תגית: רות שפירא

אולנקה, אשה אוקראינית שנמלטה לפינלנד מסיבות שתתבררנה בהמשך, מבלה שעות בגינת כלבים. לכאורה היא מתאווררת שם, מוצאת פינה לקרוא במנוחה. בפועל היא מתבוננת במשפחה שנוהגת להגיע למקום באופן קבוע. אשה נוספת מגיעה לגינה ומתיישבת לידה. גם אשה זו, דריה שמה, מתעניינת במשפחה, אבל לא פחות מכך היא מתעניינת באולנקה, לחרדתה של זו האחרונה. מתח רב שורר בין שתי הנשים, יחד עם טינה וחשדנות. עלילת הספר, המתרחשת בהווה בהלסינקי ובעבר בעיקר באוקראינה, מסופרת מפיה של אולנקה, ומנוסחת כנסיון להסביר לגבר, ששמו יוודע בהמשך, את קורות חייה, ואת השתלשלות העניינים שהביאה לנפילתה מחיים נוחים לחיים של נמלטת על נפשה.

אולנקה, שברחה מחיים של עוני ואלימות אל נסיון לבנות קריירת דוגמנות בפריז, מצאה עצמה בסופו של דבר מצטרפת אל אלפי הבנות האוקראיניות שתורמות ביציות או משמשות כפונדקאיות. בשלב מאוחר יותר קודמה לתפקיד מתאמת בין התורמות למשפחות המקבלות. היא מתארת עולם של כפיה, של זלזול ברווחתן של התורמות, של ניצול מצוקה ויתמות כדי לגייסן. הבנות הואבסו בהורמונים, היו מהן שחלו, או איבדו שחלות, או שרחמן נוקב בטעות. חלקן נאלצו לחזור למרפאה כלקוחות אחרי שאיבדו את היכולת ללדת. היא מתארת עולם שבו הלקוחות הן הכל, והתורמות הן רק כלי, ללקוחות יש בטחון משפטי, ולתורמות אין זכויות כלל. משיצאו מכלל "שימוש", איש לא התעניין בגורלן.

היא מספרת גם על חֶברה שנעה ממלחמה למשבר פוליטי וחוזר חלילה, וסובלת מפערים חברתיים, מאלימות ומשחיתות, מכוח בלתי מרוסן הנתון בידי אליטות. אולנקה חוותה עוני וגלות ושכול רב-דורי, ונאלצה להמלט מפני כוחות חזקים ממנה, עד שקצה בחייה שהיו מאז ומתמיד בגדר מאמץ מתמשך לתמרן בין מכשולים הרי סכנה.

הספר רצוף אזכורים של ארועים אמיתיים ושל אישים ומקומות אמיתיים, ביניהם המהפכה הכתומה, מרכז מנורה בדניפרו, ירוט מטוס מלזי על ידי הרוסים ב-2014, העיר סניז'נה (שאת מוצאן ממנה אולנקה ודריה טשטשו), ועוד. ריבוי האזכורים הללו מקשה על הקריאה עבור מי שאינו בקיא בקורותיה של אוקראינה, אך מצד שני ממריץ ללמוד אודותיה.

מבלי שיש לי יכולת להשות מקור לתרגום, נראה לי שרות שפירא עשתה עבודה טובה בתרגומו של הספר מפינית לעברית, ומכל מקום שפתה עשירה ומהנה.

אולנקה בונה את סיפורה כמעט כעלילת מתח, כשהיא חושפת באיטיות עוד ועוד פרטים עד לגילוי משמעותי לקראת סיום. לטעמי, הספר יכול היה לצאת נשכר מקיצוץ משמעותי בחזרות הרבות שבו, אבל גם כפי שהוא מצאתי בו עניין, הוא פתח לי פתח אל עולם פחות מוכר, ונגע ללבי.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספר נוסף מאת סופי אוקסנן, "הטיהור".

Koirapuisto – Sofi Oksanen

עם עובד

2024 (2019)

תרגום מפינית: רות שפירא

השנה היא 1938. בעוד רגע תספח גרמניה את אוסטריה, בעוד מספר חודשים תערך ועידת מינכן שתמסור לידי הגרמנים את חבל הסודטים, וחודש ומחצה אחר-כך יתרחש ליל הבדולח. פינלנד, עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים, עדיין שסועה ומקוטבת. דוברי שוודית מול דוברי פינית, אוהדי גרמניה מול אוהדי ברית המועצות. יש החוזים באימה את פריצתה של מלחמה עולמית נוספת, ויש הנסחפים אחר הרטוריקה ההיטלראית ומאמינים שהרוחות תירגענה כשגרמניה תזכה למרחב המחיה שאליו היא משתוקקת.

במשרדו של עורך הדין קלאס תּוּנֶה מתכנס מועדון יום רביעי. חברי המועדון הכירו אלה את אלה בהיותם צעירים, ולמרות שחייהם הובילו אותם בנתיבים שונים הם שומרים על מסורת ההתכנסות החודשית. בין החברים נמצא יארי, יהודי מאני-דפרסיבי, שהשמועות על רדיפת היהודים בגרמניה ובאוסטריה מערערות עוד יותר את יציבותו הנפשית; ארליוס הלאומן האנטישמי, שמרסן את התבטאויותיו בנוכחותו של יארי; לינדמרק, בן זוגה של אשתו בנפרד של תונה, שמטפל ביארי במכון הרפואי שהקים; ועוד. תונה עצמו הוא ליברל, השוקד על כתיבת מאמר שמסקנתו המרכזית היא כי "לאומנות וחשיבה שבטית הן מחלות עיקשות", מאמר שיחשוף אותו למתקפות מילוליות ופיזיות. תונה מעריך את העובדה שלמרות הקיטוב האלים הוא חי במדינה שבה הוא יכול לתת ביטוי לדעותיו מבלי שייעצר או יוצא להורג, אבל גם יודע שהוא "חי בתקופה אכזרית. האיום של מעשי אלימות ומלחמה היה נוכח כל יום ויום, הוא כרסם את דרכו לתוך בני האדם כמו חיידק, וגרם לבעלי מצפון רגיש להאפיר ולחלות, בעוד שאנשים חסרי התחשבות התמלאו חיים […] העיתונים התמלאו בכתבות מאת עיתונאים ששיבחו את הדיוק הצבאי של החיים המודרניים, אבל גם שרו שירי הלל לכוחות הגבריים הפרימיטיבים והאכזרים".

גברת מיליה מטילדה ויק היא מזכירה חדשה במשרדו של תונה. היא רדופת שדים לאחר שחוותה את אימת מחנות המעצר בתקופת מלחמת האזרחים, וכדי לחמוק כמיטב יכולתה מלהתמודד איתם וגם עם תגובות פוגעניות, גברת ויק שותקת. אבל גברת ויק היא גם מטילדה, אשה שרק רוצה לחיות חיים נורמטיביים, והיא גם העלמה מיליה, אלת נקם וזעם. כשהיא מזהה בין חברי המועדון את קולו של הקפטן, האיש שאנס אותה שוב ושוב במחנה, המאבק בין שלוש הנשים שבתוכה עז מתמיד.

הקפטן, שבינו ובין גברת ויק נוצר קשר מבלי שהיא חושפת בפניו את ההיסטוריה המשותפת שלהם, נותר מזוהה בתוארו זה כמעט עד לסיום. הסופר מותיר את זהותו מעורפלת, ומפזר רמזים המצביעים על אחד מחברי המועדון. למען האמת, לא מצאתי סיבה טובה לערפל הזה, בין השאר משום שהנחתי שהרמזים מטעים ושהקפטן הוא חבר מועדון אחר. לטעמי הספר לא היה ניזוק כלל, אולי אפילו מרוויח, אם זהותו של הקפטן היתה ידועה לקורא מלכתחילה. יכול להיות שביקש ליצור מתח, או אולי ביקש לשלב את המסתורין הזה באוירה הכללית של התקופה, שאליה הוא מתייחס בשמו של הספר בשפת המקור, "מיראז' 38", מראה תעתועים. באנגלית, אגב, שמו "מועדון יום רביעי". אני אוהבת יותר את השם שנבחר לתרגום העברי.

אמנם מדובר בעלילה בדויה ובדמויות בדויות, אך הסופר משלב בה ארועים שהיו. כך, לדוגמא, הוא מתאר את שלילת המדליה מאחיינו היהודי של יארי, שניצח בריצת מאה מטר בטקס חנוכת האיצטדיון האולימפי ביולי 1938, בארוע שמועתק מסיפורו האמיתי של אברהם טוקזייר. האצן ניצח בבירור, אך נדחק אל מחוץ לפודיום, כדי לרַצות משלחת מגרמניה שנכחה במקום. מכיוון שהעלילה מתרחבת מעבר לפוליטיקה, אנחנו נוכחים גם בקונצרט שבו מוצג הטרמין בשנה שבה נעלם ממציאו, שנפל קורבן לטרור הסטליניסטי. שילוב הארועים ההיסטוריים מעניק לספר יתר עניין.

למעט טשטוש זהות הקפטן, ועודף מסוים של חזרות, הספר כתוב היטב, ממחיש את התקופה על חרדותיה ועל הבלבול שבה, מתאר דמויות מורכבות ונוגעות ללב, ומספר על היסטוריה כמעט בלתי מוכרת מחוץ לפינלנד, שאודותיה מרחיבה רות שפירא המתרגמת באחרית דבר מעשירה. למרות שהיא הוסיפה גם הערות שוליים מועילות להבהרת אזכורים שמן הסתם מוכרים לקוראים פיניים אך לא לקוראים זרים, אני ממליצה להצטייד במעט רקע היסטורי לקראת קריאת הספר.

האיור שעל הכריכה הוא של Chiara Ghigliazza.

שונה, מרחיב אופקים ומומלץ.

Hägring 38 – Kjell Westö

אחוזת בית

2023 (2013)

תרגום משוודית: רות שפירא

כותרת משנה: סיפורה של השנה ששנתה את ההיסטוריה

מלחמת העולם השניה, שהסתיימה בספטמבר 1945, הותירה עולם מדמם, הרוס ומפוצל. אליזבת אוסברינק, עתונאית וסופרת, בחרה להתמקד בארועי שנת 1947, כשנה ומחצה לאחר המלחמה. היא מזהה מספר מגמות מרכזיות שאפיינו את אותה שנה, והשפיעו מהותית על העתיד. בשנה זו, כך ניתן לומר בהכללה, הצטיירה נטיה להתמקד בטיפול בעתיד ולהמנע מהתמודדות עם העבר, ואירופה החלה לדבר על איחוד. המלחמה הקרה היתה לעובדה מוגמרת, ובנות הברית לשעבר ניצבו זו מול זו כאויבות. החשדנות כלפי הקומוניסטים בארצות-הברית הולידה את המקארתיזם. האימפריה הבריטית התפרקה מנכסיה, עובדה שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביציאתה מהודו ומארץ-ישראל. הסכסוך הציוני-פלשתיני הלך והסלים.

הספר מורכב משנים-עשר פרקים, כל אחד עוסק בארועי חודש אחד. כל אחד מהפרקים מציג פסיפס של התרחשויות במקומות שונים ובתחומים שונים. נמצא כאן את הפעילות הניאו-נאצית של אחרי המלחמה בניצוחו של פר אנגדאל, לצד מאבקו של רפאל למקין להגדיר רצח עם כפשע; את תוצאות כהונתו של לורד מאונטבאטן כמשנה למלך בהודו, לצד פעילותן של הועדות הבינלאומיות שחקרו את המצב בארץ-ישראל; את משפט נירנברג התשיעי, שבו נדונו פשעי האיינזצגרופן, לצד תיאור מסעה של אקסודוס, ועוד. בין התרחשויות הרות גורל אלה משולבים בקצרה אישים וארועים נוספים, ביניהם צ'אק ייגר שובר את מחסום הקול, גרייס הופר עובדת על שפת תכנות, תלוניוס מונק זוכה להכרה כאבי הביבופ, ג'ורג' אורוול שוקד על כתיבת "1984", טענות על עב"מים וחייזרים ברוזוול, האופנה שמציע כריסטיאן דיור זוכה לביקורת עוינת, וכיוצא באלה. לעומת זאת, אף מילה אינה נכתבת על העולם שאינו קשור בטבורו לאירופה.

אליזבת אוסברינק נסתה, כך נראה לי, ליצור פסיפס שיעיד על רוח התקופה. לכן, לצד ארועים כבדי משקל, כמו הקמת מדינת ישראל ולידתה של תנועת האחים המוסלמים, שיבצה קמצוץ מוזיקה, קמצוץ ספרות, קמצוץ אופנה. אני לא יודעת לומר עד כמה הבחירות שלה מאפיינות ומייצגות, אבל ניחא, יש משהו בשילוב שמספק הפוגה מן הדרמות. הבעיה היא במינון ובפרופורציות, והדוגמא הבולטת לכך היא הדבקות שלה בתיאור קורותיה של סימון דה בובואר. על כריכת הספר נכתב כי דה בובואר עמלה על כתיבת "המין השני", אך אין לכך זכר בגוף הטקסט. הסופרת בחרה, משום מה, למרוח על פני כל הספר את הרומן בין דה בובואר לנלסון אלגרן. וכך מיד לאחר שלורד מאונטבאטן מנצח על פירוקה של הודו, סימון מקבלת טבעת מנלסון אלגרן; בסיום תיאור מלחמתו של למקין על הכרה בפשע שברצח עם, סימון קונה נעליים אדומות בסטוקהולם; וכשמסיימים למנות את קורבנות האיינזצגרופן במשפט נירנברג, סימון כותבת מכתב געגועים לנלסון. בחירה ספרותית משונה מאוד, המרדדת את המכלול.

עוד בעיניני פרופורציה: המאבק על הקמת ישראל היה בעל משמעות היסטורית עמוקה, ללא ספק, אבל לא נראה לי שמשקלו היחסי בארועי התקופה היה גדול כפי חלקו בספר. במחציתו של הספר אוסברינק נוטלת הפוגה מן ההיסטוריה הכללית, ומספרת את ההיסטוריה הפרטית של משפחתה היהודית, בעיקר של אביה, שהיה ילד בהונגריה בתקופת המלחמה, איבד את אביו, וניצל בזכות אמו. ברור, אם כך, הדגש שניתן בספר לענין היהודי-ציוני. זכותה, כמובן, אבל מי שמחפש ספר היסטורי מקצועי צריך לקחת בחשבון שהסופרת אינה היסטוריונית.

"1947" יכול לשמש מבוא מעניין לתקופה, מתאבן שממנו ניתן לבחור פרטים ולחפש הרחבות במקומות אחרים. אני עצמי מעדיפה ספרים מעמיקים, מרחיבים ומקצועיים יותר.

1947 – Elizabeth Åsbrink

אחוזת בית

2020 (2016)

תרגום משבדית: רות שפירא

מפקח המשטרה ואן וטרן חוקר את מקרה הרצח של אווה רינגמר, שנמצאה מתה בחדר האמבטיה בביתה. החשוד המיידי הוא בעלה מזה שלושה חודשים, יאנק מיטר. יאנק בטוח שלא רצח את אשתו, אבל שעת הרצח נמחקה לחלוטין מזכרונו בשל שתיה עד אובדן חושים. למותר לציין שאליבי של "איני זוכר" אינו משחק לטובתו, ואשמתו נראית ברורה ובלתי ניתנת לערעור. ואן וטרן, שניחן בחוש המאפשר לו לזהות אשמה וחפות בתשעה-עשר מקרים מתוך עשרים, מאמין שיש להוסיף ולחקור בענין.

בביקורת מ"הסאנדיי טיימס", המצוטטת על הכריכה, נכתב כי הספר היה יכול לשמש כתסריט לסרט של היצ'קוק. רוב הזמן אכן הרגשתי כך. האוירה ה"היצ'קוקית" מצויה במיקומה של העלילה באזור בלתי ברור (תערובת של מספר מדינות אירופאיות), במזג האויר הבלתי יציב, באדי האלכוהול, בחוש השישי של ואן וטרן, ובאיום שבדמותו  של הרוצח המגיח מדי פעם אל תוך העלילה בדרכו אל קורבן נוסף. אוירת האיוּם שבספר ליוותה אותי גם אחרי הקריאה. עד כאן מעלותיו. החקירה עצמה, מצד שני, בלתי משכנעת בעיני. קו המחשבה של ואן וטרן מסתמך במידה מופרזת על חושיו, ולמרות התנשאותו מעל שותפיו, שאינם מצליחים בניחושיהם כמוהו, לא השתכנעתי שיש הגיון בהתרה אליה הוא מגיע, או שיש בחקירה רמזים שדי בהם כדי להגיע להתרה זו.

הוקן נסר כתב את הספר ב-1993, לפני גל ספרי המתח השבדים, וזו הסיבה שבחרתי לקרוא אותו, למרות שספרי מתח לשמם אינם הסוגה המועדפת עלי. יכול להיות שחובבי הסוגה ייהנו ממנו יותר ממני.

Det Grovmaskiga Nätet – Håkan Nesser

הכורסא ומודן

2018 (1993)

תרגום משבדית: רות שפירא

עלילת "קרבן אמצע החורף" מתרחשת בעיצומו של החורף השבדי הקפוא באזור העיר לינשפינג, כמאתים ק"מ דרומית-מערבית לשטוקהולם. גופה עירומה ומרוטשת של גבר שמן מתגלה תלויה על עץ מחוץ לעיר, וצוות אנשי משטרה מופקד על חקירת הרצח. מכיוון שהקרבן היה תמהוני שסבל מהצקות יומיומיות, מוביל אחד מקווי החקירה אל הבריונים שהציקו לו. קו חקירה אחר מתמקד באוהדי הפולקלור הנורדי, המקיימים כמה טקסים עתיקים, מכיוון שהסיטואציה והעיתוי מעלים על הדעת טקס שבו הועלו קורבנות אדם (ומכאן שמו של הספר). תוך כדי חקירה מתבררת ההיסטוריה האלימה של משפחתו של הקרבן, וגם כיוון זה נחקר.

הדמות המרכזית בספר היא מלין פורס, חוקרת משטרה, אם חד-הורית לבת-עשרה. לצדה עובדים חוקרים נוספים, כל אחד עם "תיק" משלו: בת-זוג משותקת, בריאות לקויה, בן למשפחת מהגרים ועוד. הספר מנסה להכיל את חיי כל אחד מהם, יחד עם סיפור החקירה ועם סיפוריהם של הנחקרים. שבדיה שבספר – בדומה לזו שבספרי מתח אחרים מבית היוצר השבדי – היא מקום קודר ואומלל, מקום של ניכור, של פערים חברתיים, של עוני רב, של אלכוהול ושל אלימות, שונה מאוד מתדמית מדינת הרווחה. הספר נוגע בין השאר בבעית המהגרים, בעיקר בהיבט של קליטתם הלא מוצלחת. דומה ששבדיה אפשרה להם להגיע למדינה, אך לא נתנה את הדעת על שילוב מוצלח שלהם ברקמת החיים של תושביה. יש לזכור שהספר נכתב לפני כתשע שנים, הרבה לפני ששאלת המהגרים הפכה קריטית, אולי משום כך הנושא הזה זוכה לטיפול שולי למדי, ואולי הבעיות האחרות שהסופר מעלה קשות יותר.

הנושא המרכזי בספר, בעיני, הוא הורות. מבלי להכנס לפרטים שיחשפו את הסודות שבספר, הורות גרועה היא מרכיב מרכזי בחקירה, ומניע עיקרי של העלילה. ההורים השבדים, על פי הספר, דווקא הנורמטיבים שבהם, עומדים חסרי אונים מול ילדיהם, בלתי מסוגלים לשרטט גבולות ולפקח. הוריהם של הבריונים שהציקו לקרבן מזמן ויתרו על האפשרות להבין את ילדיהם או להשפיע עליהם. מלין החוקרת אינה מצליחה להחליט איך להתנהל מול בתה, ודי מוותרת על מעמדה כאם, לא מסוגלת לומר לא. אחד השוטרים בצוותה מרים ידים בעייפות כבר כשהוא מתמודד מול תינוקו שמסרב לאכול… האם היחידה ששומרת על עמדה של שליטה מול ילדיה היא זקנה מטורפת ונקמנית. אין בספר יצוג למשפחות מאוזנות, אולי במתכוון.

סגנונו של הספר מעצבן למדי. יותר מדי חלקי משפטים קצרים, יותר מדי קפיצות מחשבתיות, מעין זרם תודעה למתחילים. לסגנון הזה יש הצדקה, בעיני, כשהוא נועד ליצור אוירת לחץ, לנסוך מעט היסטריה. לדוגמא, כשמדובר בגופה:

גבר עירום על עץ. תלוי.

ברכה עבור מי שצריך לדאוג למלא ולמכור עמודים של עתון.

אבל גם משהו נוסף.

העיר תתעורר. אין ספק.

אבל למה לנקוט באותה לשון בדיוק בתיאור שגרתי של השקיית עציצים בבית הוריה של מלין?

והיא חוזרת.

כד המים בידה.

עציץ אחר עציץ. בשיטתיות שהיתה זוכה להערכתו של אבא, מנהל העבודה.

והאם ההתלבטות אם להיענות להזמנה לארוחה אצל הוריו של החבר של בתה ראויה לאותה פניקה?

"את יכולה הערב? הם רוצים הערב".

רופאים מכובדים.

הם רוצים.

באותו ערב.

הם לא יודעים שגם לאחרים יש לוח זמנים מלא?

לקח לי יותר ממאה עמודים לפני שהתרגלתי לסגנון, ואחר-כך הצלחתי רוב הזמן להתעלם ממנו. התיאור של חקירת המשטרה מעניין ומשכנע, ולמרות הביקורת של התנהלותן של כמה מהדמויות, אפשר להקשר אליהן. ההתרה די צפויה, והבחירה של הסופר להשאיר תעלומת משנה בלתי פתורה קצת מאכזבת, אבל ככה זה בחיים, לא הכל פתיר.

למרות המגרעות, זהו ספר מתח קצבי, קריא, טוב לסוגו.

Midvinterblod – Mons Kallentoft

ידיעות ספרים

2013 (2007)

תרגום משבדית: רות שפירא

אביו של יורן רוזנברג התאבד כשלושה חודשים לפני יום הולדתו השנים-עשר. בזכרונותיו של יורן, האב הוא אדם שמח, בעל חוש הומור, אוהב טבע, פעיל. בפועל היה דוד רוזנברג רדוף צללי השואה, סבל מסיוטים ונטה לדכאונות. במבט מפוכח של אדם מבוגר יורן יודע להסביר שהפעלתנות וההתבדחות, שאפיינו גם את נתק (נפתלי), אחיו של האב, נבעו מחוסר מנוחה, מפחד להרגע, לעצור ולהביט לאחור.

דוד רוזנברג היה בן שש-עשרה כשנכלא עם משפחתו בגטו לודז'. בגטו נכלאה גם הלה, הנערה בה היה מאוהב. השניים, ומרבית בני משפחתם הקרובה, שרדו את תלאות הגטו, ובאוגוסט 1944 הועמסו על הרכבות והוסעו לאושוויץ. רק מיעוטם צלחו את הסלקציה על הרמפות. לאחר מספר ימים באושוויץ, שיחק להם "מזלם", והם נשלחו למחנות עבודה שונים שהוקמו בסמוך למפעלים גרמנים ששיוועו לעובדים, ומיינו לעצמם כוח אדם חינם מתוך מאגר הנידונים למוות במחנות הריכוז. כשהסתימה המלחמה, ואחרי שהות בבתי חולים של בנות הברית, הלה חזרה ללודז', ודוד – יחד עם נתק, האח היחיד ששרד אתו – קבלו את ההצעה לעבור לשבדיה לתקופת ביניים, עד שיתאוששו ויוכלו למצוא לעצמם מקום של קבע. בעת שדוד שהה במחנה בשבדיה, נודע לו שהלה שרדה והיא מחפשת אותו. אחרי קרוב לשתי שנות פירוד התאחדו השניים בעיר סודרטליה שבשבדיה. שבדיה, שלא התלהבה לקלוט קליטה של קבע את פליטי השואה, העניקה בכל זאת אזרחות לכמה מהם, הן משום שהכירה בכך שלא היה להם לאן לחזור, והן משום שהתעשיה המשגשגת של אחרי המלחמה נזקקה נואשות לידים עובדות.

על פני השטח נראה כי דוד והלה הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם התקדמו בהדרגה מחדר שכור לדירת שני חדרים. נולדו להם בן ובת. היתה להם פרנסה סבירה. הם רכשו מכונית – מנהג לא שכיח באותה תקופה – והרבו לטייל. בפועל השלווה החיצונית כסתה על קשיים הולכים וגוברים. יורן רוזנברג מתחקה אחר קורות אביו במהלך המלחמה ואחריה, ומיטיב להסביר את מה שהתרחש מתחת לפני השטח. הוא מתאר את הבדידות שבהיותו של האב ניצול השואה הכמעט יחיד בסביבה, את תחושת חוסר האונים וההחמצה בשל עולם שנהרס ומסלול חיים שלא הוא בחר בו, את המחנק בשל חוסר יכולתו לנתב את עצמו אל מחוץ למסגרת הצרה של המפעל בו עבד.

שלושה גורמים, להבנתי, הקצינו את סבלו של דוד רוזנברג עד שלא יכול יותר: ועדת השילומים הגרמנית שקבעה כי לא ניזוק כלל מתלאות השואה (הרופא קבע כי האב סובל ממה שהוא כינה "נוירוזת קיצבה", או במילים פשוטות הוא מעמיד פני סובל כדי לקבל כסף), מותו בתאונת דרכים של חבר ניצול שואה כמותו, וקטטה בעקבות הערה אנטישמית במפעל ("המישהו הזה תהה בקול מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים. למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים. עוד הוא אמר שמימיו לא ראה יהודי עובד"). הוא ניסה להתאבד, אושפז, נראה שמצבו משתפר, אבל בסופו של דבר, כפי שאומר בנו, הצללים הכריעו אותו.

בלתי אפשרי לסכם את הספר בסקירה אחת. שלד הספר הוא תיעוד כרונולוגי של חיי דוד רוזנברג, אבל הסופר מתעכב בתחנות חייו של האב, ומרחיב בתחומים שונים ומגוונים. בגטו לודז' הוא מצטט בשלמותו את הנאום המפורסם של רומקובסקי, ראש היודנראט, "תנו לי את ילדיכם", ומתייחס להתנהלות הנהגת היהודים מול הנאצים. במחנות העבודה המסונפים למפעלי התעשיה הוא מרחיב בשאלת החפות או האשמה של ראשי התעשיה, ובדרך בה נהגו בהם השלטונות אחרי המלחמה. בשבדיה הוא מתייחס ליחס המקומי כלפי היהודים, ודן בהתפתחותה של העיר סודרטליה. ועוד ועוד. התובנות שלו את התהליכים הנפשיים שהתרחשו אצל אביו הן הפן המעניין ביותר בספר. יש משהו מאוד מיוחד בדרך בה הוא משלב בין כל ההיבטים והרבדים השונים שבאים לידי ביטוי ביצירה השלמה. הספר מבוסס מאוד על מסמכים, רשמיים ופרטיים, ויחד עם זאת התיעודיות "נגועה" מאוד ברגש האישי. אין בכך כדי לפגוע בתחושת האמינות והדיוק של הספר.

Göran Rosenberg – Ett kort uppehåll på vägen från Auschwitz

ידיעות ספרים

2014

תרגום משבדית: רות שפירא

באחר-צהרים ערפילי באי השבדי אלנד, מטפס ילד בן 6 מעל החומה המקיפה את בית סבו וסבתו, פוסע אל תוך הערפל ונעלם. 20 שנה אחרי אותו יום מקבל סבו רמז שאולי יוביל אותו לפתרון התעלומה.

הספר מתרחש בשני קווי עלילה שסופם להפגש. האחד הוא סיפור החקירה הפרטית שמנהל הסב במקביל לחקירה שמנהלת המשטרה. השני הוא סיפור חייו של מי שנחשד ע"י תושבי האי כאחראי להיעלמות.

ילד נעלם הוא הסיוט האולטימטיבי של כל הורה. תיאורין, בתיאורים קצרים מחיי היומיום של יוליה, אם הילד, מיטיב לבטא את ההלם ואת הכאב האינסופי. 20 שנה אחרי היא עדיין מחפשת אותו בפניו של כל גבר ברחוב. היא עדיין מתיסרת ברגשי אשמה על שלא היתה אתו באותו אחר-צהרים. הזמן אינו מצליח לעמעם את התחושות הקשות, והעובדה שהשאלה מה באמת קרה לילד נשארה פתוחה אינה מאפשרת לה לשים סוף לפרשה ולאסוף כוח להמשיך הלאה.

הסגנון של תיאורין מותח, ומאוד מושך להמשיך לקרוא ולהגיע לפענוח. אהבתי מאוד את העובדה שלא כל אקדח שמופיע במערכות הראשונות אכן יורה באחרונות, כי כך גם בחיים: לפעמים נדמה שהנה נמצא הרמז שיפתור הכל, ומסתבר שמדובר באזעקת שווא. במובן הזה הוא ספר מתח לא לגמרי שגרתי, שאין צורך לחפש בו רמזים בכל משפט. לפעמים נדמה שהעלילה מעוכבת במתכוון כטריק ספרותי – לדוגמא, כשאחד ה"בלשים" החובבים, חברו של הסב, שולח רמז לסב באמצעות הבת – אבל העיכוב הזה בעיני תרם לספר קריצה מחויכת: הזקנים הללו, שזמנם בידם, משתעשעים במשחק בלשי במקום לדבר זה עם זה ישירות. לא הכל צריך להתנהל בספר עפ"י כללי סדרות המתח הטלויזיוניות.

לא ארבה בפרטים מחשש לספוילרים, ולכן לא אוכל להתייחס להתרת התעלומה. אומר רק שיש בה מורכבות והפתעה, והיא משכנעת במידה סבירה.

כשאני קוראת ספר ממדינה זרה, אני מקווה למצוא בו פן מקומי שיעניק לו יחוד. "שעת הדמדומים" מעוגן בתוך התרבות השבדית, ומאפשר הצצה קטנה אל אורח החיים השבדי.

הספר תורגם ישירות משבדית בידי רות שפירא, תוך הקפדה סבירה על היגוי שמות אנשים ומקומות (דבר שאינו תמיד מובן מאליו בתרגום דרך שפה שלישית).

Skumtimmen – Johan Theorin

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (2007)

תרגום  משבדית: רות שפירא