תגית: רות אוזקי

ג'יין טאקאגי-ליטל, בת לאם יפנית ולאב אמריקאי, מצטרפת לצוות צילום יפני המכין סדרת תכניות תחת השם "רעייתי האמריקאית". בכל אחד מפרקי הסדרה מככבת אשה אמריקאית, המספרת על עצמה ועל משפחתה, במטרה להציג את ההווי האמריקאי בפני הנשים היפניות. אבל זוהי רק המטרה המשנית, מוצר לוואי למטרה הראשית. נותנת החסות לתכנית היא ביף-אקס, התאחדות היצואנים והמשווקים של בשר בקר, והמטרה האמיתית היא להגביר את יצוא הבשר האמריקאי לשוק היפני. לכן, שיאו של כל פרק הוא מתכון למנה בשרית שאותו מציגה הרעייה התורנית. ג'יין, שתפקידה הרשמי הוא מתאמת, אמורה לאתר נשים מתאימות ולערוך את התחקיר הראשוני. במהרה מתברר לה שהרעייה האמריקאית היא תמיד לבנה ונראית טוב, שהמשפחה האמריקאית היא תמיד נורמטיבית ושמרנית, שלרגשותיהן של הרעיות אין כל חשיבות בעיני המפיקים, ושהמסר הוא בשר בכל מחיר. אחרי מספר פרקים משמימים ניתנת לה ההזדמנות לביים ולהשפיע על התכנים, והיא ממהרת להציג בזו אחר זו משפחת מהגרים מדרום אמריקה, ומשפחה המורכבת מזוג לסביות צמחוניות, האחת שחורה והשניה לבנה, ומשתי בנותיהן. החירות שהיא נוטלת לעצמה מעלה אותה על מסלול התנגשות עם איש חברת הפרסום, ג'וייצ'י אואנו, המעדיף להקרא ג'ון. ההתנגשות תחריף כשג'יין תחשוף אמיתות מזעזעות על תעשיית הבשר האמריקאית.

ביפן צופה בתכנית אקיקו, אשתו של ג'ון. אקיקו היא אשה כנועה, מושתקת, שמכוונת כולה להשבעת רצונו של בעלה התוקפני, שאינו מהסס להכות אותה כשאינו מרוצה ממנה. ג'ון משתוקק לילד, אבל אקיקו מתקשה להרות. הרופא מאשים אותה שהיא גורמת לעצמה בכוונה תחילה תת-תזונה מתוך גישה שלילית, ואולי הוא צודק, גם אם היא אינה מודעת לכך. נדמה שזהו הכוח היחיד שנותר בידיה. תחילה היא צופה בתכנית בעל-כורחה, משום שג'ון מתייחס אליה כאל אבן בוחן לתגובת הקהל היפני לתכנית. אבל הפרק על משפחתן של הנשים הלסביות מעורר בה את האומץ להרהר באפשרות לשנות את חייה כליל, לבחור באומץ בדרכה שלה. "היו אלה דמעות התפעלות מהנשים החזקות ומהחלטתן הנחושה לגדל משפחה נגד כל הסיכויים. ודמעות רחמים עצמיים, על החרדה שהיא חשה במקום תשוקה ועל הרגש החיוור, הרופס, שהניחה לו להקרא אהבה". חייהן של שתי הנשים, ג'יין ואקיקו, עתידים להצטלב, והשתים, השונות לכאורה לחלוטין זו מזו, תמצאנה נקודות השקה שישפיעו על שתיהן.

רות אוזקי, שכמו ג'יין חיה את שתי התרבויות, עוסקת בספר זה, כמו בספריה האחרים, במפגש מזרח-מערב, וגם כאן היא אינה מצטמצמת לנושא אחד, אלא מבריקה בשילוב מספר נושאים ליצירה מורכבת אחת. שני הצירים המרכזיים הנוספים של הספר הם יחסי גברים-נשים, בעיקר באמצעות הזוגיות המעוותת שבין אקיקו וג'ון והזוגיות המתפתחת בין ג'יין והמוסיקאי סְלון, ותעשיית הבשר האמריקאית. בדומה ל"רעייתי האמריקאית" נראה שגם בספר בסופו של דבר "הבשורה היא בשר".

לסופרת מסר חד-משמעי על התעשיה, אבל היא מצליחה להציג אותו באופן שאינו הופך את הספר לפמפלט. עד בערך שליש הספר הנושא הזה עולה רק באמרות אגב פה ושם. כשהוא מתחיל לצוץ באופן משמעותי, אוזקי אינה מסתערת עם העוולות כלפי בעלי החיים, אלא מציגה בהדרגה את הנזקים שהבשר התעשייתי מסב לבני האדם. היא כותבת על הורמונים שמסופקים לבקר ועוברים אל בני האדם, כשהם גורמים לעיוותים בהתפתחות המינית של ילדים ובסימנים המיניים של גברים. היא מתייחסת לכמויות העצומות של אנטיביוטיקה שניתנת לבקר, שסופה שהיא חושפת את צרכני הבשר למחלות משום שהם מפתחים עמידות כלפיה (ב-1989 אסרה אירופה יבוא בשר מארצות הברית בגלל השימוש בהורמונים. ב-1990 נחתם הסכם בשר חדש עם יפן. "שנת הבשרים" מתרחש ב-1991 על רקע המאמץ לקדם את מכירת הבשר במסגרת ההסכם). והיא מתארת גם את תנאי המחיה הבלתי נסבלים של בני הבקר, שהפכו מבעלי חיים לגושי בשר שיש להאביס, והם מוזנים במזון שמשמין אותם אך מזיק לאוכליהם. מה שהתחיל מבחינת ג'יין במרד כלפי ג'ון – "אני אחטט בלב המסריח של התעשיה הזאת, ואזרוק את הקרביים המצחינים לאואנו ישר בפרצוף" – מתפתח להכרה בעובדות המזעזעות, ומגיע לשיא דרמטי ביום צילומים במשחטה.

"ברור שידעתי על רעילות הבשר, על הפגמים התברואתיים שבגידול בקר מתועש בקנה מידה גדול, על בירוא יערות הגשם כדי לפנות אדמת מרעה להמבורגרים […] העדפתי לעצום עיניים. עצימת עיניים, "עיוורון" שכזה, היא פעולה רצונית, בחירה שאת בוחרת שוב ושוב, בעיקר כשהמידע מציף אותך והידיעה נעשית מילה נרדפת לאין-אונות […] אם איננו מסוגלים לפעול על פי הידיעה, כי אז איננו מסוגלים לשרוד בלא עיוורון […] הידיעה הרעה משתקת אותנו, והדרך היחידה לברוח ממנה היא להעמיד פני מטומטמים", מסכמת אוזקי מפיה של ג'יין.

את הספר מלוות ציטטות מ"ספר הכרית" שכתבה סיי שונאגון, אשת חצר יפנית בת המאה העשירית והאחת-עשרה. שונאגון היתה מתבוננת חדת-עין, שהיטיבה לתאר את סביבתה ואת הרהוריה, והדברים שכתבה רעננים ועכשוויים, חדים ונטולי התייפיפות. כל אחת מן הציטטות תואמת היטב את הפרק שאותו היא מקדימה. אלה, לדוגמא, הדברים המקדימים את הפרק בו מופיעה אקיקו לראשונה: "כשאני מאמצת את דמיוני לתאר לי איך זה להיות אחת מאותן עקרות בית המשרתות נאמנה את בעליהן, נשים ששום אירוע מרגש אינו צפוי לקרות להן בחייהן, ואף-על-פי-כן הן מאושרות, אני נמלאת בוז". אקיקו, שמבקשת לעצמה קול, מנסה לכתוב ספר כרית, יומן, משלה, או למצער ליצור רשימות בנוסח שונאגון, כמו "דברים מענגים" או "דברים מבישים".

זהו ספרה הראשון של רות אוזקי, והוא בשל ומורכב ומרשים לא פחות מספריה המאוחרים יותר. אוזקי היא כותבת סבלנית, רגישה לפרטים, המיטיבה לאפיין את דמויותיה ולהרכיב יצירה מושלמת ממספר קוי עלילה ומשפע נושאי משנה.

מומלץ מאוד.

My Year of Meats – Ruth L. Ozeki

עם עובד

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

חייהם של אנבל ובני, אם ובנה בן השתים-עשרה, נשברו באחת כשקנג'י או, מוסיקאי, בעלה של אנבל ואביו של בני, נדרס בשובו בלילה מהופעה. קנג'י, בוגר מקדש זן וחובב ג'ז מושבע, העניק לתא המשפחתי התלהבות ותחושת בטחון – "אנחנו משפחה שמחה," נהג קנג'י לומר. "אנחנו משפחת צ'ירי-או!" – ומותו המיותר ערער את הנותרים בלעדיו. אנבל, שגדלה במשפחה בעייתית, וויתרה על חלומותיה להיות ספרנית כדי לפרנס את בנה ולאפשר לבעלה לעסוק במוזיקה, נותרה ללא משפחה וללא חברים, והדכאון גרם לה להזניח את עצמה ואת ביתה. בני, שחווה עד אז יציבות ואהבה, גם אם לא רווחה כלכלית, הפך את חדרו לשמורת טבע של נקיון בלב ההזנחה, והחל לשמוע קולות.

"הספר שבעין הסערה" הוא סיפור התבגרותו של בני, שבתוך המולת הקולות המסתערים עליו מבקש את קולו שלו. הוא יחוש רדוף, אחוז פחד, ינסה לחסום את הקולות, יופנה לטיפול פסיכולוגי, לאשפוז ולתרופות, יתמודד עם הסטיגמה שתודבק לו, יתחבר עם טיפוסים יוצאי דופן, ויחווה טלטלות של בן-עשרה, עד שילמד לחיות עם חריגותו ולקחת עליה אחריות. בני הוא נער כובש לב, חסר אונים כילד, וחקרן כפילוסוף, מתמרד כנער, ואחראי כמבוגר.

את סיפורו של בני מספר לנו, ולבני עצמו, סֵפֶר. פה ושם נשמע קולו של בני, המבהיר נקודה כלשהי, מתווכח עם הספר בדבר נושאים שהספר אינו מסתיר גם אם בני היה מעדיף שיעשה זאת, מבקש מהספר שירחיב בנושאים שאינם מוכרים לו מהתנסות אישית, כמו יחסי הוריו לפני שנולד. הבחירה הסיפורית הזו עשויה להשמע מוזרה, אבל היא עובדת מצוין. יש בה אמירה עקיפה אך ברורה על כוחם של ספרים לעשות סדר במחשבות, להציג עולם מאורגן מתוך שלל אלטרנטיבות. היא מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של בני, שכבר כתינוק הוקסם מן הספריה ומן הספרנית שהקריאה סיפורים לילדים, וכעת היא והספרים משמשים לו עיר מקלט, מקום בו גם הקולות המטרידים נאלצים לשמור על שקט.

"הספר שבעין הסערה" הוא גם סיפורה של אנבל. רות אוזקי מעצבת באופן מושלם דמות רבת פנים, עמוסת פגמים ומעלות. כן, היא אינה מטפלת בעצמה, אוגרת זבל מיותר שאינה מסוגלת לפנות, שוכחת לקנות אוכל, ונוטה להתייחס אל בני כאל פעוט. אבל היא נאבקת להחזיק מעמד מול איומי פינוי מהדירה, ונלחמת בשיניים להחזיק בעבודתה הבלתי מספקת כמנטרת חדשות מן העיתונות המודפסת. כשהפוקוס עובר אל העיתונות האלקטרונית היא צועדת ללא מורא אל העולם החדש והבלתי מוכר. וחשוב מכל, כשבני זקוק לה ולהגנתה, האשה הזו, הקרובה להרים ידים לגבי עצמה, הופכת לפנתרה.

במשולב עם הסיפור על תא משפחתי קטן המתמודד עם משבר גדול, הסופרת מבקשת להעביר מסרים חברתיים. תרבות הצריכה היא נושא מרכזי בספר. "מה גורם לאדם לרצות כל כך הרבה דברים? מה מעניק לדברים את הכוח לכשף ולפתות, והאם התשוקה לעוד יודעת שובע?", שואל הספר. "בשביל מרבית בני האדם בהיסטוריה לא היתה כלל אפשרות של "עוד". המטרה היתה "מספיק"", עד שבאה המהפכה התעשייתית והפכה את היוצרות, ו"תעשית הפרסום התופסת תאוצה השתמשה בלשונה המפוצלת כדי להפוך אזרחים לצרכנים". דחיקתו של הטבע, שבגינה יש המציעים לעידננו הגיאולוגי את השם אנתרופוקן, אף היא שבה ועולה באמצעות יכולתו של בני לחוש את זכרונותיהם של חפצים מן הימים בהם התקיימו עדיין כמרכיביהם הראשוניים. זה מה שיש לספר המדבר עם בני לומר בענין זה: "בהתחלה, לפני שהיו חיים, כשעולם הדברים היה העולם כולו, כל דבר היה חשוב. ואז החיים קרו […] ולא עבר הרבה זמן עד שגרמתם לקרע, עד שחילקתם את החומר לשני מחנות, לחומר העשוי ולחומר הלא עשוי […] תחילה בהיסוס, בהתקדמות איטית ולא רציפה – פה סיר חמר, שם ראש חץ, חרוז, מקבת, גרזן – טיפסתם במעלה עולם החומר […] עד שבקפיצות פרועות, שכיניתם לבסוף בשם קידמה, העשויים שגשגו והלא עשויים הידרדרו לדרגה של משאב ותו לא, למעמד צמיתים נחות שיש לכבוש, לנצל ולעצב ממנו משהו אחר, דבר שיהיה יותר לפי טעמכם". הסופרת מבקשת לתת את הדעת על התלות ההדדית של כל הדברים, שקיומם מותנה זה בזה: "בתורת הזן אנחנו מכנים זאת התהוות הדדית או התהוות מותנית או תלות גומלין".

רות אוזקי, בת לאב אמריקאי ולאם יפנית, מתיחסת בספריה לחיים בין שתי התרבויות. קנג'י הוא בן לאב קוריאני ולאם יפנית, שהיגר למערב, ובנו נושא את תוי פניו האסייתים. הזן, שהיה נוכח בחלק משמעותי בחייו, נכנס לחיי משפחתו אחרי מותו בדמות ספר מתורגם מיפנית, "קסם הסידור", שנדמה ככופה עצמו על אנבל. הוא לא ישנה את חייה, כפי שהיה אולי מכוון סופר מוכשר פחות מאוזקי, אבל בדרכים מעודנות הוא מציע לה ברירות, ובזכותו, כמו בספרה הקודם "סיפור זמני", מושטת יד עוזרת בין מערב ומזרח.

הספר שופע אזכורים ספרותיים, מוזיקליים, פילוסופיים ואמנותיים. ציטוטים מפיו של ולטר בנימין פותחים כל אחד מחלקי הספר, וקטעים מהגותו משולבים בהתפתחותו של בני. לסיפורו של בורחס, "האלף", יש נוכחות משמעותית בעלילה. המוזיקה של בני גודמן, המוזיקאי הנערץ על קנג'י, נוכחת בזכרונותיו של בני מאביו. "תקשיב, בני שלי! זה חי ובועט, ככה אנחנו צריכים להיות!", אמר לו האב המתפעם כשהאזינו יחדיו לתקליטים הישנים. קנג'י אף קרא לבנו על שמו: "נתתי לך את השם שלו כדי שגם אתה תהיה גוד מן, איש טוב!"

שמו של הספר במקור לקוח מתוך משפט מ"קסם הסידור": "באותו יום מורי לימד אותי שיעור יקר ערך על ארעיות הצורה ועל טבעם הריק של כל הדברים". השם העברי שאול, כך אני סבורה, מ"אני פורק את ספרייתי" מאת ולטר בנימין: "הסערה [סערת ההתרחשויות] דוחפת אותו [את מלאך ההיסטוריה] ללא הפוגה לעבר העתיד שאליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערימת ההריסות שלפניו הולכת ומתגבהת עד השמים".

תקצר היריעה מלתאר את הדמויות המעניינות המשתלבות בחייהם של אנבל ושל בני, ומלעמוד על שפע נושאי המשנה ועל האופן בו רות אוזקי שוזרת אותם בכשרון לכלל מסכת חיה ומורכבת. אסיים אם כך בהערכה לתרגום היפה של שירי שפירא, בהמלצה חמה על הספר, ובשיר האהוב על קנג'י, Life Goes to a Party, בביצועו של בני גודמן מתוך קונצרט בקרנגי הול ב-1938.

The Book of Form and Emptiness – Ruth Ozeki

עם עובד

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא