עולם חדש מופלא / אלדוס האקסלי

בעולם עתידי, אוטופי או דיסטופי, תלוי את מי שואלים, בני אדם נוצרים בפס יצור תעשייתי, מותאמים בהתפתחותם למעמד שאליו הם אמורים להשתייך, ועוברים במשך שנים התניה ושטיפת מוח שתטביע בהם השלמה עם החיים שנכפו עליהם. בני מעמד אלפא העליון נהנים מחיים נוחים, שעשועים לצד עבודה בלתי תובענית. בני מעמד אפסילון הנחות מכולם הם מעוכבי התפתחות וכמעט נטולי מודעות. מעמדות הביניים ממלאים תפקידים שונים בחברה, וכולם יחד די מרוצים, בעיקר משום שאינם מכירים אפשרויות אחרות. כדי למנוע מרעיונות זרים לערער את החברה, הספרות היפה אסורה, כמו גם ספרי דת ופילוסופיה. למעשה, הספרות המותרת היא טכנולוגית בלבד. האב המייסד של השיטה הוא אדם בשם פורד (רמז ברור למי שמיסד את פסי היצור), והחברה כולה מוכוונת לתרבות הצריכה ולקפיטליזם. אחת מסיסמאותיה היא "קהילתיות, זהות, יציבות", לאדם אין הזדמנות להיות לבד, כל אחד שייך לכולם, וערכי העבר כמו משפחה וזוגיות הם בגדר גסויות מביכות. אם בכל זאת נוצר זמן פנוי של חוסר תעסוקה, או אם מתגנבת לה איכשהו איזושהי עצבות, הסם סומא פותר את הבעיה. מי שנוטל אותו מרחף לו בחלומות מציאותיים מאוד, מהם הוא מקיץ ללא תופעות לוואי, מוכן להמשיך בחייו.

כמו בכל תהליך יצור, גם פה נופלות לעתים שגיאות. ברנארד הוא "שגיאה" כזאת, וכתוצאה מכך הוא נמוך יותר מן הסטנדרט של מעמדו, מעמד אלפא, סובל מרגשי נחיתות, ומפתח הרהורים בלתי רצויים. גם הלמהולץ הוא מעין "שגיאה", וכמו ברנארד הוא סובל משום כך מבדידות, אך במקרה שלו דווקא בשל יכולת יתרה. במהלך העלילה, כשלברנארד ייפתח פתח להצלחה חברתית, הוא ישכח לרגע את ספקותיו ויאהב את חייו. הלמהולץ יישאר עקבי, וכשיזדמן לו למצוא אוזן קשבת ינסה לברר שאלות קיומיות.

אל תוך העולם הזה נקלע ג'והן הפרא. ברנארד מצליח להשיג אישור לחקור חברה של אינדיאנים פראיים, שחיים בשמורה כפי שבני אדם חיו פעם ללא הטכנולוגיה העתידנית. הוא פוגש שם את לינדה, אשה לבנה שהושארה מאחור כשהרתה, ואת בנה ג'והן, ולוקח אותם אתו בשובו הביתה. הפרא הוא ההפך המוחלט של אנשי העולם שמחוץ לשמורה. בעוד מטרתם היא אושר ללא שאלות, הפרא הוא אדם המבקש משמעות, קנאי לערכים שספג מעותק בלוי של יצירות שייקספיר, ומייסר פיזית ורוחנית את הסובבים אותו ובעיקר את עצמו. בלתי מסוגל להתפשר או להסתגל, הוא מרחיק עצמו אל מקום מבודד. גם ברנארד והלמהולץ יורחקו כעונש לאי רחוק, אך כפי שאומר להם בגילוי לב המפקח הגוזר עליהם את העונש, יתכן שמדובר בפרס. האי הוא המקום שבו נמצאת קבוצת הגברים והנשים המעניינת ביותר, אלה שמרדו בערכי החברה, אלה שאיתם ניתן לדבר באמת, ללבן רעיונות, לחשוב בפתיחות. דמותו של המפקח, אגב, היא אחת המעניינות בספר, שכן הדיון ברעיונותיו של האקסלי מתנקז אליה, אבל היא גם מתמיהה, שכן מסתבר שיש כנראה מעמד מעל האלפא, אנשים כלשהם שמודעים לחסרונות של השיטה, שמחביאים ספרים אסורים בכספת, אנשים שעשו את הבחירה בין המדע והאמת לאושר הקבוצתי. כשהחברה ברובה משועבדת, מישהו מרוויח, בין אם כבוד או כוח או ממון. איפה הם בסיפור, לא ברור.

למרות שפע הרעיונות המעניינים בספר (כדאי לקרוא בהקשר זה את ההקדמה שכתבה מרגרט אטווד למהדורה שראתה אור במלאת ליצירה שבעים וחמש שנה), ולמרות שכמה מתחזיותיו הגשימו את עצמן, הפריעה לי ההעמדה זו כנגד זו של שתי אפשרויות קיצוניות: מצד אחד החברה שבעולם החדש והמופלא, ומצד שני חברת הפראים המטונפת, הפרימיטיבית. ג'והן הפרא, שהוא צאצא של הראשונה, גדל בשניה, והוחזר אל הראשונה בבגרותו, נדרש לבחור אחת מהשתיים, כאילו אין אפשרויות לחיים אחרים, איזה שביל ביניים. מסתבר שאלדוס האקסלי עצמו התחרט על העיצוב הזה של הדילמה. באחרית דבר, חמש-עשרה שנים אחרי שהספר ראה אור לראשונה ב-1932, הודה שכעת היה כותב את הספר אחרת, שכן הוא משוכנע שניתן להשיג חיים שפויים ואין צורך לבחור בין טירוף לסהרוריות. האקסלי מוסיף ומצביע בכנות על ליקויים נוספים בניבויים של הספר, אבל למרות הפיתוי אינו כותב אותו מחדש. "עתה, כשהנני אדם אחר, זקן יותר, יש להניח כי יחד עם מגרעות הסיפור אשליך מתוכו גם את הדברים הטובים שהיו בו מלכתחילה. על כן עומד אני בפיתוי להתפלש בחרטה אמנותית, מעדיף להניח את הטוב ואת הרע כמות שהם ולחשוב על משהו אחר".

למרות הסתיגות זו ונוספות לה, הרעיונות שבספר, ההתראות שבו, צריכים להשמר בתודעה ולעורר מחשבה ודיון. הנדסה גנטית אנושית, אושר מלאכותי, התרוקנות מרעיונות, שעבוד מרצון, קונפורמיות, עדריות ואיבוד העצמיות, כל אלה ועוד ראויים שניתן עליהם את הדעת.

Brave New World – Aldous Huxley

זמורה ביתן

1985 (1932)

תרגום מאנגלית: מאיר ויזלטיר

נאמנות / הרנן דיאז

מיהי מילדרד בוול? תלוי את מי שואלים. הרול ואנר כתב אודותיה ואודות בעלה אנדרו את הספר "ביטחונות", שבו הוא מוצג כאשף השקעות דורסני שזמנו עבר, והיא מוצגת כאשה שאיבדה את שפיותה. אנדרו בוול כתב טיוטה ל"חיי" הביוגרפי, שבו תיאר אותה כאשה שכל מעייניה במוזיקה קלאסית, ואת עצמו כבעל נאמן שסעד אותה עד מותה מסרטן. איידה פרטנצה, שסייעה לאנדרו כסופרת צללים, שאלה את עצמה בזמן הכתיבה מדוע אנדרו מצמצם את דמותה של אשתו, ושנים אחר-כך יצאה לנבור בארכיונים כדי לגלות מי היתה מילדרד באמת. ומילדרד עצמה, כך מתגלה, כתבה יומנים בכתב בלתי קריא, שהופכים את כל מה שסופר עד כה על ראשו. למי מאמינים?

נטיית הלב היא להאמין למילדרד, אבל האמת היא שאין לכך שום סיבה משכנעת. והבעיה מבחינתי כקוראת היא שגם לא היה ממש אכפת לי. חציו הראשון של הספר, הווה אומר הספרים של ואנר ושל בוול, עוסק בהרחבה, ובחזרות מתישות, בהתנהלות העסקית של אנדרו, וגם של אבותיו, באופן בו ניצל הזדמנויות, מוסריות או לא, כדי להגדיל את הונו, ובשכנוע העצמי שלו שמה שטוב בשבילו טוב גם בשביל המדינה והציבור. עד שהגעתי לסיפורה של איידה, שהוא בעיני המעניין והמורכב מכולם, כבר די איבדתי סבלנות, ואילולא ההבטחה הגלומה בידיעה שהספר זכה בפרס פוליצר לספרות (הוא חלק בו ב-2023 עם ספר של ברברה קינגסולבר שטרם תורגם) יתכן שלא הייתי מגיעה עד שם.

איידה, בתו של אנרכיסט ומתנגד נמרץ לקפיטליזם, נקלעת לדילמה כשהיא מתקבלת לעבודה אצל אנדרו בוול, סמל הקפיטליזם. הפער בין ביתה לעבודתה אינו היחיד שאתו היא מתמודדת. היא מתמרנת בין זהותה כאשה לשוביניזם הבוטה של מעסיקה, בין תשוקתה לעצמאות לציפיות הסביבה, בין תשוקת הכתיבה שלה וכשרונה למגבלות שמוצבות לה בתפקידה, בין בדיית הספרות למציאות הנבראת מן המילה הכתובה. בניגוד לדמויות המקובעות שסביבה, איידה היא דמות מתלבטת, מתפתחת, שואלת שאלות ומעזה להתנסות.

לשמו של הספר – Trust – משמעות כפולה, מן הסתם במתכוון. הוא מעורר אסוציאציות פיננסיות (Trust fund), והוא נוגע בשאלת האמון שניתן, או לא, לתת במְספרים השונים של חיי הזוג בוול. הרנן דיאז ניחן בכשרון לשלב את ארבעת המספרים, כל אחד וקולו היחודי, לכלל עלילה מקורית, אבל לטעמי ההתמקדות, על החזרתיות המרובה שבה, בשוק ההון, משתררת על העלילה, והשילוב בינה ובין "תעלומת" מילדרד מקרטע.

בזכות איידה, ובגלל ההתשה של המחצית הראשונה, זו המלצה למחצה.

Trust – Hernan Diaz

ידיעות ספרים

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר