי להרתיע אותו. הוא משיג איכשהו מימון סמלי, משכנע את עצמו שהוא שליח המסיון ושליח אלוהים, ועוקר את אשתו ואת ארבע בנותיו ממקומן לטובת המשימה. אטום בתוך בועת הקנאות הוא אינו מודע למצוקתן, אינו מודע לאישיותם של אנשי קונגו ולרצונותיהם – "אתה מאמין שאנחנו מואנה, הילדים שלך, ולא ידענו כלום עד שבאת הנה", אומר לו ראש הכפר – מסרב להקשיב לעצות, טועה בכל היבט, ורואה בכל מכשול מבחן אלוהי שמקשיח אותו לקראת המבחנים הבאים. אין מקום בחייו לדבר מלבד האמונה והשליחות, ואוי למי שיעמוד בדרכו, שכן, כפי שאומרת אשתו אורליאנה, "גם בגיהנום אין חמת זעם עזה כל כך כמו של מטיף בפטיסטי".

קולו של נתן הוא אפוא קול חדגוני, בלתי מתפתח, בלתי משתנה. הסיפור מופקד לפיכך בידי אשתו וארבע בנותיו. אורליאנה מספרת על חייהם בקונגו ממרחק של שלושה עשורים, כשהיא חיה לבדה בארצות הברית. הבנות מספרות, כל אחת מנקודת הראות שלה, בזמן אמת, מן הרגע בו חוו את המעבר מן החיים המוכרים והשפע האמריקאי אל הדלות והזרות בכפר בקונגו, ועד ההווה.

רייצ'ל הבכורה, בת שש-עשרה, היא התגלמות הנערה האמריקאית הריקנית. היא גנדרנית – בעת אסון החפץ היחיד שהיא מנסה להציל הוא המַראָה שלה – מחכה ששנת השליחות תסתיים, בטוחה ביופייה ובעתיד הנאה הממתין לה, ומפצה על נחיתותה האינטלקטואלית בדיבור יומרני, גבוה לכאורה, רצוף שגיאות. יש בה משהו מן הטפלון, שמאפשר לה לשרוד את האלימות של אביה, את העוני והמחסור שנכפים עליה, את האסונות שנוחתים על המשפחה, ולצאת מכל אלה כפי שהיתה לפניהם, מרוכזת בעצמה ומביטה קדימה.

לאה בת החמש-עשרה מעריצה את אביה, עד שכבר לא. נקודת השבר הגדולה מגיעה כשנתן מחליט, על אף עצות ואזהרות, להשאר עם משפחתו בקונגו, למרות שעם הכרזת העצמאות הצפויה ביוני 1960 היא תהפוך למקום מסוכן ללבנים. "כל חיי ניסיתי להציב את נעלי בדיוק בעקבות נעליו, מאמינה שאם רק אשאר מספיק קרובה אליו, ישלטו אותם חוקים פשוטים וברורים גם בחיי […] אבל עם כל יום שחולף אני מוצאת את עצמי רחוקה יותר […] אם ההחלטה שלו להשאיר אותנו כאן בקונגו לא היתה נכונה, אז במה עוד הוא עשוי לשגות? השאלה הזאת פערה בלבי עולם שלם של ספקות ואפשרויות". ללאה יש ידידים מקומיים, והיא יודעת להקשיב. מכיוון שכך, היא מודעת לכל הטעויות שאביה עושה כשהוא מסרב ללמוד את התרבות המקומית ומעדיף לכפות את שלו, והיא מעזה למרוד בו.

עדה, אחותה התאומה של לאה, נולדה משותקת בחצי גוף. היא שותקת מבחירה, ומתנהלת בינה לבין עצמה בעולם פנימי עשיר. כבר בגיל חמש איבדה את האמונה אחרי שהבינה שכניסה לגן-עדן היא ענין של מזל, תלוי למי נולדים, למטיף או לעובד אלילים, ונענשה כשהעזה לשאול בקול, "האם אדוננו הוא עד כדי כך פזיז ולא אכפתי?". עדה ולאה אובחנו כמחוננות, אך תקוותיהן להשכלה גבוהה נדחו על ידי אביהן, שנהנה לחזור ולטעון כי "לשלוח נערה לקולג' זה כמו לשפוך מים לתוך הנעליים. קשה לומר מה גרוע יותר, לראות אותם נוטפים ומתבזבזים, או לראות אותם נקווים והורסים את הנעליים". כמו לאה, אך באופן אחר, עדה מקשיבה, לומדת, מחזיקה בדעות עצמאיות, ומודעת היטב לפערים הבין-תרבותיים שאביה מתעלם מהם, ומאוחר יותר גם לעוולות המעורבוּת הלבנה בקונגו. כך, לדוגמא, היא כותבת, בציניות אופיינית, כשנחשפת המזימה האמריקאית לחיסולו של לומומבה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, ולהחלפתו במובוטו: "מותר לאפריקה להשיב? האם התינוקות עובדי האלילים האלה יכולים לשלוח אותנו לגיהנום כי אנחנו גרים רחוק מדי מהג'ונגל? מפני שלא טעמנו את אגוזי הדקל המקודשים? או, האם האיש הרזה, הגבוה יכול לקום ולהכריז: אנחנו לא אוהבים את אייק. מצטערים מאוד, אבל אולי צריך עכשו להרוג את אייק בחץ מורעל. הו, למגזינים יהיה מה להגיד על זה, זה בטוח. איזה מין בן-אדם ירצה לרצוח נשיא של ארץ אחרת? אף אחד מלבד הברברי. איש עם עצם בשערו".

רות מיי בת החמש, התינוקת של המשפחה, היא ילדה תמימה, כמתבקש מגילה, אך עצמאית ומכונסת בעולמה הפנימי. היא הראשונה שמצליחה ליצור קשר עם הקונגואים, כפי שמספרת לאה, שמוסיפה, "זה לא צריך להפתיע, כי רות מיי מסוגלת לעוף מעל בנינים גבוהים בכוח הרצון שלה בלבד". הלב נכמר כשנוכח התקף זעם צפוי של נתן, אורליאנה ובנותיה מסתגרות באחד החדרים, ורות מיי הקטנה מניחה סיר אלומיניום על ראשה וחוברות קומיקס בכיסים האחוריים כדי להגן על עצמה ממכות. כמו אחיותיה גם היא רואה באביהן כוח טבע, ולומדת לחיות לידו, להתכונן אליו ולהתעלם ממנו בו זמנית.

קולה של אורליאנה נשמע, כאמור, שלושה עשורים אחרי אותה תקופה בקונגו. יש לאורליאנה הרבה שאלות אל עצמה, חרטות, תהיות. כשהכירה את נתן, הוא כבר היה קנאי דתי, אבל ידע להראות חיבה וכבש את לבה. אחרי תקופת ניתוק בשל המלחמה, שב אליה כשהוא מחלים מפציעה גופנית ומיוסר נפשית, קנאי משהיה וקודר. היא נישאה לו בכל זאת, נישאת על המומנטום של הקשר הזוגי. בתוך שנה נולדה רייצ'ל, שנה אחר כך נולדו התאומות, והיא שקעה בחיים של טיפול אינטנסיבי במשפחתה, עייפה מכדי לחשוב. "ואת תוהה למה לא התקוממתי ולא מרדתי בנתן? כי הרגשתי בת מזל גם כשמצאתי את נעלי על הרגליים הנכונות, זו הסיבה". מותשת החלה להאמין שאלוהים אכן עומד לצדו של נתן, ולה אין ברירה אלא לציית וללכת בתלם. ובכל זאת היא נושאת באשמה כלפי בנותיה: "ובא היום, לבסוף, שבת יכולה להתרחק מגבר שכזה – אם יש לה מזל. זעמו שלו מתהפך בקרבה והיא מפנה לו עורף, ולעולם לא תוסיף לדבר אתו. במקום זה היא תתחיל לדבר אליך, אל אמה, ותתבע מלאת חימה: איך הרשית לו? למה?"

"תורת עץ הרעל" הוא סיפור של קנאות ושל השלכותיה, של פערים בין-תרבותיים ושל תוצאות הסירוב להכיר בהם ולגשר עליהם, של קולוניאליזם ושל הרסנותו ארוכת הטווח, של הורות לקויה ושל השפעותיה. ברברה קינגסולבר, סופרת מחוננת, מפליאה להביע את כל אלה ועוד בחמישה קולות מובחנים ויחודיים, כשהיא נותנת לבה לאינספור הפרטים המרכיבים את סיפורה של המשפחה ואת סיפורה של קונגו, ומצרפת אותם לתמונה מורכבת גדולה, שאינה מסתפקת בשחור-לבן אלא מתייחסת למציאות על כל גווניה. אני מניחה שתרגום הקולות השונים היווה אתגר, ועדית פז היטיבה להתמודד אתו.

עוד על גורלה של קונגו כדאי לקרוא ב"נהר הדם" של טים בוצ'ר. ובהזדמנות זו אשוב ואמליץ על מכלול יצירתה של ברברה קינגסולבר.

מומלץ עד מאוד.

The Poisonwood Bible – Barbara Kingsolver

ספרית מעריב

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: עדית פז

נהר הדם / טים בוצ'ר

כותרת משנה: מסע אל לבה השבור של אפריקה

הנרי מורטון סטנלי נכנס להיסטוריה כשמצא ב-1871 את דייויד ליווינגסטון, חוקר הארצות האבוד, סמוך לאגם טנגניקה, ובירך אותו במשפט שנחקק בזכרון הקולקטיבי, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח?". אבל פועלו של סטנלי לא הסתכם בזאת. שלוש שנים אחר כך, במימונם של שני עיתונים, יצא לחקור לראשונה את נהר קונגו לכל אורכו, ארבעת אלפים ושבע-מאות קילומטרים, מנקודת המוצא שלו ועד שהוא נשפך אל האוקינוס האטלנטי. המסע, שנמשך שלוש שנים בתנאים קשים וגבה את חייהם של רבים ממשתתפיו, היווה נקודת מפנה בגורלם של תושבי האזור. סטנלי יכול היה להזכר כחוקר בעל הישגים, אבל מעורבותו הפעילה, שנתיים אחרי תום המסע, בהכשרת קונגו כנחלה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד, סללה את הדרך לשנים של סבל, דיכוי ורצח של המקומיים.

מאה ושלושים שנה אחר-כך יצא העיתונאי הבריטי טים בוצ'ר בעקבותיו של סטנלי. כשמוּנה בוצ'ר לכתב של הטלגרף באפריקה, למד כי העיתון שהעסיק אותו היה אחד המממנים של מסעו של סטנלי, וחווה רגע של התגלות ושל תחושת יעוד. במשך כשלוש שנים חקר לעומק את האפשרויות לעשות את דרכו מלבה של אפריקה ועד האוקינוס, ובכל אשר פנה נתקל בקשת של תגובות שנעו בין ספקנות לאזהרות חמורות. היה אף מי שהתייחס לתכניותיו כאל "משאלת מוות". קונגו שבוצ'ר דמיין לא היתה קונגו שהוא עתיד היה לפגוש. שנתיים לפני שהבלגים הסתלקו מן המדינה, יצאו אמו של העיתונאי וחברתה לסיור אפריקאי, מעין מסע התבגרות, וקונגו שבזכרונותיהן הצטיירה שמדינה רגילה שברגילות, כזו ששתי נערות לבנות צעירות עשויות לטייל בה בבטחה. אבל קונגו של אחרי קבלת העצמאות היא מדינה עניה שבעניות, מוכת מלחמות שבטיות, מדינה שבה למעלה מאלף איש נרצחים בפעילויות מעין מלחמתיות מדי יום, מדינה שעֲברה מחוק, והיא משמשת מגרש משחקים קטלני לכנופיות גרילה. הרעיון שאדם יחיד, ועוד כזה שבולט בעורו הלבן, יוכל לשוט לאורך הנהר או לצעוד לצדו, נראה לכל מי שנשאל מטורף. טים בוצ'ר לא שעה לאיש. תגובות שליליות גרמו לו לשקוע בלימוד מעמיק של האזור. תגובות מעטות ומהוססות של אולי דרבנו אותו לצאת לדרך. ב-2004 נחת בלובומבאשי, העיר שמתחנת הרכבת שלה יצאו אמו וחברתה ברכבת לנסיעה חוצת קונגו ב-1958, ופתח במסע הרה סכנות ויסורים שארך שישה שבועות עד שהשלים את המשימה שבחר לעצמו.

תיאוריו של בוצ'ר את ששת השבועות הם שילוב של היסטוריה, נופים, היכרות עם דמויות, ניתוח פוליטי, ובעיקר קינה. "עשיתי את דרכי במדינה שיש בה יותר עבר מעתיד, מקום שבו מחוגי הזמן אינם נעים קדימה, אלא אחורה", הוא מספר. "החוקים הנורמליים להתפתחות הפוכים כאן בקונגו. היער, לא העיר, מספק את המקלט הבטוח ביותר, וסבים הם אלה שנחשפו לעולם המודרני יותר מנכדיהם". קונגו, שנקרעה בידי קולוניאליסטים אירופים מצד אחד, סוחרי עבדים ערבים מצד שני, וציידי עבדים אפריקנים בתווך, לא הצליחה לשקם את עצמה כשניתנה לה העצמאות. כבר מלכתחילה היתה שסועה בין כוחות מנוגדים מבפנים. מובוטו ססה סקו, ששלט בה במשך שלושים ואחת שנים החל מ-1965, הכריז על עצמו כאל, הלאים הכל לטובת עצמו ולטובת מקורביו, ונהג בקונגו גרוע מכפי שנהג בה ליאופולד הבלגי, כשהוא רודה בעם ומניח לכל סממני הקידמה להחרב. בוצ'ר קושר את מצבה הפוליטי העגום של קונגו לעובדה שהקולוניאליסטים מנעו מן המקומיים להחזיק בכל משרה בכירה שהיא, ולכן כשעזבו את המדינה לנפשה לא היו בה אנשים שהיו מוכשרים דיים לנהל אותה, והיא נפלה בידי דיקטטורים.

למה מדינות אחרות בעולם הצליחו להחלץ ממורשת הקולוניאליזם וקונגו לא? אולי משום שנלקחה ממנה כל תחושה של ריבונות ושליטה, בעיקר אחרי ועידת ברלין שבה חילקו ביניהם מדינות אירופה את אפריקה. בוצ'ר סבור שמה שקונגו (ומדינות אחרות באפריקה) צריכה הוא תחושה של חוק וסדר, הרבה יותר משהיא זקוקה למשלוחי סיוע ותרומות צדקה. יש המון כסף באפריקה, שרק מעטים נהנים ממנו, ולא הוא שיפתור את הבעיות של אפריקה, אלא מערכת צדק מתפקדת ותרבות שלטונית. מונו"ק, כוח השמירה על השלום מטעם האו"ם, אינו יעיל והוא חסר מיקוד, אבל זהו תוצר ישיר של גישת הקהילה הבינלאומית כלפי בעיות סבוכות. מועצת הבטחון אינה עונה לשאלה "מה הדבר הנכון לעשות?", אלא "מה המינימום שביכולתנו לעשות?". "כמו למקומות רבים אחרים באפריקה, גם אל קונגו העולם כבר למד להתייחס כאל עניין אבוד", הוא כותב.

"נהר הדם" הוא תיאור נוקב של מדינה הרוסה ושל חברה מיוסרת. בוצ'ר העמיק לחקור את ההיסטוריה ואת ההווה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, והשילוב של אלה עם היכרות קרובה עם קונגולזים שפגש ועם תיאורי הנוף ותלאות המסע יוצר ספר מרתק ונוגע ללב.

Blood River – Tim Butcher

עם עובד

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: אורית הראל