מזל קטן / קלאודיה פיניירו

%d7%9e%d7%96%d7%9c-%d7%a7%d7%98%d7%9f

מרי לוהאן, שעברה מארגנטינה לארצות הברית עשרים שנה לפני ההתרחשויות המתוארות בספר, חוזרת אל העיר שעזבה. במסגרת ארגון חינוכי, שהקים בן זוגה האמריקאי המנוח, היא מתבקשת לראיין את סגל בית הספר במקום. העיר הזו, בית הספר הזה, הם המקומות העומדים במרכז עינויי הנפש המייסרים אותה. הסיבות שבגינן עברה לארצות הברית עלומות בשלב זה, אך אין ספק שהיו כאובות, שהן עדיין מכאיבות. היא יכלה לסרב לנסיעה – "הייתי צריכה לומר שלא, שזה בלתי אפשרי, שאני לא יכולה לנסוע. להגיד משהו, לא חשוב מה, אבל לא אמרתי" – אבל בתוך תוכה אולי בעצם רצתה בשיבה הזו – "לחכות שמשהו, או מישהו, כוח שלא אוכל להתנגד לו, מצב שאי אפשר לתקן או למנוע יכפה עלי לחזור". כדי להמנע מכאב היא מתכננת בקפידה באילו רחובות לעבור ומאילו להמנע, מייחלת שאיש לא יזהה אותה אחרי תקופת ההיעדרות הארוכה, פוחדת להפגש עם ה"הוא".

מרי לוהאן, שנולדה בשם מריה אלנה פוחול, גדלה כבת יחידה לאם דכאונית, שדכאונה נבע מסיבה שהוסתרה מהילדה, ולאב שלא הצליח להתמודד עם האוירה בבית. נישואיה, שעל פני השטח נראו מוצלחים, היו ריקים מרגשות. במבט לאחור היא יודעת שאף פעם לא היתה מאושרת. תמיד היה לה "מזל קטן" בשפע – כשבמטוס לא התישבה לידה אשה עם תינוק היא חשה ששוב פקד אותה המזל הקטן – אבל את חייה פקדו שיבושים ברמות שונות, עד לשיבוש הגדול מכולם, זה שבגינו קמה יום אחד ועזבה את ארגנטינה. שוב ושוב חוזר בחלקו הראשון של הספר סיפורו של מחסום רכבת שלא התרומם, ושל מכוניות שניסו לחצות את הפסים, כמו בסיוט לילי אובססיבי שאינו מרפה. עם כל חזרה נוסף עוד פרט, ורמזים נשתלים בסיפור הנקרא משום כך במתח, עד שנחשפים סודות העבר.

בליבתו זהו סיפור על חיים שהשתנו ברגע, חיים שיכלו ללכת לכיוון אחר לגמרי אילו קיבלה מרי באותו הרגע החלטה שונה. האם אפשר לתקן את העבר? התשובה שלילית. אבל אולי ניתן ליצור הווה חדש על חורבותיו, להתגבר על פצעים ולקוות לרגעים של אושר.

אולי זהו האושר, רגע להמצא בו, שניה כלשהי שבה המלים מתייתרות, כי יהיה צורך במלים רבות מדי כדי להצליח לספר את הרגע הזה. להעז לקחת אותו בכל ממשותו, ולא להרשות למלים, בקנאותן, לספר עליו, לגרום לו לאבד את עוצמתו.

אי אפשר לקרוא את הספר בלי לחשוב מה היתה הבחירה של הקורא לו נקלע לאותה סיטואציה. האם היה קם ועוזב כמו מרי? האם בכלל ניתן לענות על השאלה הזו בלי להתנסות ממש במה שעבר עליה? מרי אינה מנסה לסנגר על עצמה, ויודעת שהבחירה שלה, שנראתה לה בשעתו הבחירה הנכונה, ושדנה אותה לשנים ארוכות של כאב, התאימה רק לה, ואחרים היו נוהגים אחרת, שהיא עצמה אולי היתה בוחרת בדרך שונה לו יכלה לצפות את העתיד.

כל אדם מגיב בצורה שונה לנוכח התהום שנפערת יום אחד לפניו, הוא יודע שהוא לא יכול לעשות עוד צעד משום שהוא יפול, אבל האפשרויות, הדרכים השונות, הן בדרך כלל רבות יותר מאלה שמדמיין מי שנמצא על המצוק.

כוחו של הספר בכתיבה הבטוחה שלו, בהולכה הסבלנית אל נבכי נשמתה של מרי, באתגר שהוא מציב לקורא לבחון את בחירותיו שלו. כמו ספרה הקודם, "האלמנות של ימי חמישי", גם הספר הזה מטריד, אם כי פחות אפל, וכמוהו הוא כתוב בכשרון רב. מומלץ.

 

Una Suerte Pequeña – Claudia Piñeiro

תשע נשמות

2016 (2015)

תרגום מספרדית: יוסי טל

 

האלמנות של ימי חמישי / קלאודיה פיניירו

1002115

אלטוס דה לה קסקדה היא שכונת יוקרה בבואנוס איירס. תושבי השכונה מתיחסים אליה כאל מועדון סגור, ויש לזה גם היבט פיזי: השכונה מוקפת חומה, ובה שלושה שערים – באחד נכנסים התושבים באמצעות כרטיס מגנטי, בשני אורחיהם לאחר הצגת תעודה מזהה ואישור כניסה, והשער השלישי מיועד לאנשי שירותים. השכונה מתוכננת בקפידה, עם תקנות בניה מחמירות, הקפדה על נקיון והשקעה בשטחים ציבוריים ירוקים. גם מבחינת המינהל הפנימי היא מאורגנת למופת, עם ועדות קבלה וארגוני שמירה וועדות משמעת. ההיררכיה החברתית נשמרת בקפידה, כולל קביעת מיכסות למיעוטים ושמירה על מרחק הולם מן המשרתים והעוזרות. למותר לציין כי יש צורך בחוסן כלכלי כדי לגור בשכונה הזו.

הספר מסופר ברובו מפיה של ווירחיניה, תושבת המקום העוסקת בתיווך נדל"ן. היא הראשונה הפוגשת במועמדים להצטרף לשכונה – קאנטרי, בפי תושביה – ובפנקס האדום המפורסם שלה נאגר מידע על שכניה. הפרקים שאינם מסופרים בפיה מסופרים כנראה מפי תושב או תושבת ותיקים במקום.

ארבעה גברים תושבי השכונה נפגשים מדי יום חמישי בביתו של אחד מהם. נשותיהם אינן מורשות להצטרף לפגישות, ומשום כך הן מכונות בבדיחות הדעת "האלמנות של יום חמישי". בפרק הפותח את הספר מתגלים שלושה מן הגברים מתים בבריכת הבית המארח, והכינוי של הנשים הופך באופן מצמרר להיות מדויק.

פתרון תעלומת המוות יגיע רק בפרק האחרון. זה אינו ספר מתח בלשי, והמשטרה או בלשים פרטיים אינם מנסים לפתור את התעלומה. תושבי השכונה, או שאינם מעונינים לחקור לעומק, או שהם משלימים עם הרעיון שמדובר בתאונה. בכל מקרה, כמו בכל מה שקשור להתנהלות השכונה, גם במקרה הזה דברים נסגרים בתוך החומות, ולגורמים חיצוניים לא ניתנת דריסת רגל.

כשווירחיניה מגוללת בכנות ובתמימות את סיפורו של המקום, מתברר שמה שרואים בחוץ הוא רק מעטה זוהר, שתחתיו רוחשים חיים אפלים. מערך היחסים בין עובדים למעבידים מזכיר במשהו את "העזרה". המיכסות לקהילות השונות מכסות על גזענות לשמה. הועדות השונות מתפקדות לעיתים כמשטרת מחשבות וכמשמרות צניעות. הסובלנות לשונה שואפת לאפס. יש בעל מכה, אשה שיוצאת מדעתה, סטיות מיניות, אלכוהוליזם, סמים, והכל מטואטא מתחת לשטיח כדי שאף אחד לא יידע.

ברקע, המיתון ששקעה בו ארגנטינה בסוף האלף הקודם, והחורבן הכלכלי שהמיט על תושביה. תושבי הקאנטרי מנסים לשמור על חזות נוצצת כלפי חוץ, אבל תחתיה נבקעים בקיעים עמוקים, ומשפחות נהרסות בזו אחר זו ככל שהמצב הכלכלי הולך ומידרדר.

הספר כתוב מצוין, קריא מאוד, זורם, ולמרות שהוא מטריד ואפל קשה להניח אותו מהיד.

באתר הארץ מצאתי כתבה מאלפת אודות הספר.

Las viudas de los Jueves – Claudia Pineiro

הוצאת כתר

2010

תגום מספרדית: רינת שניידובר