תגית: קינמון

דניאלה, גלעד, ארז ומור הם ילדיהם של רופא מנתח בכיר ושל רופאת חדר מיון שפרשה מעבודתה. המשפחה מתגוררת בוילה בשכונת יוקרה חיפאית, נודדת לארצות הברית לתקופה מסוימת בעקבות עבודת האב ושבה ארצה, הצאצאים למדו בבתי ספר טובים, דניאלה בבגרותה היא ציירת וצלמת מוערכת, גלעד איש הייטק מבוסס, ארז החייל כדורסלן מוכשר שזוכה לגור בוילה ביחידה עצמאית המצוידת במיטב מכשירי הכושר, מור הצעירה היא עדיין תלמידת תיכון. החיים הטובים של היפים והעשירים. האמנם?

מאחורי החזות היפה מסתתרת אומללות אינסופית. אם המשפחה היא פסיכופתית מתעללת, משיתה על ילדיה עונשים פיזיים ונפשיים ללא סיבה וללא תכלית, משסה אותם זה בזה, גורמת להם לחשוד זה בזה עד כדי שנאה הדדית. האב מעדיף לשקוע בעבודתו, להותיר את ה"חינוך" בידי אשתו, ולא לשאול שאלות מיותרות. כל אחד מן הארבעה חווה את משטר האימה בדרכו, ומתמודד עם מכאוביו ועם תסכוליו רוב הזמן לבדו. דניאלה וגלעד, שהתגוררו בצעירותם יחדיו באותה יחידה שבה מתגורר כעת ארז, מצאו לזמן מה נחמה זה בזרועות זה, מוסיפים את סוד הטאבו של גילוי עריות לסודות שהם מסתירים מן העולם כולו. לארז ולמור אין את הנחמה הזו. מור בטוחה שארז הוא פריבילג שנהנה מן השפע המורעף עליו ביחידה המבודדת שלו, ושונאת אותו משום כך. ארז, שמשלם ביסורים עבור השפע, בטוח שמור אינה סובלת כמוהו ושונא אותה משום כך. אמם מזינה את השנאה ההדדית הזו, "מטפלת" בכל ילד בנפרד.

הספר נפתח כשדניאלה, שחייה הם כאוס של חיפוש דרך ומפלט בתחום האמנות ושל כניעה לניצול מיני, נזרקת על ידי הסוכן הנצלן שלה, ובמקום להתאבד, כפי שתכננה תחילה, היא מחדשת את הקשר עם גלעד שנותק למספר שנים, כי אין אדם בעולם שמכיר אותה טוב יותר ממנו, ואין מי שאוהב אותה יותר ממנו. גלעד, הפדנטי עד כדי כפייתיות, מקצה לה חדר בדירתו, ומעמיד עצמו לרשותה כדי שתוכל לארגן את חייה מחדש. העלילה שמתגלגלת מכאן חושפת את שעבר על ארבעת האחים מילדותם ועד היום, ואם כי היא כואבת ומייסרת היא גם מצביעה על כוחה של אחווה אחאית להביא לשחרור, או למצער להתרחקות מן הפגיעה ולבטחון.

גל אלגר כותבת מדויק ורגיש. היא אינה נמנעת מתיאורים של העונשים הדרקוניים שהמציאה האם, אך מצליחה לא להגדיש את סאת תיאורי ההתעללות, ומצביעה, בצדק, בעיקר על הנזק הנפשי שנגרם לארבעת הצאצאים, כנראה לתמיד. ארבעת גיבוריה לוקים לא אחת בפגמים, אבל היא אינה שופטת, לא את גילוי העריות, לא את האלימות שפורצת לעתים תחת האיפוק, לא את העוינות כלפי מי שמושיט יד מסייעת. יש כאן בבירור אשמים מול קורבנות, ונפשם של הקורבנות, כפי שמעיד השם המוצלח מאוד של הספר, צרובה. את הצריבה הזו צריך להרגיע, סביבה צריך ללמוד לחיות, אבל למחות אותה כליל אי אפשר. אם יש בספר מסרים, אלה הם, לדעתי: אלימות משפחתית מתחוללת גם בסביבה של רווחה כלכלית וכבוד מן הסביבה, ונזק חמור שנגרם לנפשות צעירות נותר איתן גם בבגרות.

הספר מציג ארבע דמויות שונות מאוד. גם במשפחות נורמטיביות ילדים מתפתחים בכיוונים שונים, אך תחת ה"חינוך" הדרקוני שחוו השונות ביניהם מרתקת, בעיקר בהיבטים של האופן בו התמודדו עם מה שעבר עליהם ושל יחסם כלפי הוריהם. גלעד הוא טיפוס קשוח, גם אם הוא מעורער מבפנים, חדור מטרה להציל את אחיו ואחותו, ומבחינתו אין פתרונות ביניים: "יש רע, יש טוב, תבחר בטוב". הוא אינו מעוניין בתירוצים, בסליחה. בתוכו שוכן ילד שכמֵה לאהבה ולשייכות, אבל הוא יודע שאת העבר אי אפשר לתקן. דניאלה רוצה להבין, ולשם כך היא מוכנה לשמור על קשר עם הוריה ולהתייצב בכל פעם שאמה קוראת לה, גם אם היא יודעת בוודאות שתצא מרוסקת מן הפגישה. "לטוב ולרע, היא אמא שלי", היא אומרת לאחיה שתוהים, כמו הח"מ, על היענותה. בשונה מגלעד היא "מוכנה לסלוח. לכולם. לכל מי שפגע בי אי־פעם", היא רק לא יכולה לדעת אם בקשת הסליחה (של אביה) היא אמיתית או מס שפתיים. ארז, שלמרות הכל מהסס לבחור בבריחה מהבית, מסביר כי "אני לא רוצה מקום בטוח, אני רוצה להרגיש אהוב", ומעדיף להאמין שאמו אוהבת אותו גם אם האהבה המעוותת הזו חורתת בו צלקות. מור, הצעירה מכולם, אולי תהיה זו שתחלים יותר מהאחרים בזכות גילה והסתגלנות שלה והתמיכה של אחיה. פה ושם גם עולה, בעיקר אצל שני האחים המבוגרים, השאלה של הגנטיקה: כמה, אם בכלל, יש בהם מהוריהם? מחשבה מטרידה.

הספר מעלה אל המודעות את נושא האלימות המשפחתית שאסור לטאטא תחת השטיח, והוא מציג באופן חי ארבע דמויות מאובחנות היטב ומעניינות. יחד עם זאת, שני דברים הפריעו לי. האחד סגנוני – לטעמי אפשר היה לקצר אותו מהותית ולהמנע מחזרות, ועוצמתו לא היתה נפגעת, אולי להפך. השני מהותי (המשפטים הבאים כוללים מעין קלקלן) – בדפים האחרונים האב, שהיה בבחינת נעדר מנטלית כל השנים, עובר מהפך ומבקש לפצות את צאצאיו. הסופרת, כך נראה לי, מעניקה לו מחילה שאינו ראוי לה, ואף יותר מזה, מעניקה לו הסבר. דניאלה, שמספרת את העלילה בגוף ראשון מגיעה להכרה כי "הוא היה שקוע כל כך עמוק בעולם ההגיוני שלו, עד שלא העלה בדעתו שקיים עולם מקביל. שטירוף כזה יכול להתקיים". אפשר אולי להבין חברים שחשו שמשהו אינו תקין ונמנעו מלשאול, ואפשר אולי בדוחק להבין אנשי מקצוע שסונוורו ממעמדם של ההורים והדחיקו סימני אזהרה. אבל האב היה צריך לדעת, ואין לו תירוץ.

על אף ההסתיגויות – חשוב ומומלץ.

קינמון

2025

שירה וארז תכננו להקים משפחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. ארז נפצע במהלך שירות מילואים, וכעת הוא מוטל מנותק במיטה בוילה של הוריו. שירה, שממשיכה לגור ביחידת הדיור בוילה, באותו מקום בו חיה עם ארז, קרועה בין הנאמנות לבעל שלעולם לא ישוב להיות האיש שהכירה, ובין הצורך להמשיך בחייה, לעסוק בתיאטרון, אולי להרשות לעצמה אהבה חדשה. הוריו של ארז, מצדם, דבקים בתכנית המקורית של הזוג הצעיר, ולוחצים על שירה ללדת להם נכד מזרעו של בנם.

שירה מקבלת הצעה ללמד תיאטרון בתיכון מקומי, הצעה שמאפשרת לה לעסוק במה שהיא אוהבת וגם להשאר בסביבה מוכרת. לא רק סיפוק מקצועי היא מוצאת בתיכון, אלא גם את עומר, מורה לספרות שנושא שק של כאבים משל עצמו. השניים נמשכים זה לזה גם מכוח אישיותם, וגם בשל אהבתם המשותפת ליצירתו של עגנון (תכלת שחורה, כפי שמכנה עומר את צבע עיניה של שירה, הוזכר ב"הרופא וגרושתו", יצירה של עגנון שעומר ושירה מעבדים למחזה עבור התלמידים). שירה נמצאת במצב בלתי אפשרי: היא נשואה ללא בן-זוג ששותף לחייה. היא מאוהבת ללא יכולת לממש את אהבתה. והיא נתונה למכבש לחצים של חמותה וחמה, שמתמרנים אותה – היא בדורסנות והוא בנחמדות – אל החלטה שהיא לא בטוחה שהיא מסוגלת לקבל.

בדברי התודות הסופרת מספרת כי כתבה את הסיפור בהשפעת פוסט בפייסבוק, שבו אשה, שבעלה נפצע אנושות במבצע צבאי, שיתפה כי החליטה אחרי שלוש שנים להתגרש ממנו. גיבורי המקלדת שמיהרו לגנות את ההחלטה, הכעיסו אותה, והיא החליטה לתת קול לנשים שמצויות במצב הזה. הכוונה טובה ומוצדקת, והלימבו שבו שירה מצויה נוגע מאוד ללב. הביצוע, לעומת זאת, אינו מביע את עוצמת הנושא. אין תחושה שהדמויות כואבות את מצבן או חשות את יסוריו של ארז, לא ההורים, אפילו לא שירה. אין היכרות של ממש עם הדמויות שנותרות פלקטיות למדי. ההחלטות של שירה תמוהות, התנאי שמציב אביו של ארז לוקה בחוסר אמינות, כמו גם האמירות של אמו של ארז בסיום, ולא אפרט מחמת קלקלנים. סיפור שהיה אמור לרדת אל חדרי הלב והנפש נותר, לצערי, אוורירי מדי.

בשל חשיבות הנושא אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

קינמון

2024

אופק סביר, בשנות העשרים לחייו, אחרי שירות צבאי שלא הלהיב אותו ועובד בחברת הייטק בתפקיד כנ"ל, מכור בכל לבו לדבר אחד בלבד – משחק פוקר. בדמיונו הוא משתתף בטורניר הגדול מכולם בלאס וגאס, זוכה באליפויות, כולל הכבוד והכסף. במציאות הוא עובר בין פארטיות, מועדוני פוקר מפוקפקים יותר או פחות, ומשפר ללא הרף את הכישורים הנדרשים כדי להיות הגרסה המקצוענית הטובה ביותר של עצמו.

מה יש בפוקר? הנה מה שכתב אליסף דעואל בהדסטארט של הספר: "פוקר הוא משחק עם חוקים פשוטים מאין כמוהם שמנקז אליו עולם ומלואו: חשיבה, אינטואיציה, פסיכולוגיה, מתמטיקה, שפת גוף, התמודדות עם לחץ וכישלון, טלטלות רגשיות וקבלת החלטות. זהו משחק השואב אל תוך חפיסת קלפים פשוטה ומוכרת, כזו שתוכלו לרכוש בכל פיצוצייה, את כל תמצית ההתנהגות האנושית". מפיו של אופק הוא חוזר ומדגיש את ההבדל בין הפוקר המקצועני למשחקי הימורים. בעולמו של אופק להבדל הזה יש משמעות עמוקה: אביו הוא מכור להימורים, שקוע בחובות ומסובך בגינם עם העולם התחתון. אמו של אופק, שנפרדה מאביו בשל התמכרותו, חרדה שמא בנה יידבק בחיידק, והיא תעשה כל שביכולתה כדי למנוע זאת.

אודה שהספר לא הדביק אותי בהתפעמות מהמשחק. למען האמת, אפילו לא ניסיתי לקרוא את ההסברים המפורטים על חוקיו ועל התנהלותו המצורפים בסוף הספר. ויחד עם זאת נהניתי ממנו. בליבתו זהו סיפור על ילד כאפות עם רקע משפחתי מעורער, שאינו מוצלח ביצירת קשרים חברתיים בכלל וקשרים עם נשים בפרט, ושאינו מוצא את עצמו בתוך השגרה המקובלת של עבודה ובילויים. הוא טיפוס מפוחד למדי, לחוץ, לא מאוד בטוח בעצמו. בעולם משחקי הפוקר הוא מצליח להיות אחר. עד לרגע חלוקת הקלפים הוא אופק ה"רגיל", זה שאנשים נוטים לכנות "ילד". כשהקלפים מחולקים הוא ב"זון", הוא "הרוצח השקט", ממוקד, שקול, שווה ערך לאחרים ורוב הזמן אף מתעלה עליהם.

לא הכל תלוי בו. יש אלמנט של מזל במשחק (שחלקו ניתן לשליטה, כדברי תומס ג'פרסון במוטו לספר: "אני מאמין גדול במזל והבחנתי שככל שאני עובד קשה יותר, יש לי יותר מזל"). יש ימים שנדמה שהכל פונה נגדו. יש רגעים שבהם שיקול הדעת משתבש והוא נסחף לשחק נגד הסיכויים ומפסיד בגדול בלי יכולת לשלוט בעצמו. הוא מתנהל כמו ברכבת הרים, רוב הזמן באמצע, לעתים מתנשא למרומים, לעתים גולש לתהומות, לעתים מאבד כיוון. הוא לוקח על עצמו את המשימה להרוויח כדי לכסות את החובות של אביו, מסתבך בעצמו, נחלץ בקושי כדי ליפול שוב, מתאהב ומאבד, ואיכשהו ממשיך לדהור קדימה אל חלומו. גם אם המשחק לא דיבר אלי, הדבקות שלו בו – שלא לומר האובססיביות – והאומץ להאחז במה שמלהיב אותו בהחלט נגעו ללבי. אופק הוא דמות מתפתחת, לא בקפיצות דרמטיות, אלא בעדינות, בשוליים, והוא מספר על עצמו בכנות משכנעת.

"ברור שיבוא אס", ספר הביכורים של אליסף דעואל, נכתב בכשרון ומתוך אכפתיות לנושא וחיבה לגיבור. הוא קריא מאוד, מאזן היטב בין רזי המשחק לרזי הדמויות, מהנה ומומלץ.

את הכריכה הנאה איירה ועיצבה לי קורצוייל.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

קינמון

2025

כשאהרון, בן למשפחה חרדית-ליטאית מבני-ברק, היה בן עשרים, הוא הגיע אל בית הוריו לבוש במדי חיל-הים, וגורש בבושת פנים. איש מבני המשפחה לא ערער על החרם שהטיל עליו אבי המשפחה. מי שהרגיש בחסרונו יותר מכולם היה אחיו יענקי, הצעיר ממנו בשנה, אך גם הוא קיבל עליו את הדין. עשור אחר-כך, יענקי הוא אברך הלומד בכולל, אב לארבעה ילדים, ונשוי לחיה'לה, חרדית ממשפחה אמריקאית מודרנית, שלקחה על עצמה את עול הפרנסה כדי לשחרר אותו ללימודים. אהרון, המכונה כעת ארי, הוא ד"ר לסוציולוגיה, וחי עם ערגה, אף היא מבית דתי שבחרה באורח חיים חילוני.

יענקי מנהל חיי שגרה שמייסרים אותו. הוא אמור להקדיש את כל זמנו ללימודים, אבל בפועל הוא מטפל בילדיו בזמן שאשתו, שהפכה למפרנסת כדי שהוא לא יצטרך לעבוד ויוכל להתרכז בלימוד, מפתחת קריירה כמהנדסת תוכנה. הוא דווקא מוצא סיפוק במטלות הבית ובזמן שהוא מקדיש לילדים, אבל הוא מודע בחריפות לחריגוּת שבאורח חייו, מתבייש שיחשבו שהוא ה"אשה" בבית. הוא רוצה בכנות שחיה'לה תהיה מרוצה בעבודתה, אבל מכיוון שאינו מצליח להתרכז בלימודים למורת רוחם של ראש הכולל ושל אביו, הוא סבור שאולי עליה לעבוד פחות. חיה'לה עצמה נהנית מעבודתה, שואפת לאפשר ליענקי להקדיש עצמו ללימודים, ויחד עם זאת מתקשה לנווט בין רגשות אשם על מיעוט זמנה עם הילדים לשאיפה להתקדם בתחום עיסוקה, והיא כואבת את הביקורת שהיא רואה בעיניהן של אמהות אחרות.

אצל ארי נדמה שהעתיד הורוד מתדפק על דלתו. זה עתה אושרה מועמדותו לפוסט דוקטורט בארצות הברית יחד עם מלגה מקרן פולברייט, וערגה הסכימה להנשא לו. נכסף לשתף את האח, שהיה הקרוב אליו מכולם, בשמחתו, הוא יוצר לראשונה מזה עשור קשר עם יענקי.

המפגש המחודש בין שני האחים, שעל פניו הם כל-כך שונים זה מזה בכל, עתיד להשפיע עמוקות על שניהם. לא, יענקי לא יידבק בחילוניות, וארי לא יתחרט על בחירותיו. אבל יענקי יתבונן באופן שונה בחייו, אחרי שאחיו יתפעל מהיותו אב מסור. וארי יגלה ש"אחרי עשר שנים אפשר להודות בגעגוע לדברים מסוימים, כמו לימוד גמרא" מבלי לוותר על אורחותיו. בשל ההשפעה ההדדית, ובשל פתיחות חדשה ביניהם, כל אחד מהם בנפרד יגיע להחלטה באשר לסדר העדיפויות המתאים לו, ויארגן את חייו באופן שיגרום לו לחוש שלם יותר. שניהם יחד יתמודדו עם הצלקת שהותירה במשפחה כולה נחרצותו של האב, יעזו להתעמת אתו, ויסיקו מסקנות אישיות.

הספר נולד מעבודת הדוקטורט של הסופרת, שבמסגרתה חקרה אברכים רבים במשך ארבע שנים, ולמדה על חייהם בעולם המשנה את פניו, עולם שבו הם נדרשים להיות אבות פעילים, לא רק אבות נוכחים-נפקדים. הצורך לתמרן בין חובות הבית ללימודים, בין הזהות הגברית לעבודות הנחשבות כנשיות, גורם התחבטויות ותהיות על זהות ועל ערך עצמי.

דבורה ווגנר מיטיבה לתאר את שני העולמות המשולבים של האחים, ומעניקה לקורא החילוני הצצה אל עולמם של האברכים. קל לפטור אותם, בעיקר בימים אלה, כמשתמטים מן החובה הלאומית, אבל מן הראוי, כך נראה לי, להחשף קודם אל תפיסת העולם שרואה בלימוד את חזות הכל. גם אם ההיחשפות הזו לא תייתר את הצורך בחלוקה שוויונית של הנטל, היא לפחות תאפשר פתיחת שיח מנקודת מוצא של היכרות. יש תקווה, אומרת הסופרת בעקיפין, לחיות בצוותא ללא כפיה, לקיים הרמוניה גם בין שונים תוך מציאת מה שמחבר.

אין צורך להיות חרדי או דתל"ש כדי להזדהות עם האחים ועם לבטיהם ובחירותיהם. ההגדרות המסורתיות של גבריות ושל נשיות נשברו בחברה החרדית כמו בחילונית, ובזו וגם בזו הגישוש אחר הגדרות חדשות מותאמות אישית זהה.

יענקי, ארי, והדמויות הסובבות אותם, נכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

קינמון

2023

גאולה ואני היינו ידידות מרחוק. הכרנו לפני שנים רבות בפורום ספרים, והתחברנו בשל תחומי ענין משותפים. שוחחנו מאחורי הקלעים של הקבוצות השונות בהן היינו חברות, ואת חילוקי הדעות, שכן תפיסות העולם שלנו היו שונות, הנחנו בנחת בצד, ולא אפשרנו להן להאפיל על המחבר. חשיפה אישית עמוקה לא היתה חלק מן הקשר בינינו, ודווקא משום כך, כשכתבה לי כשלושה חודשים לפני מותה כי "מותו של אבי שבר את לבי", הבנתי כמה כאב נמצא מאחורי המשפט הצובט הזה. "מינל" הוא הספר האחרון שכתבה אחרי עשרים ספרי שירה, והוא מוקדש לזכרו.

מינָל נכנס לחייה של גאולה, ולחייהם של אמה ושל אחיה, כשהיתה בת-עשרה, למודת סבל אחרי ילדות תחת אב מתעלל. במשך תקופה ארוכה סירבה לקבל אותו, והיחסים ביניהם היו פורמליים וקרים. רק כשחוותה משבר קשה ועברה גיהינום בעשור השלישי לחייה, גילתה את מעלותיו ואת מסירותו, ונוצר ביניהם קשר אמיץ של אב ובת. את הדרך מן הניכור אל האהבה היא מתארת בספר המורכב מקטעי זכרונות. באומץ ובכנות היא חושפת את תלאותיה ואת משבריה, ומעלה על נס את מינל ואת אמה שהושיטו יד והשיבו אותה אל החיים. "על הטוב ועל הרע שבי זכיתי להיעשות בתו, ובזמן שאני כותבת דברים אלה, אני מבינה שלא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת", היא מסכמת את התהליך שעברו יחדיו.

גאולה היתה משוררת, ועובדה זו ניכרת בכתיבת הפרוזה שלה. גם בקטעים דיווחיים לכאורה היא פואטית, מדויקת מאוד בבחירת מילותיה, יודעת את סוד הצמצום. גם אם הספר היה לי קשה לעתים לקריאה, משום שהתוודעתי למכאובים שלה שלא הכרתי, הערכתי את עוצמת הרגש, את הכנות, ואת הכשרון להעלות אותם בנאמנות על הכתב.

את ציור העטיפה היפיפה, כמו את הציורים שעיטרו את ספרי השירה של גאולה, ציירה אמה, אינסה הודס.

גל אלגר, שהספר נכתב בהנחייתה, הוסיפה אחרית דבר מעניינת ונוגעת ללב על עבודתה המשותפת עם גאולה.

בת חמישים ושש היתה גאולה הודס-פלחן במותה. יהי זכרה ברוך.

קינמון

2023