תגית: קלייר קיגן

ביל פרלונג נולד באירלנד בשנות הארבעים של המאה העשרים לאם לא נשואה. משפחתה של האם, שעבדה כעוזרת בית, ניתקה איתה כל קשר, ויתכן שהיתה מוצאת את עצמה מורחקת לבית מחסה ונאלצת למסור את הילד לאימוץ. התמזל מזלם של ביל ושל אמו, והמעסיקה של האם המשיכה להעסיק אותה ולשכן אותה בביתה, ואף פרשה את חסותה על הילד. ביל אמנם סבל מהקנטות ומעלבונות בשל היות אביו בלתי ידוע, אבל הוא זכה לחיות עם אמו, עד שזו נהרגה בתאונה כשהיה בן שתים-עשרה, וזכה להיות בטיפולם של המעסיקה, גברת וילסון, ושל נד, פועל בחווה שלה.

"פרלונג התחיל מאפס. יש שיאמרו, מפחות מאפס". אבל ארבעים שנה אחר-כך ביל נשוי לאיילין, אב לחמש בנות, וסוחר בפחם ובעצי הסקה. חיי הנישואים שלו יציבים, בנותיו הן ילדות טובות ומוצלחות, עסקיו מצליחים, ובזכות טוב לבו וחביבותו הוא אהוב על הבריות. סביבו הוא רואה את נזקי הכלכלה המעורערת, והוא יודע שהכל יכול לההרס ברגע אחד, אבל הוא נחוש להחזיק מעמד ולוודא שעתידן של בנותיו יהיה חף ממכשולים. לאיילין די בחיים שגרתיים של חלומות קטנים ושל התנהלות ממשימה למשימה. ביל תוהה אם החיים יכולים להיראות אחרת. "כל הזמן ממשיכים למטלה הבאה, בלי הפסקה, כמו מכונה. איך ייראו חייהם, תהה, אם יהיה להם זמן לחשוב על דברים ולהרהר בהם? האם יהיו שונים, או שיישארו כמו שהיו – ואולי הם פשוט ייצאו מדעתם?"

מספר ימים לפני חג המולד, כשהוא מביא פחם אל המנזר המקומי, הוא נחשף במקרה אל הנערות שבאופן רשמי לומדות שם בבית ספר מקצועי. בפועל ניהל המנזר את אחת ממכבסות מגדלנה, שבה הועסקו נשים ונערות בתנאי עבדות. מה שהתחיל במאה התשע-עשרה כבתי מחסה שנועדו להחזיר למוטב נשים שעסקו בזנות, התפתח למוסד שניצל נשים שהרו מחוץ לנישואים, לצד נשים שסבלו מפיגור, וגם כאלה שנחשדו בהתנהגות מינית בלתי נאותה כגון פלירטוט, רחמנא ליצלן. הנשים היו בפועל כלואות במקום, הועסקו בתנאים קשים, ונכפתה עליהן חזרה בתשובה. הסביבה שמחוץ למנזרים הסכימה בשתיקה עם מה שהתרחש מאחורי החומות. רק ב-1996 נסגרה האחרונה במכבסות מגדלנה.

ביל, שהוא בעל מודעות חריפה לעוול, בעיקר כלפי נשים שהרו בעודן רווקות, מוטרד. הוא נקרע בין רצון להושיט יד מסייעת ובין החשש שהמנזר, השולט במרקם החברתי בסביבתו, יזיק לבנותיו. הימים, כאמור, ימי חג המולד, וברוח החג, וגם משום טוב לבו ומשום שהוא מבקש לחרוג מחיים שהם "כמו מכונה", הוא מבקש לעשות מעשה. ברור לו שייתקל בקשיים, באי הבנה ובאי הסכמה, אבל עמידה מנגד אינה אופציה שהוא מסוגל לחיות איתה.

אולי משום אוירת החג, הספר עורר בי אסוציאציה ל"דוקטור מריגולד" של דיקנס. שניהם ספרים מקסימים, בשניהם אדם מן השורה, שחווה קשיים וטראומות, מתעלה בצניעות ובמעשה יחיד למעלת דמות מופת, כי כך צריך ואי אפשר אחרת.

כמו בסיפוריה שתורגמו לעברית בקבצים "ללכת בשדות הכחולים" ו"אנטארקטיקה", קלייר קיגן מפליאה לספר בסגנון מאופק עלילה נוקבת, מטרידה ומעוררת מחשבה. הביקורת שלה על הכנסיה ועל השתיקה האופפת את התנהלותה בלתי מוסווית ומנוסחת היטב, והעימות המנומס לכאורה בין ביל לאם המנזר ממחיש היטב את הפער שבין המוסר לציניות. הסופרת בונה אווירה באמצעות הטבע, הסביבה ופכים קטנים מן היומיום, ועל הרקע הזה יוצרת דמות בלתי נשכחת של גבר מצפוני. יותם בנשלום תרגם יפה, כרגיל, והספר מומלץ מאוד.

Small Things Like These – Claire Keegan

אחוזת בית

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

"ללכת בשדות הכחולים" בשפת המקור הוא קובץ המכיל שבע יצירות פרי עטה של קלייר קיגן. רק ארבע מהן תורגמו לעברית – חבל שלא כולן – והן נכללות בספר זה.

המאפיינים של הספר שתורגם מאוחר יותר, "אנטארקטיקה", הכולל סיפורים מוקדמים של הסופרת, חלים גם על סיפורי "ללכת בשדות הכחולים". עלילותיה של קיגן מעוגנות עמוק באירלנד, באמונותיה, באנשיה ובנופיה. טראומה מן העבר, או טראומה האורבת בפתח, מעיקה על גיבוריה. הטבע משחק תפקיד מפתח, משקף את הלך רוחן של הדמויות ומשפיע עליו. אימת הלא ידוע טורדת את מנוחת הדמויות ואת מנוחת הקורא. וכל אלה מסופרים במינימליזם, בהדחקה ובמרומז, שמעצימים את כוחם של כל המאפיינים.

"האור השלישי" מתאר תקופה קצרה בחייה של ילדה, שבשל מועד הלידה הקרוב של אמה נשלחת לשהות בחברת זוג זר. הוריה של הילדה מנוכרים, טרודים בפרנסת משפחתם הגדולה. בני הזוג המארחים איבדו את בנם היחיד בתאונה. קלייר קיגן מיטיבה לבטא את מבוכתה של ילדה, שמתנהלת במנותק מעולם המבוגרים. "אני רוצה להיות בבית, כדי שכל הדברים שאני לא מבינה יהיו כמו שהם תמיד", היא מהרהרת כשמתברר לה שגם הבית הזמני, שבו היא זוכה ליחס מפנק, אפוף סודות.

"מתנת פרידה", שהוא בעיני הטוב מן הארבעה – שכולם טובים – נכתב ברגע של שינוי. אשה צעירה עומדת לעזוב את ביתה ואת משפחתה באירלנד ולעבור לארצות-הברית. כמו בסיפור הקודם, גם כאן מדובר במשפחה מרובת ילדים וקשת יום, וגם כאן הבת שבה עוסק הסיפור יוצאת דופן במשפחתה. הספר כתוב בגוף שני, היוצר ניתוק בין הדמות לבין רגשותיה, וכשההיסטוריה הפרטית שלה נחשפת בהדרגה, הניתוק מסתמן כהכרחי, כי בלעדיו קשה לשאת את שחוותה. היא מבקשת לחוש את צער הפרידה, להטרים רגש של געגוע, אך מתקשה. "נראה שזה הולם, לחפש משהו מאושר שיקשה על הפרידה, אבל שום דבר לא עולה בראש". מתנת הפרידה שלה היא משפט קצר מפיו של אחיה, הפעם הראשונה שמישהו מכיר בטראומה שנאלצה לחוות, ורק אז, ורק אחרי שהיא מסתגרת לבדה מאחורי דלת נעולה, באות הדמעות.

"ללכת בשדות הכחולים" נפתח בחתונה. הכומר המחתן, כך אנו למדים בהמשך, היה בן זוגה בחשאי של הכלה, אבל השניים נפרדו על פי החלטתה, מכיוון שהעדיף את משרתו על פני קשר גלוי וחוקי. הנוכחות של הטבע בחיי דמויותיה של קיגן מצויה כאן ביתר שאת, ומשקפת את חיפושיו של הכומר אחרי אושרו ואחרי אלוהיו. "איפה אלוהים? הוא שאל. והלילה אלוהים עונה. האויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע".

הסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא המוזר מבין הארבעה. במבוא מתוארת אמונה טפלה, שתשחק תפקיד מכריע בעלילה, ואמונות טפלות, לצד בדידות וחריגות ושכול, מניעות את חיי שתי הדמויות הראשיות. ברקע הסיפור מופיע כומר, שכמו זה שבסיפור הקודם, חרג באופן זמני מיעודו וקיים קשר עם אשה, קרובת משפחה. אותה אשה, לאחר מותו, באה להתגורר בביתו. מעבר לקיר מתגורר גבר חריג, מסוגר, שהנפש הקרובה אליו היא העז. בתערובת של מיתוסים, פנטזיה, אמונות טפלות, ורגשות סוערים שמובעים יותר במחוות ופחות במלים, קיגן מספרת על אובדן ועל תחיה ושוב על אובדן.

מן הראוי לציין כי למרות שהתמצית של הסיפורים שלמעלה דלתה נושא יחיד מכל סיפור, כל אחד מהם מפגין מורכבות רבת פנים, וקריאה חוזרת בהם חושפת רבדים חדשים.

ארז וולק היטיב לתרגם. עודד וולקשטיין כתב אחרית דבר מפורטת, המתייחסת לסגנונה של קלייר קיגן בכלל, ולמוטיבים הבולטים בארבעת הסיפורים בפרט. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע חמו.

סיפורים מרשימים, מטרידים ומומלצים בהחלט.

Walk the Blue Fields – Claire Keegan

זיקית

2015 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

שישה-עשר סיפוריה הראשונים של קלייר קיגן נכללים בקובץ "אנטארקטיקה". הסיפורים מתרחשים באירלנד ובארצות-הברית, רובם על רקע יחסים בתוך המשפחה, בעיקר מנקודת מבטן של הדמויות הנשיות, ובכולם מתרחש אסון מצמרר. לעתים האסון כבר קרה, והטראומה מטילה את צילה על הדמויות. לעתים האסון מסתמן בעתיד, ומכיוון שהוא בלתי נמנע האוירה ספוגת אימה.

בין הסיפורים בקובץ, אשה נשואה מבקשת להתנסות פעם אחת בחייה במפגש מיני עם גבר אחר, רווקה מחכה עשור לקיום הבטחתו של מאהבה להפרד מאשתו, ילדים חוזרים עם אביהם ועם אשתו החדשה לבית בו התעללה בהם אמם, ילד נושא רגשי אשמה בשל מותה של אמו, בני זוג מתמודדים עם היעלמה של בתם כשהיתה באחריותו של האב, ואחרים.

קלייר קיגן מצטיינת בשרטוט תמונות חיות ובבנית אוירה באמצעות פרטים קטנים המצטברים לשלם מדויק. לטבע יש תפקיד משמעותי בעלילות, כמו גם לסביבה האנושית. הסופרת משלבת דיבור ישיר (כמו בסיפור "גברים ונשים", שם שואלת הילדה את אמה "למה הם לא עושים כלום?", ונענית בפשטות "הם גברים") עם רמזים הטמונים בכל משפט (כמו צליל האבזם בסיפור "אנטארקטיקה" המטרים צליל אחר, מאיים יותר), ויוצרת עלילות שהן חדות ומעורפלות בו זמנית. ניתן למצוא בסיפורים אינספור דוגמאות להמחשת האופן בו הסגנון יוצר אוירה ועלילה. בחרתי להראות כאן את הדרך בה היא רוקמת את הסיפור "סופות" באמצעות מחוות ידים. הנה מדגם מייצג של מובאות:

ידו של אבי היתה מרימה אותם ומשליכה אותם כמו נבטי עשבים. ידה של אמי היתה מרימה את האפרוח המת בעדינות, מחפשת אות חיים בגוף הצהוב, וכשלא מצאה, אמרה: "גוזל מסכן שלי", וחייכה אלי כשזרקה אותו אל פיר האשפה.

שני האנשים שמעולם לא נגעו זה בזה, שאצבעותיהם הרפו תמיד מקערית הרוטב לפני שאחז בה האחר, נגעו כעת.

דודה שלי שמרה על ירך החזיר. "מי רוצה עוד חתיכה יפה מהאמצע?" סכין הפריסה קטלנית בידה.

מעלה ומעלה צעדנו דרך שדות השלף, ידה כצבת, זנב הכתונת מתנפנף מאחוריה ברוח.

"אנטארקטיקה" הוא ספר ביכורים, אך כתיבתה של קלייר קיגן בשלה, חודרת לנשמה, מצמררת ומרגשת. תומר בן אהרון היטיב לתרגם, והספר מומלץ בהחלט.

Antarctica – Claire Keegan

תשע נשמות

2019 (1999)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון