תגית: קנת בלאנשארד

כותרת משנה: לזרום עם השינוי

איכשהו הצלחתי לצלוח את עשרים ושש השנים שחלפו מאז שהספר שראה אור מבלי לקרוא אותו. ספרי מוטיבציה ועזרה עצמית ממילא אינם חביבים עלי במיוחד, כך שחייתי בשלום עם החסך. אבל כשהוא התגלגל לידי לאחרונה החלטתי לסגור את הפער בהשכלה.

במרכז הספר סיפור אודות שני עכברונים ושני אנשים זעירים שמתגוררים במבוך, וכל מבוקשם בחיים הוא למצוא גבינה. העכברונים נוקטים בשיטת ניסוי וטעיה, האישונים מנסים שיטות מושכלות יותר. בסופו של דבר כל הארבעה מוצאים מצבור גדול שממלא את בטנם וגורם להם אושר. נדמה שהר הגבינה יהיה שם לנצח, אבל לא. יום אחד הוא פשוט איננו. מהסימנים המקדימים לכך כל הארבעה התעלמו. העכברונים יוצאים מיד לדרך לחפש גבינה אחרת. האישונים נשארים במקום לקונן על מר גורלם. הרעב שמתחיל להציק להם מניע אחד מהם לפעולה. כשהוא מחליט להתחיל שוב במסע חיפושים, הוא מגלה שהמסע ממריץ, ובסיומו יבוא על גמולו כשימצא מצבור גדול עוד יותר.

הסיפור השטחי (ופה ושם גם רשלני) הזה, שמשובצות בו ססמאות מוטיבציה שהאישון האמיץ מנסח תוך כדי תנועה, מקבל נפח בזכות סיפור המסגרת העוטף אותו. המספר והמאזינים נוטלים את המסר המרכזי, "לזרום עם השינוי" כפי שמכריזה כותרת המשנה, ובוחנים את התחומים הרבים שבהם הוא מעצים ומדרבן לפעולה ששכרה בצדה. כמי שכל חייה המקצועיים נעו משינוי לשינוי, לפעמים יזום לפעמים כפוי ורוב הזמן מתגמל, הזרימה עם השינוי בתחום זה נראית לי לא רק טבעית אלא גם מובנת מאליה (אם כי אני, מן הסתם, לוקה באשליית הקונצנזוס, ולפיה מה שטבעי לי טבעי לכולם). הדיון הקצר שמתפתח בין המאזינים בעקבות הסיפור נוטל את המסר למחוזות אחרים – יחסים בינאישיים, משפחה, עסקים, בריאות ועוד.

במאמר מאת דב ינאי בסיומו של הספר הוא כותב על הקיבעון של הקביעות, וגם על הצורך החיוני בהתגמשות בעולם שאינו חדל להשתנות בקצב מואץ, והדברים כוחם יפה היום עוד יותר מאשר בעבר.

מצאתי ברשת כי יש המאשימים את הסופר בקפיטליזם דורסני ומדכא, משום שהוא לכאורה מטיף לכניעה בפני שינויים ולחיים במבוך כשכיר הלכוד בידי מעסיקים רבי כוח. בעיני זוהי ראיה צרה מדי של הדברים. כששינוי מתרחש, והוא בלתי נמנע, אין מנוס מלזרום אתו, ולמצוא אושר וסיפוק במקום חדש ובנסיבות חדשות (שלא לדבר על כך שיש רעננות והתחדשות בשינוי). אין פירושו של דבר שאי אפשר להאבק על השארת דברים על כנם, אם יש בכך תועלת. אמנם גם דב ינאי בסיום וגם קנת בלאנשארד במבוא מתייחסים בעיקר לתחום העבודה, אבל כאמור תפיסת ההסתגלות יפה גם לתחומים אחרים.

ספנסר ג'ונסון עלה על מטפורה קליטה ומשעשעת, והסיפור שרקח הפך לביטוי מקובל. למרות שאין פה איכות ספרותית, אמליץ עליו כראוי להתיחסות.

Who Moved My Cheese? – Spencer Johnson

פקר

1998 (1998)

תרגום מאנגלית: דורית לנדס