תגית: קרלוס גרדל

מעט ספוילרים בהמשך

טנגו הוא ככל הנראה הריקוד החושני ביותר, ונוכחותו הבולטת בעלילה הופכת את הספר לחושני גם הוא. בשילוב עם המינוריות הסגנונית ועם העדינות והרגישות של הסיפור מתקבל ספר מרגש, יצרי, ונעים מאוד לקריאה.

הרקע דווקא אלים: שני צעירים ניו-זילנדים בוחרים שלא להתגייס ולצאת לקרבות באירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לואיז, צעירה מקומית יתומה, מחביאה אותם במערה מפני זעמם של תושבי העיירה, השוכלים את בניהם בזה אחר זה. כשהתושבים מפנים את תסכולם כלפי מכוון הפסנתרים בעל השם הגרמני, לואיז לוקחת גם אותו אל מקום המחבוא, ונשארת אף היא במערה. מכוון הפסנתרים, פול שמידט, הוא חובב טנגו, והוא מלמד את שלושת הצעירים כיצד לרקוד. אהבה עדינה נרקמת בינו ובין לואיז.

מכאן מתפתחים כמה סיפורים חובקי עולם של אהבות בלתי אפשריות, ושל נאמנות חוצת גבולות ומוסכמות.

רק אחרי שסגרתי את הספר קלטתי שבעצם הוא רצוף סיפורי בגידה, שבהקשר אחר היו מקוממים אותי. מה שכנראה "הרדים" אותי במקרה הזה זו העובדה שכל גיבוריו מקבלים זה את זה בשלמות, והאהבה והנאמנות הם טבעיים ונצחיים בלי קשר לנסיבות. לדוגמא, בעלה של לואיז, שמגלה שהיא בעצם מאוהבת באחר, מאפשר לה לעזוב, בעצב ובכאב, אך בלי טינה, ולמרות שהוא מוצא אחר-כך אהבה גדולה, הוא עושה עשרות שנים אחר-כך את  הדרך מניו-זילנד לארגנטינה כדי לעלות על קיברה. הגישה הזו, שרואה באהבה כוח טבע עליון, מנטרלת אפשרות לקנאה ולנקמנות, ומפנה מקום לחושניות ולעדינות שהזכרתי בפתיחה.

המספר, שוטף כלים במסעדה ארגנטינאית שמנהלת נכדתו של פול שמידט בניו-זילנד, מוצא עצמו בסוף הסיפור במקום שממנו ניסה לברוח, ושם מחכה לו אהבה. גם בסיפור שלו אין כעס ואין מאבק בגורל, אלא השלמה גדולה וקבלה רגועה, המאפיינת את העלילה כולה.

לקריאת הפרקים הראשונים הכנסו לכאן.

התמונה המצורפת היא של קרלוס גרדל, מגדולי המלחינים וזמרי הטנגו הארגנטינאים, ששמו מוזכר רבות בספר.

Here at the End of the World We Learn to Dance – Lloyd Jones

הוצאת מודן

2010 (2002)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק