תגית: קוריאה הצפונית

כותרת משנה: יעודו הנשגב והמושלם של החבר הגאון קים ג'ונג-און

קים ג'ונג-און, השלישי בשושלת קים, ירש את השלטון בקוריאה הצפונית ב-2011. העיתונאית אנה פיפילד, המסקרת את המדינה למעלה מעשור ומחצה, מספרת בספר זה על שנות שלטונו, עד פגישתו האחרונה עם נשיא ארצות-הברית בפברואר 2019. קשה לחדור אל המציאות האמיתית שמאחורי המציאות שהתקשורת הצפון-קוריאנית הרשמית בוחרת לשדר, אבל העיתונאית התבססה על היכרותה רבת-השנים עם המדינה המסוגרת, ועל ראיונות רבים עם מי שהתנסו בחיים בה ועם אנשי מקצוע העוקבים אחריה, וכתבה ספר מפורט ככל האפשר ומעניין מאוד.

הספר פותח במלחמת קוריאה, שהחריבה את האזור כמעט כליל (האמריקאים הטילו על הצפון 635 אלף טון פצצות, מספר העולה על הפצצות שהוטלו בזירת האוקינוס השקט במהלך כל מלחמת העולם השניה. מאתים אלף פצצות הוטלו על הבירה פיונגיאנג). קים איל-סונג, שנטל לידיו את השלטון בתום המלחמה, הפך לשליט יחיד בחסות ברית המועצות וסין. בשונה ממדינות קומוניסטיות אחרות, בקוריאה הצפונית החליט השליט להוריש את התפקיד לבנו, קים ג'ונג-איל. סביב היורש המיועד התפתחה מיתולוגיה, תערובת של לידת ישו עם מסורות קוריאניות, ופולחן האישיות שנוצר סביב קים איל-סונג הלך והתעצם ועבר בירושה לבנו ולנכדו. "המנהיג הדגול", "המנהיג היקר", "החבר הגאון" – אלה הם כמה מן הכינויים בהם נדרש העם להתייחס אליהם, לצד הפרזות ליריות דוגמת "ההתגלמות המושלמת של האהבה", "המנהיג ההחלטי והנדיב", "הגנרל המנצח והבלתי מנוצח".

קים ג'ונג-און גדל באחד המתחמים המפוארים שיועדו למשפחתו. בעוד העם סובל מחרפת רעב במקרה הרע, ומתת תזונה במקרה הטוב, הוא ומשפחתו נהנו מכל מנעמי העולם. ילדותו היתה בודדה למדי, ללא חברת בני גילו. שף יפני מונה לשמש לו חבר למשחקים, והילד, שכונה "גנרל" ו"מרשל" מגיל צעיר מאוד, הורגל לחנופה ולסיפוק מיידי של כל מאוויו. כשבגר נשלח עם שני בני דודים, כולם בשמות בדויים, ללמוד בשווייץ, כשדודו ודודתו מתחזים להוריו. אביו בחר בו כיורשו, למרות שלא היה הבן הבכור, ככל הנראה בהשפעת אמו, שהיתה בעלת מעמד חזק בין שאר נשותיו ופילגשיו של אביו. משעה שנבחר, חל איסור להעניק את השם ג'ונג-און לתינוקות, ואלה שכבר נשאו את השם נדרשו לשנותו. בהגיעו לגיל עשרים ושבע נפטר אביו, והצעיר תפס את מקומו, מלווה בחשדנות ובספקנות מבית ומחוץ.

במהרה הוכיח עצמו קים ג'ונג-און כמנהיג נחוש. הוא הידק את הסגר ההרמטי של ארצו, והשתמש באמצעים אלקטרוניים כדי לתפוס את מי שמעז לצפות בדרמות דרום-קוריאניות או להאזין לפופ סיני, עברות שדינן הגליה למחנות או מוות. הדיכוי של תשעים ותשעה אחוזים מן האוכלוסיה נמשך במלוא החומרה, בתקנות המיישמות את הכלל שניסח מקיאוולי: "מוטב להטיל פחד מאשר לעורר אהבה". פקידים בודקים את עומק הקידה מול פסלי המנהיגים, הלשנות נפוצות וזוכות לעידוד, תמונות המנהיגים תלויות בכל מקום, בכל בית דולק רדיו שאסור לכבות, והוא מכוון לתחנה אחת המשמיעה תעמולה, אין גישה לאינטרנט, מערכי השיעורים בבתי הספר כוללים את תולדות המשפחה השלטת ואת היסטורית האכזריות האמריקאית, ביקורת עצמית היא בגדר חובה, ועוד ועוד. את הגולאגים הצפון-קוריאנים תיאר חוקר ניצול שואה כגרועים יותר מן המחנות הנאצים. לעומת זאת, המאיון העליון זוכה להטבות מפליגות, ותנופת הפיתוח של פיונגיאנג ושל וונסאן מאפשרת לאנשים, שמבטיחים את שלטונו של קים ג'ונג-און, חיים נוחים ומפנקים. בלתי אפשרי לעבור ממעמד נחות למעמד של אליטות, אבל קל מאוד להדרדר בכיוון ההפוך, והאיום המתמיד משמר את הנאמנות. נאמנותם של מי שאינם נמנים עם האליטות נשמרת באמצעות טרור, אבל אנה פיפילד סבורה שחלקם הם מאמיני אמת. כמעט כל הצפון-קוריאנים גדלו בלי להכיר שום דבר אחר, והם סוגדים לבני קים כפי שסוגדים לאלים. הישגיה של המדינה – אמיתיים ומדומים – מפומפמים למוחם ללא הרף, וגם אנשים שהצליחו להמלט ממנה מפגינים לא פעם גאווה פטריוטית למרות המחיר שנאלצו לשלם. ויחד עם זאת, רובם מודעים לכך שמשקרים להם, ושהחיים יכולים להיות שונים, בזכות הברחות בהיקף גדול של כרטיסי זכרון המכילים סרטים זרים. אחת המרואינות תיארה את הזעזוע שחשה כשגילתה שבניגוד לתעמולה הדרום קוריאנים נראים ממש כמוה.

קים ג'ונג-און מוכר למערב בעיקר בשל איומיו התכופים לפתח פצצת מימן וטילים בליסטיים ארוכי טווח. מרבים להתייחס אליו כאל מטורף, אבל למעט נרקיסיזם והתמכרות לכוח, נראה כי נכון יותר לראות בו "שחקן רציונלי", כדברי מנתחי הביון האמריקאים. מבחינתו היה זה טירוף לא לפתח נשק מתקדם, בהתחשב בחולשותיה של מדינתו, והסברה היא כי יעדיף לשמור על מאזן אימה ולא יפתח במתקפה יזומה. משעה שהשיג את יעדיו בתחום זה, החליט בהגיון להפנות את מרצו לשיפור מצבם הכלכלי של תושביו. עוד קודם לכן איפשר להם מעט חופש קפיטליסטי, וכעת הוא מבין כי כדי לשרוד ולשמר את שלטונו לאורך שנים, לא די שיוכיח למערב כי הוא מנהיג שמממש את תוכניותיו ואת איומיו, אלא עליו להוכיח גם לבני עמו שמצבם משתפר תחת שלטונו. אם מצליחים להתעלם לרגע מן הטרור הפנימי, מן הפרנויה שגרמה לו להפטר ממקורבים, כולל דודו ואחיו למחצה, ומצעדים פרובוקטיביים כלפי חוץ, אפשר לגלות הגיון ועקביות בדרך בה הוא מנווט את שלטונו. אנה פיפילד סבורה, לפיכך, שיש מקום לאופטימיות באשר לאפשרות להפשיר את היחסים בין קוריאה הצפונית לשאר העולם, הפשרה שבמסגרתה יופחת האיום הגרעיני, ויוטב מצבם של התושבים המדוכאים. לדעתה, המפגש האחרון בין קים ג'ונג-איל לדונלד טראמפ נכשל, משום ששני המנהיגים הלא-קונבנציונליים הללו, שיתרונם המרכזי הוא היותם כל-כך שונים מקודמיהם, נפלו קורבן לחשיבה קונבנציונלית.

ההיסטוריה ממשיכה להיווצר גם אחרי שהספר ראה אור. השבוע נודע כי קוריאה הצפונית פוצצה מבנה שבו פעל מנגנון התיאום בינה ובין קוריאה הדרומית. המבנה נחנך בעקבות מפגש היסטורי מפויס בין מנהיגי שתי המדינות ב-27 באפריל 2018, שאודותיו צייץ טראמפ, "דברים טובים קורים".

השאלה כיצד לנהוג ברודן, שהוא אולי רציונלי אך בהחלט בלתי צפוי, נשארת פתוחה, וקצת קשה להיות שותפים לאופטימיות של אנה פיפילד. מכל מקום, "היורש הדגול" הוא ספר מרתק ומעשיר בידע, וגם מעורר אימה ורחמים, ומומלץ מאוד לקריאה.

The Great Successor – Anna Fifield

כתר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך