תגית: רוני אפרת

לואיז פבר, תושבת ז'נבה בת שלושים, מרגישה שהיא לא מכירה בכלל את העולם, ומחליטה להביא את העולם אליה. לואיז מתגוררת בדירה גדולה עם אחיה הצעיר, ומעמידה את הדירה, ואת עצמה כמארחת, לרשות משתמשי אתר מטיילים שיתופי. בפתיחת הספר היא ואחיה אוד ממתינים לאורחת הראשונה מאנגליה. לקראת סיומו של הספר נראה שתקוותיה של לואיז התממשו:

היא מניחה להמולה לערסל אותה […] היא לא שמה לב למה שנאמר, היא רק שמחה על אותם גלים באים והולכים של תנודות באויר, ועל החיים ומלואם הקיימים בשיחות האלה. היא עוצמת עיניים ומרגישה שהיא במקום אחר, רחוק מביתה. היא מרוצה.

בין הפתיחה לסיום עוברים יום ושני לילות, הנפתחים בבלגן שבבית עמוס הרהיטים הישנים, ונסחפים אל תוך בלגן גדול יותר. הגורם העיקרי לבלגן ולהרס הוא מזג האויר הסוער, המטיל מצור על הדירה, אליה נאספים בהדרגה עוד ועוד אנשים, בני משפחה, שכנים, ואורחים שהגיעו דרך האתר. אנשים אלה מייצגים מגוון של תרבויות, על כל קשיי התקשורת הנובעים משפות שונות – אנגלית, צרפתית, גרמנית וסינית – ממנהגים שונים, ומתפיסות עולם שונות. לצד הקשיים יש גם נקודות חיבור, שמקורן בכפר הגלובלי, והיצוג החוזר ונשנה שלהן בספר הוא בתכנית בישול תחרותית, שכמוה ניתן למצוא בערוצי הטלויזיה ברחבי העולם.

ברקע מרחף פרויקט גורסקי: גורסקי הוא איש עסקים יווני, לשעבר משווק מכשירים סלולריים, שיזם את פרויקט החזרה ההדרגתית לעבר, במטרה לגלות איפה השתבש מהלך ההיסטוריה. ההנחה שלו היא שפעם הדברים התנהלו על פי סדר והגיון טובים לאנושות, ובנקודה מסוימת השתבשו. באמצעות חזרה לסגנון החיים בעבר – שנה לאחור בכל חודש – הוא רוצה לגלות את הנקודה שלפני הבלגן.

הבנתי על מה הסופר מנסה לדבר – בעיקר על תקשורת וחוסר תקשורת בעולם שבו הטכנולוגיה תופסת את מקומם של קשרים אישיים – ולא התפעלתי מהביצוע. הביקורת שבחזית הספר קובעת כי מדובר ב"קומדית מצבים מעולה ששובה את הקוראים בקסמה בן רגע", אך לצערי לא מצאתי קסם ולא נשביתי. הכתיבה של גיום ריס היא,  לטעמי, יותר מדי על פני השטח ופחות מדי לעומק, עם הרבה דיאלוגים שאינם אומרים דבר, ועם תיאורים מפורטים של פרטים שוליים שאינם מוסיפים כלום. נושאיו בנאלים למדי – מעבר מן העיר אל הכפר, התרפקות על שרידי העבר. אפשר להבין למה כתב כפי שכתב, אבל ה"טריקים" של טכניקת הכתיבה קרובים מדי לפני השטח, נחשפים בקלות יתרה, ובאים על חשבון התוכן.

עם כל חוסר הנחת שלי, בסופו של דבר יש בספר משהו סוחף בערבובית משתתפיו, ובעוצמה ההולכת וגוברת של הסערה שבחוץ ושל ההתכנסות דמוית תיבת נוח ומגדל בבל שבפנים. מבחינתי לא די בזה.

Aujourd’hui dans le désordre – Guillaume Rihs

תמיר//סנדיק

2017 (2016)

תרגום מצרפתית: רוני אפרת

אי-שם, במקום לא מזוהה, בלבו של מדבר, פורח פרדס, ולידו מתגוררים אמד ועזיז, תאומים בני תשע, עם הוריהם. המדינה בה הם חיים שרויה במלחמה שנסיבותיה אינן ברורות, ומעבר להרים המקיפים אותה משוגרות פצצות קטלניות, אחת מהן הורגת בפתח הספר את סבם ואת סבתם של הילדים. המלחמה המתמשכת כבר השפיעה על חייהם של השניים: בתי הספר נסגרו, לאזורים מסוימים אסור להתקרב, חבר בן גילם נעלם, והם מבינים שהקריב את חייו כדי לנקום באויב. כעת מתדפקת המלחמה על דלתם ממש. אחד ממנהיגי האזור מביא אל אביהם חגורת נפץ, ודורש ממנו לבחור באחד מבניו כמרטיר הבא. אי אפשר להמשיך לתאר את העלילה מבלי להכנס לספוילרים, ולכן אעצור כאן.

כשסיימתי לקרוא את הספר כבר היו כתובים לי בראש ראשי פרקים לסקירה שלילית. הוא נראה לי תלוש. ההמנעות של הסופר מהתיחסות כלשהי לנסיבות סכסוך הדמים, הנחת העובדות על הנייר ללא פרשנות, נראתה לי כדרך להתחמק משאלות אמיתיות. המינימליזם של הסגנון נראה לי עצלני. לקראת סיומו של הספר, מיכאל, מחזאי אמריקאי, אומר לאח ששרד: "אתה צודק, אני לא יודע כלום. העזתי לכתוב מחזה על מלחמה בלי לדעת כלל מה היא נושאת בחובה, ומה היא מעוררת". חשבתי שזהו מקור החולשה של הספר, הסטריליות של הכתיבה ממרחק. אני עדיין חושבת שזו נקודה לחולשה, אבל לאחר שנתתי לספר יום לשקוע, אני רואה בו הרבה מעבר למה שראיתי קודם לכן.

"הפרדס" הוא ספר מתעתע, אף לרגע אינו חד-משמעי. פרטים משמעותיים מתגלים במהלך העלילה, ומשנים את כל מה שחשבנו עד לגילוי. הדינמיקה בין האחים מרתקת – האומץ והפחד, הכעס על הגורל וקבלתו, הבחירה בחיים או במוות – ואף אחד מהם אינו מאופין כדמות חד-גונית מובדלת. הבחירה להתמקד בילדים מנטרלת מצד אחד את כל הפוליטיקה שברקע, ומאפשרת להתמקד בשאלות הקשות שמתעוררות במלחמה. מצד שני הבחירה הזו מותירה את המבוגרים בצד, לא מספיק מפוענחים. יש לכאורה אלטרנטיבה להציל את הילדים – אחותה של האם המתגוררת באמריקה מפצירה בה להצטרף אליה – איזו אם לא תלחם כלביאה לממש את האלטרנטיבה? איזה אב יסכים להקריב את בנו בלי להתקומם? ובכלל, איזו תרבות היא זו החוגגת את המוות? אין בספר התיחסות לנושאים אלה, מן הסתם במתכוון (אם כי נדמה לי שאפשר לפרש את הדרך בה תיאר את החגיגות כהבעת דעה בדבר חוסר הברירה של החוגגים). טרמבלה מנקה את העלילה מכל מה שסביב הנושא שבחר להעמיד במוקד. החוסר הזה הפריע לי, אבל אולי די במה שכן נכלל בספר. גם כך, כפי שהוא, הוא גורם לי לחשוב עליו מחשבות דמויות מטוטלת, פעם כך ופעם אחרת.

מיכאל, המחזאי שהוא אולי בן דמותו של טרמבלה, כתב את המחזה על המלחמה מן המניעים הבאים:

הוא לא כתב את הטקסט אך ורק כדי לעורר את מחשבותיהם של תלמידיו. גם הוא עצמו הגה בשאלת הרוע. קל מדי להאשים את הרוצחים או את חיות הטרף שביצעו את פשעי המלחמה. בוודאי ובוודאי כשהמאשים חי רחוק מן הנסיבות שחוללו את הסכסוכים הללו, ששורשיהם אבדו בנבכי ההיסטוריה. מה היה עושה הוא במצב כזה? האם היה מסוגל, כמו אלפי גברים אחרים, להרוג בשם ההגנה על רעיון, על פיסת אדמה, על גבול, על דלק? האם גם הוא היה שוקל להרוג חפים מפשע, נשים וילדים? או שמא היה לו האומץ לסכן את חייו ולסרב לפקודה להרוג בלחיצה על ההדק אנשים חסרי ישע?

האסוציאציה שלי מתיאור מיקום העלילה היתה צפון אפריקה. במאמרי ביקורת שנכתבו בשפות אחרות מצאתי אסוציאציה של המזרח התיכון. אני מניחה שיהיו קוראים ישראלים שיראו באמד ובעזיז ילדים פלשתינאים, וכבר ראיתי הערת ביקורת על הבחירה של המתרגמת במילה מרטיר – זו המילה שבחר הסופר עצמו – ולא בשאהיד. בעיני הבחירה הזו נכונה: היא עוקבת בנאמנות אחרי ההחלטה של הסופר, ונמנעת מהמרה של הכללי בפרטי. גלישה לדיון בפרטי היא מן הסתם בגדר בלתי נמנע, ונקודת הראות המרוחקת על מגבלותיה – איש חגור בחגורת נפץ הוא איום ממשי עבור הקורא הישראלי ותמונה בעתון עבור הכותב הקנדי – עשויה לתרום.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת המתרגמת.

L’orangerie – Larry Tremblay

תמיר // סנדיק

2016 (2013)

תרגום מצרפתית: רוני אפרת