השנה היא 1945. אי-שם בבווריה, בטירה מבוצרת, מוחזקים בשבי מנהיגיה של אחת ממדינות אירופה, המייצגים את פניה של החברה באותה מדינה. נמצאים שם מנהיג השמאל ומנהיג הימין; איש איגוד הפועלים, מנהיג האיכרים, וגם מי שעמד בראש התאחדות התעשיינים ובעלי ההון; מנהיג צבאי ואיש כמורה ועוד. את המקום מנהלים אנשי אס.אס, ולצדם הברון, בעל הטירה, השומר מצד אחד על פרטיותו ומצד שני מעורב בחיי השובים והשבויים גם יחד. לכולם ברור שימיה של המלחמה ספורים.
אל הטירה מגיע קראוס, איש אס.אס בן דמותו של אייכמן, השוגה באשליות על מהפך בגורלה של גרמניה למרות התאבדותו של היטלר, אך מכין עצמו גם לתבוסה. שני אוצרות הוא מחזיק בידיו – תיבה מלאה תכשיטים, יהלומים וזהב שנבזזו מיהודים שנרצחו, ויהודי אחד ששרד בקושי, ראש הממשלה לשעבר של המדינה שאנשיה מוחזקים בטירה. קראוס נוטל את הפיקוד לידיו, ופעולתו הראשונה היא להפגש עם שלושה מן השבויים, שעליהם הצביע הברון כמנהיגי החבורה. דרישתו מהם היא לכתוב הצהרה ולפיה הוא והברון נהגו בהם יפה, כדי למנוע מכוחות בעלות הברית לחשוד בהם כפושעי מלחמה. בין מילותיו מסתתר חלקית איום להוציא אותם להורג אם יסרבו.
מאיר לוין, שהיה בין העיתונאים הראשונים שהגיעו אל מחנות ההשמדה, מגלגל עלילה רבת תהפוכות, שגיבוריה נעים בין אינטרסנטיות למוסר. יש בה אידיאולוגים ואופורטוניסטים, יש אנשים שמקובעים באותן דעות שבהן החזיקו מאז ומתמיד כאילו לא התרחשו מלחמה ורצח עם, וכאלה שמבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. יש כאלה שאינם מסוגלים להשתחרר מדעות קדומות, וכאלה שמבינים את סכנותיהן. השבויים ברובם ממשיכים לייצג את אותן העמדות בהן החזיקו קודם לכן, וההתארגנות שלהם נוכח הסכנות הנערמות מולם מהדהדת את התארגנותה – או העדר התארגנותה – של אירופה המערבית לפני המלחמה. השובים עסוקים ברובם בשכתוב ההיסטוריה הפרטית שלהם, רוחצים בנקיון כפיהם ובטיעון אי הידיעה, למרות שידעו הכל ברמה כזו או אחרת. וכל אותה עת קראוס ממשיך להיות אחוז דיבוק, וכשהמאבק בינו ובין השבויים מסלים, הוא זועק ממעמקי לבו, "תנו לי את היהודי!".
תחילה לא התרשמתי מן הספר. הוא נכתב ארבע שנים אחרי משפט אייכמן, והצטייר בעיני כדרך מתחכמת מדי להציג את האיש ואת המשימה הרצחנית שביצע בנאמנות בלתי מתפשרת. בהדרגה, ככל שהסופר פיתח את הדמויות הנפרדות, את הלכי רוחן ואת עמדותיהן, הערכתי אותו יותר. הוא דן, כאמור, בתגובת אירופה המערבית לנאציזם, באנטישמיות, בשאלת הידיעה או אי הידיעה של הגרמנים, וגם בעמדת הכנסיה, בבני תרבות שהפכו לרוצחים, בנאמנות ובבגידה, ועוד נושאים מעוררי מחשבה. בקריאה היום אולי אין בו חידוש, אבל אף פעם לא מזיק לשוב ולהרהר בכל השאלות הללו.
אזכיר בהזדמנות זו שמאיר לוין הוא מי שכתב את "כפיה" המצוין, ספר שבישר את סוגת הספרות התיעודית-עיתונאית הלא בדיונית, עשור לפני "בדם קר" של טרומן קפוטה.
The Stronghold – Meyer Levin
א. לוין אפשטיין
1968 (1965)
תרגום מאנגלית: רות רזניק
סקירות ספרים 