תגית: רותם עטר

מרי, נערה כבת ארבע-עשרה, היא בת הזקונים במשפחתה המונה ארבע אחיות. השנה היא 1830, המשפחה מתגוררת בכפר אנגלי, מתפרנסת מהאדמה ומחיות המשק. אביהן, המאוכזב בשל לידת בנות בלבד, מסתפק בלית ברירה בכוח העבודה הנשי העומד לרשותו. בנוקשות ובאלימות הוא מעביד אותן מעלות החמה ועד שקיעתה, כופה את רצונו ואת שרירות לבו בכוח הזרוע. השכלה מסודרת אינה עומדת על הפרק, משום שאין טעם לבזבז את זמנן היקר על נושאים מיותרים. המקום קשה, האנשים קשים, האלימות היא כוח טבע.

מרי, שמעולם לא הרחיקה מחוץ לדלת אמות עולמה הצר, מורחקת יום אחד מביתה. אשתו של הכומר חלתה, הכומר נזקק לעובדת בית נוספת, ואביה מחליט שלא תזיק לו הכנסה נוספת. מרי ממירה את בגדי הבוץ בבגדים לבנים, מנסה להסתגל למיטה שכולה שלה, לראשונה בחייה, ולמטלות סיזיפיות שמטרתן אינה קיום בסיסי אלא מותרות. אשת הכומר מחבבת את חֶברתה, הכומר מלמד אותה קרוא וכתוב, בנם של בעלי הבית, טיפוס רודף נשים, אינו כופה את עצמו עליה, עובדת הבית הותיקה נותנת בה אמון. נדמה שפרק ב' בחייה פותח בפניה אפשרויות חדשות. אז למה, פחות משנה אחר-כך, היא יושבת וכותבת בכפייתיות, מכריחה את עצמה להעלות על הכתב כל פרט מקורות השנה האחרונה? למה תחושת החרדה? למה הדחיפות להספיק לכתוב? מה השתבש?

נל ליישון בראה דמות שנכנסת אל הלב ומתנחלת בו. בעולם סתגלני ולמוד עמל, מרי הולכת בתלם, עושה מה שאומרים לה, שקועה ביומיום, לא מסוגלת לדמיין מציאות אחרת. ברגע נדיר, שבו אחיותיה מדמיינות מה היו מבקשות לו היו יודעות שחלומן יתגשם, איש אינו שואל את מרי, וגם לו נשאלה לא היתה מסוגלת לענות: "ידעתי שיש לי חלומות אבל לא ידעתי איזה". נטולת כושר ביטוי, כזה הנובע מיחסי אנוש תקינים ומהשכלה, נשללת ממנה היכולת לבטא רגשות במלים ישירות. לא אהבה, לא כעס, לא תסכול – מרי אינה עוסקת בחיטוט בתודעתה. אבל מלותיה הפשוטות ומעשיה מביעים אותה בשלמות. ולכן הספר שופע תיאורי פעילויות יומיומיות, שהתסכול והיאוש מבצבצים מתוכן כמו מאליהן. והספר שופע גם דיאלוגים קצרים, שבהם מרי, שאינה מסוגלת לשקר גם אם יכריחו אותה, אומרת ישירות את מה שעל לבה באותו הרגע, בלי להצטעצע בכפל משמעויות ובכוונות נסתרות.

אכלת הרבה, אמרתי, כמו מה שהחזיר שלנו אוכל בבוקר.

הוא חייך. מרי, הוא אמר, תני לי לתת לך עצה קטנה, אל תשווי את המעביד שלך לחזיר.

הו, אמרתי. לא התכוונתי להיות חצופה. אנחנו אוהבים את החזיר שלנו.

על כריכת הספר נכתב כי מרי, שאינה מסוגלת, ואולי אינה רוצה, להשתנות, מאלצת את הסובבים אותה לראות את הדברים מנקודת מבטה. אני סבורה שראית הדברים בעיניה של מרי מוענקת לקוראים, אבל הדמויות האחרות בספר נותרות אדישות. למרות החדות והישירות של מרי, היא כל-כך בלתי נחשבת בעיניהם שהם אינם טורחים להרהר במשמעות דבריה. ולאדישות הזו יש חלק נכבד בכאב שבספר.

חייה של מרי מתנהלים ביקום נטול רחמים, אבל היא אינה מבזבזת משאבים נפשיים על הרוע. באופן אינסטינקטיבי היא מוצאת את היופי – רגע בשמש, חום גופה של הפרה שהיא חולבת. אין באלה כדי להקל על חייה, אבל מרי, שבעיניים אוביקטיביות היא אומללה, אינה מכירה אפשרויות אחרות.

את אף פעם לא רואה את הצד הרע של העולם? הוא שאל.

יהיה לי מספיק זמן לחשוב על זה שאני ימות, אמרתי.

ובתוך העולם הקר והקשה הזה יש גם רגעי חסד. הקשר היפה שבין מרי לסב הנכה, השוכב עזוב במחסן, ורק ביקוריה מאירים את יומו. הספר הראשון שהיא מקבלת, שהוא כולו שלה. ואפילו רגע של חמלה בלתי צפויה מצד אחת הדמויות הנוקשות. כי נל ליישון חומלת על דמויותיה הלכודות בקשיי החיים, ובזה לנרפים ולמתנשאים בעיני עצמם, וגיבורתה מוגבלת כושר הביטוי מביעה זאת בפשטות מושלמת.

שפת הדיבור של מרי קלוקלת, ורותם עטר העניקה לה עילגות ישראלית משכנעת, שתחילה הטרידה אותי כמו חריקת ציפורן על לוח. אבל מרי כבשה את לבי תוך עמוד או שניים, העילגות התמזגה בדמותה, ונותר רק הרצון ליטול את ידה באהבה וברחמים.

"צבע החלב" הוא סיפור קטן, לכאורה, אך עוצמתו עוצרת נשימה וחודרת אל הלב. מומלץ מאוד.

The Color of Milk – Nell Leyshon

תשע נשמות

2018 (2012)

תרגום מאנגלית: רותם עטר

בעת הקריאה ב"זכרונותיו של חבר" נדמה כי העולם מאבד את כל צבעיו ואת כל יופיו. שארל ל', קופאי אפרורי, רואה סביבו עולם אפור ומכוער, החל בו עצמו – ומשום כך הוא משתדל לא להביט בראי – עבור באשתו ובהוריהם, וכלה בסביבה הצרפתית, בעיקר הפריזאית, של תקופתו, שלהי המאה התשע-עשרה. על פנימיותו, בניגוד לחזות החיצונית הדלה, הוא אומר כי להבות אש מרהיבות שאינן כבות לעולם, שאיש אינו משער את נפלאות יופין, דוגרות שם. גם הטקסט שעל הכריכה מצהיר על הניגודיות הזו – "שארל ל', פקיד אפרורי ושתקן, מואס בטפשות ובכיעור האנושיים, ומפתח לעצמו עולם פנימי עשיר, מלא דמיון וחלומות סוערים". ההצהרה הזו שגויה בעיני, וסברתו של שארל שעולמו הפנימי מרהיב היא בגדר אשליה עצמית. חלומותיו של שארל, כמו עולמו הפנימי כולו, נגועים גם הם באותה אפרוריות מכוערת, והוא אמנם מדווח על מיאוס, אך בפועל כמעט נהנה לדשדש באומללות.

תחילתם של הזכרונות עוסקת בחייו הפרטיים של שארל. הוא מתאר את ילדותו בצילה של אם שתלטנית ואנוכית, שדיכאה אותו בין השאר באמירה "ילד לא צריך לדבר", אשר גרמה לו להתבודד ולהסתגר, תכונות מהן לא השתחרר גם בבגרותו. בהיותו כבן עשרים נשלח על ידי אמו לעבוד בפריז, שם התגורר בחדר מוזנח שבחרה עבורו, והתארח מדי שבוע אצל חברי המשפחה, אנשים דלים ומשעממים. כשהמארח החליט ששארל צריך להתחתן עם בתו, צעירה מכוערת ואפורה, כמובן, הנישואים יצאו אל הפועל מבלי שיביע הסכמה או התנגדות. בחלקו זה של הספר בולט המוטיב של ההשפעה של סביבת הילדות על הגבר הבוגר: שארל, שהורגל להיות ילד בלתי מוערך, הפך לגבר בלתי מוערך. מהוריו "העתיק" את מתכונת היחסים הזוגית, אשתו הפכה להיות דומה לאמו, קולנית ומתלוננת ושתלטנית, והוא למד לשתוק שוב, בדומה לאביו.

המשכם של הזכרונות יוצא מן התחום הפרטי אל הציבורי. שארל מספר על ארוע שהביא למעצרו ולכליאתו ליום אחד בבית הכלא שלא באשמתו. כאן נחשף לעוני ולמצוקה, והוא משתף בכתיבתו במסקנותיו. כך, לדוגמא, הוא כותב על כליאת ילדים: חברה המגדלת בשטח הפקר מושחת שכזה ילדים בני עשר לצד נערים שכבר טעמו את טעם הפשע, האם יש לה הזכות להלין כאשר היא מניבה פושטי יד, סודומיטים ורוצחים? האם יש לה הזכות להעניש אותם? הוא מתוודע לחיי העניים, ועומד על העוולות שבהתעלמות מהן. בפי אנשי פריז השבעים הוא שם את המשפט "העניים היחידים הם אלו הבוחרים להיות עניים, אלו המתעקשים לדבוק באומללות בניגוד לרצוננו".

אם נדמה ששארל חווה הארה שתשנה את חייו, בא הוא עצמו ואומר כי אמנם חווית הכלא חקקה בו רחמנות ומרדנות, אך "חולשתי הגופנית ורתיעתי מלהביע את עצמי בפומבי מנעו מהתחושות הללו להפוך לפעולות ממש". בפועל אפילו את סביבתו המיידית לא הצליח לשפר, כמו שהוא עצמו מודה ברגע של גילוי לב ומודעות עצמית כנה: "אשתי, הבריה שהיתה ראויה לרחמי יותר מכל אדם אחר, היא שסבלה מקשיחות לבי יותר מכולם". קשה לחמול עליו, בעיקר משום שבניגוד לחמלה שהוא מביע כלפי האנשים שפגש בכלא או באזורים הנידחים של העיר, הוא מביע דעות חריגות, כמו הצדקה של רצח בנימוקים כמעט היטלראים: "לבריות חסונות ומאושרות נחוץ מרחב, כשם שנחוץ לעצים בריאים או לצמחים חזקים; אלה אינם יכולים לגדול ולהגיע למיצוי יכולת הצמיחה שלהם אלא אם הם טורפים את הצמחים העלובים, החלשים והמיותרים, שאין בהם תועלת לעולם, שגונבים את מזונם ואת האמצעים להתפתחותם… האין זה נכון גם לבני האדם?"

אוקטב מירבו היה סופר בלתי שגרתי, שקרא תיגר על המתכונת המקובלת של הספרות, והחזיק בדעות חברתיות מהפכניות על סף האנרכיה. ב"זכרונותיו של חבר" הוא פורש את רעיונותיו, שמקצת מהם הצגתי כאן. הפקדת רעיונותיו בידיו של אדם מעורר מחלוקת ואף דחיה, נראית בעיני מעין פרובוקציה שמטרתה לעורר מחשבה דווקא בשל ההתנגדות.

"זכרונותיו של חבר" דומה בהיבטים רבים ל"הזר" של קאמי, שנכתב למעלה מארבעים שנה אחריו: האדישות, הפסיביות, הדעות החריגות, הביקורת על מערכת המשפט, ועוד. הספר קריא, מעורר מחשבה, וראוי לדעתי לקריאה שניה.

Les Mémoires de mon Ami – Octave Mirbeau

2017 (1898 – 1899, 1919)

לוקוס

תרגום מצרפתית: רותם עטר