תגית: רוני לוביאניקר

מלחמת העולם הראשונה הפגישה במחנה שבויים ברוסיה חמישה חיילים אוסטרים. החמישה, שונים ברקע החברתי, לא היו מן הסתם נפגשים בנסיבות רגילות, אך השהות הממושכת בכפיפה אחת באותו חדר במחנה קשרה ביניהם. כשחברם נכלא בצינוק והופקר למוות, נשבעו שישובו לרוסיה לאחר שחרורם כדי לנקום בסליוקוב, המפקד האחראי לכך.

עם שובם לוינה מתנערים ארבעה מהם מן השבועה. כשהחמישי, גיאורג ויטורין, שב ומעלה את הנושא, אומר לו אחד מחבריו: "הרגשנו אומללים, היינו חולים מבחינה נפשית, ויטורין. מצאנו מפלט בחלומם האופייני של כל האסירים: לחזור יום אחד ולחסל את החשבון! ודאי, זו היתה מחשבה מועילה, היא עזרה לנו להתגבר על השעות הקשות. אבל היא בכל זאת סימפטום של מחלה, לא? זה לא ברור לך היום?". ויטורין יוצא לרוסיה לבדו, כשהוא מותיר מאחור את הנערה שחכתה לשובו מן המחנה, ואת הצעת העבודה המפתה שקיבל. המלחמה עדיין לא הסתימה, ברוסיה עדיין מתחוללת מהפכה, ועל הרקע הזה מתגלגל ויטורין במשך שנתים ברחבי אירופה בעקבות קורבנו המיועד.

ליאו פרוץ כתב את הספר פחות מעשור אחרי תום המלחמה. גלגוליו של ויטורין הם המסגרת הסיפורית דרכה הוא מתאר את אירופה של אותה תקופה. הוא פותח בקבלת הפנים לה זוכה ויטורין בוינה, בציפיה ממנו להשתלב מיד במסגרת המשפחה והעבודה, כאילו לא עבר טראומה בקרב ובשבי. לפני צאתו לדרך, חווה ויטורין את התפוררות הקיסרות ואת תחושת התבוסה, שפוגעת קשות בעיקר באביו ובבני דורו. אחר כך שולח הסופר את גיבורו לדרך. מרבית הזמן שוהה ויטורין ברוסיה השסועה, בעיקר במוסקבה, העיר שאיבדה את שפיותה, והסופר מתאר את האבסורד של השלטון החדש, ואת מצוקת ההמונים הנסחפים אחרי תהפוכות הזמן, נשחקים ונרמסים תחת שורה של חוקים ותקנות דרקוניים המשתנים חדשות לבקרים. באירופה כולה, בשלהי המלחמה ואחריה, משגשגים ספסרים, אלה שהתעשרו מהמלחמה ומהשוק השחור. ככל שהשחיתות וההרס האינסופיים מתגלים לויטורין, כך הולך סליוקוב והופך לסמל כל מה שרע באירופה. הנוכלים, הספסרים, העשירים החדשים, הפוליטיקאים החלקלקים רבים מספור, הם חסינים בפני כל פגיעה, והם מצויים בכל מקום: בפריס, בבוקרשט, בוולדיווסטוק. רק מאחד מהם יכול ויטורין לקחת נקם על שבגדו באנושות, על שזיהמו את העולם, והאחד הזה הוא סליוקוב.

וסליוקוב עצמו, מה ארע אתו אחרי המלחמה? האם נשאר אותו אדם מתייהר, זה שהיה בכוחו לחרוץ גורלות? או אולי, בדומה לחבריו של ויטורין, בחר גם הוא, מרצון או מהכרח, להניח את המלחמה מאחוריו ולהביט קדימה? חולה, עייף, רעב, לבוש קרעים, מסתובב ויטורין מעיר לעיר וממדינה למדינה, ומחפש את סליוקוב, עד שימצא אותו ויצטרך להחליט מה לעשות עם רגש הנקמה המפעם בו.

ליאו פרוץ כתב רומן היסטורי משולב בהתבוננות פסיכולוגית בנפשו של ויטורין וב"נפשה" של אירופה, כשהמסגרת הסיפורית של המרדף מספקת מתח ורצף עלילתי. מעניין, קריא ומומלץ.

Wohin Rollst Du, Äpfelchen? – Leo Perutz

עם עובד

1998 (1928)

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר

ליאונידס, פקיד בכיר במשרד ממשלתי אוסטרי, נשוי בנחת לאשה אמידה, ומכובד על כל מכריו ועמיתיו, מקבל לרגל יום הולדתו החמישים מכתבי ברכה, וביניהם מכתב אחד בכתב יד נשי המוכר לו היטב. ליאונידס המהוגן והנאמן ניהל שנה אחרי נישואיו רומן קצר עם צעירה יהודיה, תוך שהוא מעלים ממנה את עובדת היותו נשוי. הוא הבטיח להנשא לה, ונעלם. שלוש שנים אחר כך קיבל ממנה מכתב, אך קרע אותו מבלי לקרוא. את המכתב שהוא מקבל כעת הוא פותח וקורא.

השנה היא 1936. המגבלות על היהודים בגרמניה הולכות ומחמירות, ואוסטריה אינה מפגרת בהרבה אחרי האחות הגדולה. ליאונידס אינו אנטישמי, אך הוא שטוף דעות קדומות כלפי היהודים, וכפקיד מסור הוא הולך בתלם. אם יתבקש לא למנות יהודי לתפקיד בכיר, יציית ללא מחשבה נוספת.

הצלחתם הבינלאומית של בלוך וחבר מרעיו איננה מתבססת על הערכה או על הישגים של ממש, כי אם על סיוע הדדי של יהודי העולם, על העתונות המשועבדת להם, ועל עקרון כדור השלג הידוע של תעמולה נועזת. לא זו בלבד שאמר אז את הדברים במפורש, הוא גם היה משוכנע באמיתותם.

המכתב גורם לו לחשוב שאולי כתוצאה מן הפרשה הישנה יש לו בן, והבן הזה הוא יהודי כאמו. בנוסף לדילמות הצפויות מן המצב החדש – עימות צפוי עם אשתו, אחריות כלפי בנו, נשיאה באחריות כלפי האהובה מן העבר – הוא מוצא עצמו במפתיע עומד בצד היהודי של משוואת הכוחות, והתנהלותו היומיומית משתנה. עד כמה יחזיק השינוי הזה מעמד? אם אכן יש לו בן, שעליו לא ידע עד כה, האם יעמוד לצדו? ואם אין זה בנו, האם ההתעוררות המצפונית תחזיק מעמד, או שמדובר בתפנית אגואיסטית קצרת טווח?

ורפל כורך בספר הצנום הזה (80 עמודים), המתרחש במהלכו של יום אחד, עולם שלם של התלבטויות: חוסר הבטחון המתמיד של ליאונידס בשל מוצאו העני לעומת אשתו שנולדה למעמד גבוה יותר. החשדנות של אשתו למראה המכתב, והמאבק הפנימי שלה עם החשדות. ההכרה במקריות הגורל, שאיפשר לליאונידס להחלץ ממעמדו הנמוך. וכמובן, העמידה מול גורלם של היהודים באותן שנים. בנוסף לסיפור אישי ופרטי של גבר אחד שבגד ונאלץ להתמודד עם תוצאות בגידתו, ורפל מציג בפני הקורא בזמן אמת (הספר נכתב ב-1941) את העיוות שביחס ליהודים.

פרנץ ורפל מוכר בעיקר בשל "ארבעים הימים של מוסה דאג", רומן רחב יריעה שעניינו השואה הארמנית. רומן נוסף שלו, אף הוא מעניין – "שירת ברנדט" – עוסק בברנדט הקדושה, נערה פשוטה שחזתה בהתגלות של מריה בעיר לורד, אליה הגיע ורפל במנוסתו מפני הנאצים. מסתבר שכוחו יפה גם ביצירות קצרות וממוקדות.

Eine Blassblaue Frauenschrift – Franz Werfel

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

1992 (1941)

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר

ארועי ליל הבדולח (הלילה שבין 9.11 ל-10.11.1938) עומדים במרכזו של ספר זה. בעיר, ששמה נשאר עלום, תוצאות אותו לילה היו קשות מבמקומות אחרים (יחסית לגודל האוכלוסיה): ארבעה יהודים נרצחו, יהודי אחד וסוכנת הבית הקתולית שלו התאבדו. הסופר, יליד העיר, מנסה להבין מה בדיוק ארע שם, למה פרצו הפרעות, מה היה הרקע, מי היו האנשים שלקחו חלק בארוע, ובעיקר מה היה טיבם של אלה שלא לקחו בו חלק, שהתרחקו בהקלה אחרי שנאמר להם "מי שלא יהודי אין לו מה לפחד", שסגרו חלונות ודלתות כדי לא לשמוע את צעקות המעונים, שרחצו בנקיון כפיהם כשסברו שאין זה מתפקידם להתערב אם המשטרה עצמה שומרת מרחק: גם אפס-מעשה הוא מעשה. גם הקשבה, צפייה, ריצה-כדי-לצפות, ריצה-כדי-להקשיב, ריצה-כדי-לצפות-ולהסתלק, ריצה-כדי-להקשיב-ולהסתלק, שמיעת-משהו-בלי-לגשת, אי-ביאה-כשנקראים-לבוא, התעוררות-מהשינה, דאגה, הליכה-לראות-מה-קרה והסתלקות-מפחד-איומים, גם אלה מעשים.

הספר מספר על מקום אמיתי ועל אנשים אמיתיים. הפרטים שונו כדי להגן על העדים. שלוש חקירות התנהלו באשר לארועי אותו לילה: המשטרה המקומית פתחה בחקירה ביום שאחרי. חקירה זו הופסקה בהוראת הגסטפו, שערך "חקירה" משלו, במהלכה הורה לעדים מה לומר (שאלו אותי: לא הכרת אף אחד, נכון? מנעימת השאלה הסיקה העדה: שלא כדאי לי להסגיר אף אחד ובאמת פחדתי ולא הסגרתי), והורה לטייח עובדות ולשנות מסמכים, כמו תעודות פטירה של הנרצחים (שם הם הודיעו לי שכתבתי בלילה תעודת פטירה שמדובר בה על רצח ובוודאי טעיתי, כי לפי הבירורים שלהם זו היתה התאבדות. האדון ריינהולד פרידלנדר נפל במדרגות ותוך כדי נפילה נעץ לו סכין בחזה). לאחר המלחמה נערכה חקירה נוספת, וכמה אנשים הועמדו לדין. חלקם הורשעו.

מבנה הספר בלתי שגרתי. הוא עשוי כמונטאז´ של עדויות, משולב בהערות קצרות של הסופר. הסגנון נע מדיבור ישיר לעקיף, משפטים נחתכים באמצע לטובת ציטוטים, מעשים ממוספרים תוך כדי הטקסט, באחד הפרקים המשפטים מתחילים בסוף השורות, דברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, ועוד כהנה וכהנה טריקים, שלמען האמת כוונתם אינה ברורה לי. אילנה המרמן, שתרגמה יחד עם רוני לוביאניקר, הוסיפה אחרית דבר, ובה התייחסה למבנה היחודי של הספר. לדבריה המטרה היתה ליצור אי מנוחה אצל הקורא, לא לאפשר לו לשקוע בסיפור שגרתי, אלא לגרום לו להתמודד עם ההתרחשויות כאילו הוא חווה אותן בעצמו, לגרום לו למחשבות מסוג מה היה הוא עצמו עושה באותו המצב. כהשוואה היא מביאה את היינריך בל, זיגפריד לנץ וגינתר גראס שעסקו בנושאים דומים, אך לטענתה עשו לקורא חיים קלים כשהביאו סיפור מסודר ומובנה. האמירה הזו נשמעת לי תמוהה, אם חושבים למשל על גראס שספריו לא ממש עונים להגדרה של ספר מובנה וקל לקריאה, או על ספר כמו "בליארד בתשע וחצי" של בל שהוא אמנם ספר מובנה כהלכתו אבל קל הוא לא. אני מודעת לכך שספרים משפיעים בצורה שונה על קוראים שונים, ואילנה המרמן מן הסתם הושפעה כפי שהיא מעידה, אבל אני יכולה להעיד רק על עצמי, ואותי טכניקת הסיפור עצבנה. יש לסופר המון מה להגיד, ואלמלא היה הנושא קרוב לליבי אני חושבת שהייתי מחמיצה את מרבית המסרים. מכיוון שהספר נראה לי חשוב התמדתי בקריאה. 

גם ריבוי הפרטים בספר מיותר לדעתי. הספר נכתב ב-1973, הרבה אחרי הארועים, הרבה אחרי שאנשים הועמדו לדין וחלקם הוענשו. מי בדיוק עשה מה באיזו דקה כבר לא היה חשוב בעת כתיבת הספר. אם הסופר היה מעונין לפתוח את הפרשה מחדש, ולהרשיע את אלו שחמקו מעונש, או אז לכל פרט היתה משמעות. אבל הוא הרי טורח מאוד להסתיר פרטים מזהים. מה שחשוב כאן הוא המסר, ולדעתי אצל מרבית הקוראים שאינם מצויים בפרטים ההיסטוריים הוא ילך לאיבוד בתוך שפע המלל, וחבל.

ולמרות הליקויים אני ממליצה לקרוא. זהו ספר חשוב, שעוסק בלילה גורלי ובהשלכותיו החורגות ממסגרת השואה, ומעמיד לדיון שאלות קשות של אשמה ואחריות.

Mordver laufe – Manfred Frank

עם עובד

1990

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר ואילנה המרמן