תגית: ראובן מירן

גוסטב פלובר בן החמש-עשרה כתב, כעשרים שנה לפני "מאדאם בובארי", שני סיפורים המתארים את שמתרחש בנפשה של אשה שזכתה לאהבה וננטשה. השני מבין שני הסיפורים שבקובץ, "תשוקה ומוסריות", הוא מבשרו של הספר, ובו אשה נשואה משועממת נסחפת אחר מאהב, עד שהוא קץ בה ומתנתק. פלובר עוקב אחר הידרדרות מצבה הנפשי, ואחר היאחזותה האובססיבית באהבה שהסתיימה, עד הסוף הטרגי. את האשם הוא תולה לא באשה שהתיחסה בקור לב אל בעלה ואל ילדיה, אלא בגבר שפיתה אותה: "קְשה לב כי הוא גבר, הוא יכול לנהוג בכוח ובאלימות, הוא יכול לומר בכל מקום שהיא פילגשו […] אחר כך, כאשר הוא מותירה שבורה ומושפלת […] הוא זונח אותה, כמעט אינו מזהה אותה, נוטש אותה לגורלה המר; הוא אף שונא אותה מדי פעם. הוא ניצח בהתערבות".

הראשון מבין השניים, "להריח בושם או המוקיונים הנודדים", שהוא בעיני הטוב מביניהם, מציג שני מוקדים סיפוריים. האחד הוא הטרגיות של העוני, עליו כותב פלובר, שגדל בבית מבוסס, בחמלה: "באשר לי, דבר אינו מעציב אותי יותר מן הדלות המסתתרת מתחת לבלואי העושר, יותר מכותפות על מדיו של משרת המכסות את שערה החשוף של הדלות, יותר משיר המחפה על בכי קורע לב, יותר מדמעה מתחת לטיפה של דבש. לכן אני נד באהבה כנה מאוד למוקיונים ולנערות השעשועים". ראש המשפחה בסיפור הוא אדם דורסני, רודה בילדיו הרעבים, הנאלצים להופיע כמוקיונים, ומשפיל את אשתו שנסיבות חייהם כיערו. גם כלפיו פלובר מגייס רחמים והבנה: "הדלות היא שעשתה אותו למוקיון. הרעב כה חידד את שיניו עד שדלף אותו לבית הימורים. החינוך שקיבל הפך אותו לגבר מופקר […] ילדיו אינם חביבים עליו מפני שהם אומרים לו: "אני רעב!" וצעקה זו מכאיבה לו כי אין לו מה לתת להם".

המוקד השני הוא סיפורה של האשה, זו שהזקנה והתכערה ונדחתה, ובהמשך נאלצה לחיות לצד בעלה ובת-זוגו החדשה, הצעירה, היפה, כובשת הלבבות. הסופר הצעיר מיטיב להבין ללבה של האשה המבוגרת, שגם לה נכון גורל מר.

באחרית דבר מציין ראובן מירן כי קשה להאמין שנער בן חמש-עשרה כתב את שני הסיפורים הללו. מצד הכשרון, הבטחון בכתיבה, והיכולת להתבונן בנפשם של אנשים מבוגרים שעולמם שונה מעולמו, אכן עובדה זו מפליאה. מצד שני, יש בסיפורים להט ונחרצות שמעידים במידה מסוימת על תפיסת עולם צעירה של שחור-לבן. אין בכך כדי לפגום בהתרשמות מהם.

לסיפור הראשון צירף פלובר מבוא ודברי סיום, שבהם התייחס למוטיבים של כתיבתו, ולהתיחסות שוודאי יקבל הסיפור שאותו הגדיר כ"פילוסופי מוסרי, לא מוסרי". בין השאר הוא כותב גם על חדוות הכתיבה: "לכתוב, הו! לכתוב משמע להשתלט על העולם, על הדעות המקובלות שלו, על מידות המוסר שלו, ולסכם זאת בספר. משמע לחוש שמחשבותיך נולדות, גדלות, חיות, מזדקפות על מכונן, ונשארות שם לתמיד".

מעניין ומומלץ.

Un Parfum à Sentir ou Les Baladins & Suivi de Passion et Vertu – Gustave Flaubert

נהר ספרים

2016 (1836, 1837)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק-הומי

במקום בלתי מוגדר נחקק חוק שאוסר על החזקת כלבים וחתולים שאינם חומים. מי שאיתרע מזלם להיות בעלי פרווה בכל צבע אחר מומתים. המספר את הסיפור קצת עצוב, אבל משלים ומסתגל. אחר-כך נאסר להחזיק ספרים שמוזכרים בהם בעלי חיים שאינם חומים, והוא מוצא לכך הצדקה. בשלב הבא מתברר שגם מי שהחזיק בעבר בעלי חיים שאינם חומים הוא בגדר עבריין. הספר – בעצם ספרון זעיר – מבקש להראות שהסתגלות לחוקים בלתי סבירים גוררת בעקבותיה חוקים בלתי סבירים עוד יותר. בדף האחרון, נוקשים הכוחות החומים על דלתו של המספר. תורו הגיע.

אני מתקשה להבין את הצלחתו של הספר. אילו הייתי צונחת אתמול מאיזה יקום מקביל, שבו לא נחוותה מעולם גזענות, ולפיכך לא הזדמן לי לקרוא דבר בנושא, אולי הייתי חווה בעזרתו הארה חשובה לגבי היקום שאליו הגעתי. מכיוון שאני חיה פה כבר כמה וכמה שנים, אני לא מוצאת ביצירה הפעוטה והפשטנית הזו שום גילוי, שום אמירה חדשה. גם ספרותיות יחודית אין כאן.

מרטין נימלר, הכומר שהתנגד למשטר הנאצי, כתב זאת טוב יותר:

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם,
לדבר בעדי.

Matin Brun – Franck Pavloff

נהר ספרים

2003 (1998)

תרגום מצרפתית: ראובן מירן

הוא לא היה מסוגל לנוע או לפעול, ובאורח מוזר גם לא התאווה לנוע או לפעול. הוא ביקש רק שלווה ומנוחה ולהשתחרר מהצורך לתכנן תכניות ולזמום מזימות.

כזה הוא מצבו של אריק נורת', מרגל בריטי בגרמניה הנאצית. אחרי שנים של חיים במסווה, של התחמקויות והעמדת פנים, של קיום בצל איום הגסטפו, הוא פשוט התעייף. ההוראות למקרה כזה ברורות: עם הופעת הסימן הראשון של השחיקה, המרגל חייב לחזור הביתה. אבל נורת' מאוהב. על פי הנחית מפעיליו יצר קשר עם זושה, צעירה מקומית, שקשריה בארגונים הנאצים עשויים להביא תועלת לבריטים. נורת' בטוח שזושה היא סוכנת כפולה, וכיוון שניחן במעין חוש שישי, שמאפשר לו לעתים לחזות את העתיד הקרוב, הוא יודע שזושה תסגיר אותו לידי הגרמנים. הוא מאוהב בה, ויודע שהתאהבות זו כמוה כהתאהבות במוות הוודאי המצפה לו.

כתיבתו של לואיס ברומפילד ניחנה באיכות קולנועית בנוסח שנות השלושים והארבעים, איכות שנרמזת גם בתמונה שנבחרה לכריכת הספר. הסיפור נפתח במוסיקה המנוגנת במלון על ידי שלושה נגנים מרוטים, שניכר בהם שהם מנגנים תחת אילוץ ולא מרצון חופשי. התיאור של המוסיקה, של הנגנים, של הדמויות במקום ושל מצבו הנפשי של נורת', מייצר אוירה של סרט שחור-לבן חרישי, נואר למחצה. תיאור ההתרחשויות אחרי אותה פתיחה צבוע גם הוא באותה חרישיות מתוחה, לא מתלהם למרות עיסוקו בחיים העומדים להסתיים.

הסיפור נכתב ב-1942 וראה אור בקובץ סיפורים שנתים אחר-כך, כלומר הוא נכתב על גרמניה תוך כדי המלחמה. מעניין לקרוא את תצפיותיו ואת אבחנותיו של ברומפילד על גרמניה בזמן אמת. הוא כותב בין השאר על הנאמנות הפנאטית ברעיון הנאצי: "בגרמניה הרגש הזה גבר על אהבה בין גבר לאשה, בין אם ובנה. היה זה רגש מרושע, פנאטי – משהו שהוא מעולם לא הצליח להבין עד הסוף. בסופו של דבר הרגש הזה גם עתיד למות כיוון שהיה לא אנושי, בדומה לפנאטיות של כמה קומוניסטים; אבל לפני שימות, הוא יהרוס את חייהם של רבים ויאמלל את העולם כולו".

זהו תרגום רביעי לעברית של הסיפור, לאחר שהתרגומים הקודמים התיישנו או לא שמרו על נאמנות מלאה למקור. הייתי שמחה לו היה מתורגם כל הקובץ בו נכלל, The World We Live in . בכל מקרה, שמחתי להתוודע לסופר שלא הכרתי.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת א', סוכן מוסד ששהה שנתים בארץ אויב. בדבריו הוא מרחיב על חובת העמידה על המשמר יום יום ודקה דקה, ועל הדילמה המתמשכת בין עשית יתר לזהירות יתר.

מומלץ

The Man who was in Love with Death – Louis Bromfield

נהר ספרים

2018 (1944)

תרגום מאנגלית: ראובן מירן