תגית: רחל פן

משפחה שאיבדה ילדה, שטבעה בבריכה ברגע של הסח דעת, מתקשה להתאושש. ביוזמתה של מארי, אם המשפחה, הם משלמים מקדמה על בית חדש, במטרה להתרחק מן הבית שספוג בזכרונות הבת המתה. כדי לממן את השינוי הם עוברים באופן זמני לנחלה שמארי ירשה מסבה כדי להכניס בה שיפוצים ולהעמידה למכירה. בבקתה בשטח הנחלה מתגוררת מזה כרבע עשור דווינה, מצולקת קשות מהתפוצצות מטען בעת שירותה הצבאי ומוכת הלם קרב. למרות העיוותים בפניה, המרתיעים את מי שאינו מכיר אותה, דווינה חביבה מאוד על אנשי המקום, הן בשל סיפורה הטרגי, והן משום שהיא מטפלת באמצעות צמחי מרפא בתחלואיהם ומסייעת בלידת תינוקות. דווינה טוענת שסבה של מארי הבטיח לה בעל פה שתוכל לגור בבקתה כל חייה. מארי, לעומתה, אינה מאמינה בהבטחה כזו, וכדי לממש את תכניותיה היא תיאלץ לפנות את דווינה. יתרה מזו, מתברר כי הבקתה סובלת משורה של ליקויי בניה ואחת דינה לההרס.

ההתנגשות בין שתי הנשים היא בלתי נמנעת. החוק מתייצב לצדה של מארי. הישוב מתייצב לצדה דווינה. משפחתה של מארי מתפצלת בעמדותיה. הבן ברנדון, בן-עשרה, תומך באמו. האנה בת החמש-עשרה ופנלופי בת השמונה, אחותה התאומה של הילדה שטבעה, תומכות בדווינה. ליאו, אבי המשפחה, רק רוצה שכולם יהיו מאושרים.

סוזן רדפרן כתבה סיפור שכולו אנשים טובים (למעט אחד שלא רק בא על עונשו אלא נושא בעונש על מעשיהם של אחרים), אנשים שהגורל המר להם באופן זה או אחר, והם מנסים לעשות את הדבר הנכון מבלי להפיל יותר מדי קורבנות בדרך. הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות של כל הדמויות, כל אחת ומניעיה ורגשותיה (גם אם כולן איכשהו דוברות באותו קול). קל להקשר אליהן, גם כשהן טועות. שלד הסיפור, כפי שמציינת הסופרת באחרית דבר, מבוסס על מעשה שהיה, בשינויים רבים.

למרות הכאב שחווים כולם המסר הוא בסופו של דבר אופטימי. אפשר למצוא מוצא מטרגדיות, אפשר לתקן, גם אם באיחור, עוולות, ומעשים טובים הם מפתח לכל. "אלה המעשים הטובים שעושים אותך מה שאת וצובעים את העתיד באופנים שמעולם לא דמיינת".

הספר לוקה בפשטנות ופה ושם גם בעודף סכריניות. יחד עם זאת הוא קריא מאוד, בורא דילמה שמסקרן לגלות כיצד תיפתר, ומתאים לקריאה נטולת מאמץ.

Where Butterflies Wander – Suzanne Redfearn

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

איימי וילר היא שומרת ראש, חובבת ריגוש וסכנה. משימתה הנוכחית היא להגן על רוזי, סופרת פופולרית שאוליגרך רוסי מאיים על חייה אחרי שהכניסה את דמותו אל אחת העלילות שלה. השתיים שוהות על אי מבודד בחברת עובד יחיד של הסופרת, ונדמה שצפויה לאיימי משימה משמימה למדי. העניינים מתחילים להסתבך כשמסתבר שאיימי עצמה היא יעד להתנקשות, ובמקביל הבוס שלה נעלם, אולי נרצח, החברה שהיא עובדת בה מתחילה לעשות רושם מפוקפק, ובכלל נדמה שיש מי שמבקש לסבך אותה במעשי פשע שלא ביצעה. היא מגייסת לעזרתה את סטיב, אביו של בעלה, בלש בדימוס שנגמל מן האדרנלין של המקצוע, ורק מבקש לשבת בשקט בכפר קטן, לחקור מקרים של היעלמות חתולים וכלבים, ולהשתתף בחידונים בפאב המקומי.

השלישיה הזו – צעירה שהסתבכה, בלש חד שראשו בכפר גם כשהוא פיזית במקומות אחרים, וסופרת מזדקנת אנרגטית – צריכה לחמוק ממתנקשים, לעקוב אחרי שביל הראיות שהותירו רציחות קודמות, ולפענח מי באמת עומד מאחורי שלל השמות הבדויים המניעים את רשת הפשיעה.

ריצרד אוסמן רקח עלילה דינמית, רבת תהפוכות, הנודדת בין מדינות ויבשות. כמו ב"מועדון הרצח של יום חמישי", ניתן כאן מקום של כבוד לגיבורים מזדקנים, שנהנים מן החירות הבאה עם הגיל, ומדגימים כי חדות הראיה וההשתטות אינן נחלתם הבלעדית של צעירים מהם. יש בעלילה מרכיבים עכשווים – משפיענים שנאבקים על דקות התהילה שלהם, בינה מלאכותית בשירות הפשע ועוד – לצד התרפקות על נוסטלגיה, והם חיים בשלום בצוותא.  

העלילה לא תמיד משכנעת, יש לומר, השנינות של הדמויות, שמתבטאות רוב הזמן בשורות מחץ ובקלות דעת תמוהה נוכח הסכנות, מתחילה להתיש בשלב כלשהו, והחינניות של "מועדון הרצח של יום חמישי" התפוגגה חלקית אל כתיבה "סדרתית" יותר. הספר מעניק הפוגה משעשעת למדי, אך מי שמבקש ערך מוסף לא ימצא כאן את מבוקשו.

We Solve Murders – Richard Osman

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

בקובץ "כל הסיפורים" של טרומן קפוטה נכללו שני סיפורים בעלי סממנים אוטוביוגרפים, "זכרון מחג המולד" ו"חג מולד אחר". בראשון ילד שהוריו נפרדו גדל אצל קרובי משפחה, וחברתו הקרובה ביותר היא אשה, ילדותית למדי, כבת ששים. בשני אביו של הילד, שאותו לא ראה במשך שנים, מזמין אותו אליו לביקור. טרומן עצמו גדל אצל קרובי אמו באלבמה, ורק כשהיה בן תשע חזר לגור עם האם ועם בעלה השני, שאת שם משפחתו אימץ. נושאי שני הסיפורים הללו מובילים את העלילה גם ביצירות שבספר הזה.

"קולות אחרים, חדרים אחרים" היוא הרומן הראשון שקפוטה הוציא לאור ב-1948. ג'ואל, נער מעודן בן שלוש-עשרה, שהתגורר אצל קרובי משפחה לאחר שאמו נפטרה, נוסע אל ביתו של אביו, שנטש אותו סמוך להולדתו. הבית המתפורר במיסיסיפי וסביבתו מאוכלסים בדמויות הזויות, ביניהן אמו החורגת, המסרבת לדבר על אביו, ואחיה הגנדרן, זוּ השחורה עובדת משק הבית, שכמעט נרצחה על ידי בעלה, סנשיין שמגיד עתידות ומכין קמעות, אשת רפאים שמאכלסת את אחד מחדרי הבית, ואיידבל, טום-בוי שהופכת לחברתו. זהו סיפור חניכה אפוף מסתורין, כמעט גותי באופיו, שבלבו תחושת הזדהות עמוקה עם השונה וכמיהה לאהבה. למען האמת הוא היה הזוי מדי עבורי, והתקשיתי לנווט בערפל האופף את הסיפור, אבל הטשטוש הזה ממחיש היטב את המבוכה של ג'ואל, ואני יכולה להבין מדוע הרומן זכה לביקורות טובות, להצלחה, ולעיבוד קולנועי. יש בו יופי ועומק, וג'ואל הוא נער מיוחד ומעורר הזדהות.

"נבל העשב", הנובלה שפורסמה שלוש שנים אחר-כך, היתה נגישה לי יותר, למרות שהיא מגוללת עלילה משונה במידה רבה. קולין, הילד המספר בגוף ראשון, גר בחברת שתי אחיות מזדקנות. האחת, וֶרינה, היא אשה קשוחה, אשת עסקים בעלת נכסים המטילה את חיתתה על אחרים, כולל בני משפחתה. השניה, דולי, היא אשה ילדותית, חיישנית, חיה בצלה של ורינה. חברתה הטובה ביותר היא המשרתת קתרין, ושתיהן יחד, בסיועו של קולין, מייצרות בעבודה ביתית תרופה נגד מיימת, שאת הרכבה המדויק דולי שומרת לעצמה. כשוֶרינה חוברת לאיש עסקים אחר, ומבקשת להפוך את העיסוק הצנוע של דולי לעסק משגשג, דולי, שיודעת שלא תצליח להתמודד עם אחותה, בוחרת לקום וללכת. קתריו וקולין מתלווים אליה, והשלושה משתקעים בבית הבנוי על עץ. דיירים נוספים יצטרפו אליהם, ורינה תסתבך, קתרין תיעצר, יריה תפגע בחף מפשע, ונדמה שהדברים ייצאו משליטה, עד שדולי תבחר בהשלמה ובהמשך הסימביוזה עם אחותה. למרות שמדובר בסופו של דבר ביצירה סנטימנטלית, כמעט מתקתקה, היא נכנסת אל הלב בזכות ההומור, הדמויות המשכנעות וקרבת הנפש בין דולי וקולין, ואולי בעיקר בזכותה של דולי, אשה טובה שבדרכה הפשוטה תוהה על חייה ומחפשת את האושר. "זה מה שאני רוצה, ברירה. לדעת שיכולתי לחיות חיים אחרים, שמורכבים אך ורק מהחלטות שלי. זאת תהיה ההתפייסות שלי".

שתי היצירות תורגמו לפני שנים רבות – "נבל העשב" בידי ליאורה הרציג בהוצאת מסדה, ו"קולות אחרים, חדרים אחרים" בידי שלומית קדם בהוצאת לדורי. לא קראתי את התרגומים הקודמים, אבל אני בהחלט סבורה שיש מקום לתרגומה היפה של רחל פן ולהבאת היצירות מחדש אל קהל הקוראים הישראלי.

The Grass Harp, Other Voices, Other Rooms – Truman Capote

ידיעות ספרים ופן

2021 (1948, 1951)

תרגום מאנגלית: רחל פן

מריאנה היא פסיכולוגית, מנחת קבוצות, אלמנה צעירה בת שלושים ושש, שבעלה טבע בעת ששהו בחופשה בנקסוס שביוון. בעוד היא מתמודדת עם האבל, היא נקראת לקולג' סנט כריסטופר שבקיימברידג' לתמוך באחייניתה זואי, המזועזעת בשל רצח ברוטלי בקמפוס. בקולג' היא מסמנת חשוד מיידי, פרופסור כריזמטי המטפח קבוצת מעריצות פריבילגיות. החוקר המשטרתי מנסה להרחיק אותה מן הזירה, הפסיכולוג הנלווה אליו מסייע לה להתערב חלקית בחקירה, ובהסתמך על האינטואיציה המקצועית שלה היא יוצאת למסע גילויים עצמאי. זואי המפוחדת כנראה מסתירה סודות, הפרופסור מנסה לכבוש את לבה של מריאנה או לאיים עליה, בחור צעיר שפגשה ברכבת התאהב בה והוא להוט לסייע, ואחד ממטופליה שננטש מטריד את מנוחתה.

"הבתולות" מצליח ליצור מתח אפל, אבל זו מעלתו היחידה. מיכאלידס תופר בתפרים גסים מוטיבים מיתולוגיים אל העלילה, מפזר מונחים מקצועיים כמו העברה והעברה נגדית, מעניק לכל הדמויות עניינים בלתי פתורים עם הוריהן, עוסק עד זרא בהתמודדות עם אובדן, ומשחק במידה מופרזת עם אינטואיציה (כוזבת) ועם תחושות על טבעיות. כל אלה מצטרפים יחד לספר קלישאתי ויומרני, שדמויותיו, למרות מראית עין של עומק נפשי ורגשי, נותרות שטחיות. גרוע מכל הוא הסיום המופרך, שאינו קשור לשום דבר שקרה קודם לכן, ומצטיין אך ורק בחוסר סבירות קיצוני.

חבל על הזמן.

The Maidens – Alex Michaelides

פן וידיעות ספרים

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: רחל פן

כותרת משנה: מחרוזת סיפורים מחיי עיירה באוהאיו

עשרים ושניים סיפורים מרכיבים את הקובץ "וינסבורג, אוהאיו", שכתב שרווד אנדרסון בהתבססו באופן חלקי על עיירת הולדתו קלייד שבצפון אוהיו. הסיפורים, שנכתבו בשנים 1915 עד 1919, מציגים את דיוקנה של עיירה אמריקאית קטנה רגע לפני פרוץ העידן התעשייתי. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, ומשותפת לכולם בעיקר דמותו של ג'ורג' וילארד, צעיר בן העיירה, המתגורר עם הוריו במלון שבבעלותם, ועובד ככתב בעתון המקומי, "הנשר של וינסבורג". כמה מן הדמויות מופיעות ביותר מסיפור אחד, לעתים כדמות ראשית, לעתים כאזכור אגבי, והקישורים הללו מגבשים את הסיפורים הנפרדים ליצירה אחת.

הסיפור הראשון, "ספר הגרוטסקה", משמש כעין מבוא. סופר מזדקן, שמתקשה להציץ ממיטתו על העצים שמחוץ לחלונו, מזמין נגר כדי להגביה את המיטה, ומגלגל בראשו דמויות שהכיר. את הסיפור, בתרגום מאוחר יותר של רחל פן, אפשר לקרוא כאן. הסיפור האחרון, "יציאה", חותם את פרשת חייו של ג'ורג' בוינסבורג. בין שני אלה משרטט הסופר את דמויותיהם של כמה מאנשי העיירה, כולם סובלים מרמה כזו או אחרת של קשיי תקשורת, מבדידות ומקושי להגדיר את מקומם בחיים. הבדידות מפעפעת בהווית העיירה, ומובעת בסיפורים כמו "הרפתקה": "ובהפכה פניה אל הקיר החלה לאלץ את עצמה לעמוד באומץ לב בפני העובדה כי רבים הם אשר נידונו לחיות ולמות בגפם, אפילו בוינסבורג". ג'ורג' וילארד מעורר בכל אחד מהם מודעות חדשה, חלקם חשים צורך להפתח בפניו. הם משליכים עליו מהרהורי לבם, תוצאה של קנאה או של קירבה, ואיש מהם אינו רואה את ג'ורג' האמיתי, כפי שאיש בעיירה אינו באמת רואה את זולתו. "תפקידו" זה של ג'ורג' נרמז בסיפורים השונים, ובא לידי ביטוי מלא ב"תמהוני": "הוא חש כי ג'ורג' וילארד שייך לעיירה, אפייני לעיירה, מייצג באישיותו את רוחה של העיירה. אלמר קאולי לא היה מאמין כי גם לג'ורג' וילארד יש ימים שבהם אומלל הוא, כי רעבונות סתומים ותשוקות כמוסות לא תכונינה בשם פוקדים גם אותו".

שרווד אנדרסון מיטיב לבטא תחושות ורגשות באמצעות אפיזודות מרוכזות ואמירות תמציתיות. על חנוך בסיפור "בדידות" הוא כותב כי "שני ילדים נולדו לאשה שנשא", ואין צורך ביותר מכך כדי לתפוס את תחושת הבדידות שחש האיש במשפחה שהקים. על אותו חנוך הוא מספר קודם לכן כי ביקש לחזר אחרי אשה שפגש ברחוב, אבל "פתאם נתבהל הבחור וברח. האשה היתה מבוסמת, והמקרה בידח את דעתה". אופיו של הבחור, פחדיו, הקושי שלו לתקשר עם נשים – כל אלה נמצאים בתיאור הזה.

אהרן אמיר תרגם יפה, כרגיל. יחד עם זאת יש היבטים משעשעים בתרגומו, אולי ברוח התקופה. בסיפור הארוך ביותר, "יראת אלוהים", מבקש אדם בשם ישי מאלוהים שיוולד לו בן. בדמיונו הוא אביו של דוד, ראש שושלת מפוארת. מבוקשו ניתן לו רק אחרי דור, כשנולד נכדו דויד. רחל פן, בתרגום מחודש, חמישים שנה אחרי זה של אהרן אמיר, השיבה לשניים את שמותיהם, כפי שהם במקור – ג'סי ודייויד – והתנערה מן הפרשנות הבלתי נחוצה שבתרגום לשמות עבריים.

שרווד אנדרסון נחשב אחד מחלוצי הכתיבה המודרנית, וההתמקדות של סיפוריו בהלכי רוח ולאו דווקא בעלילה היתה פורצת דרך. העצב השפוך על הסיפורים מכביד רגשית על קריאתם ברצף, אבל אינו גורע דבר מאיכותם, כמובן, והספר מומלץ בשני תרגומיו.

Winesburg, Ohio – Sherwood Anderson

עם עובד

1959 (1919)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

בהוליהוקס, בית לקשישים בדרום אנגליה, חיים זקנים בודדים וממתינים לבואו של ההוא עם החרמש. כולם הגיעו מבתים מבוססים, "בעלי מעמד" – אם הבית מקפידה על כך מטעמים של סנוביות פשוטה, וגם, ואולי בעיקר, מתוך תקווה לזכות בנתח מן הירושה. חייהם נוחים למדי, בריאותם בדרך כלל תקינה, והם חופשיים לצאת ולבוא. בני משפחותיהם אינם מרבים לבקר, ועיקר קשריהם החברתיים הם בינם לבין עצמם.

ברניס רובנס, שהציגה ב"הנבחר" דמויות מורכבות ומערכות יחסים סבוכות, בחרה כאן, לאכזבתי, בכיוון אחר לגמרי. הספר מאוכלס בדמויות חד-מימדיות, כמעט קריקטוריסטיות. מכיוון שכל אחת מהן מאופיינת במאפיין יחיד, הן מתחילות די מהר לשעמם. הקשרים בין תושבי המקום מתוארים ברפרוף בלתי משכנע, ואף במידה מסוימת של התנשאות וזלזול בלתי נעימים. בנוסף לכך, מרבית ההתרחשויות צפויות, והסוד שמתגלה בסיום ברור לגמרי ממש מן הרגע שהוא נרמז. קראתי עד הסוף בתקווה, שהוזנה מן "הנבחר", לאיזו תגלית שתגרום לי לראות את הספר כולו באור חדש. לצערי זה לא קרה.

ייאמר לזכותו של הספר שהוא נכתב לפני עשרים ושתים שנה, בטרם הפכה הזיקנה לנושאם של רבי-מכר. יתכן שבזמנו הוא היה חדשני בהצגת בני שמונים לא בהכרח כמקור חוכמה שנצברה עם השנים, או להפך, כמי שעבר זמנם, אלא כפי שהם, כפי שכולנו, נדיבים ואנוכים, חברותיים ומתבודדים, אוהבים ושונאים. כעת אין די ב"חידוש" זה.

The Waiting Game – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2019 (1997)

תרגום מאנגלית: רחל פן

טרומן קפוטה, המוכר בעיקר בזכות ספריו, "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"בדם קר", כתב גם עשרים סיפורים קצרים, הנכללים בספר זה. הסיפורים נכתבו בין 1944 ל-1982, הם שונים ברובם זה מזה, וכולם מצטיינים בכושר תיאורי וביכולת לחשוף את נפשם של גיבוריהם.

לא אתייחס כאן לכל הסיפורים, אזכיר רק כמה מאלה שנגעו במיוחד ללבי.

הביוגרפיה הפרטית של קפוטה באה לידי ביטוי בשני סיפורים, "זיכרון מחג המולד", שנכתב ב-1956, ו"חג מולד אחר", אחד מסיפוריו האחרונים מ-1982. הוריו של הסופר נפרדו בעודו תינוק, ושנותיו הראשונות עברו עליו באזור כפרי באלבמה בחברת קרובי משפחה. בסיפור הראשון מתאר הילד בן השבע סביבה המורכבת ממספר מבלבל של מבוגרים. אלה מנהלים את חייו, אך הוא אינו מתייחס אליהם כאל אינדיבידואלים. חברתו היחידה היא בת שישים, ילדה שלא התבגרה. הסיפור נפתח בשלהי נובמבר, כשהכפור הראשון מסמן עבור השניים את תחילת עונת הפירות היבשים, נמשך עם תיאור ההכנות לחג המולד, ומסתיים עם החג. סיפור מכמיר לב על שתי דמויות בודדות, שמוצאות זו בזו נחמה. הסיפור השני מתרחש אף הוא באותה תקופת השנה. לראשונה בחייו מזמין אותו אביו, הזר לו, לבלות את חג המולד בחברתו בניו אורלינס. עולמו הילדותי מתערער, כשאגדות ילדותו מתנפצות בזו אחר זו. חברתו, הילדה-הזקנה, תשקם את תמימותו.

בדידות היא מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים. אחד מהם, לדוגמא, הוא "בין השבילים לעדן". אלמן, שנהנה מבדידותו החדשה, עולה לראשונה אל קברה של אשתו, בעיקר כדי לחלץ את עצמותיו ולרַצות את בנותיו. אשה זרה קושרת אתו שיחה, וחושפת בהדרגה את בדידותה, הדוחפת אותה אל בית הקברות בתקווה להסב אל עצמה את תשומת לבו של אלמן המשווע לבת זוג.

"סגור דלת אחרונה" הוא, בעיני, סיפור מבריק אודות אדם שכל קיומו מסתמך על דעתם של אחרים. הוא זקוק למחמאות, לחנופה, להכרה, וכשאלה אינם מגיעים מעצמם הוא יוזם אותם במירמה. בשיאו של הסיפור הוא מתמוגג מידיעה שקרית אודותיו שפורסמה באחד העיתונים, ידיעה שהוא עצמו דאג לפרסומה.

אלימות גם היא מוטיב חוזר בכמה מן הסיפורים. הקפיא את דמי "ילדים בימי ההולדת שלהם". ילדה בת עשר, מלאך-שטן, מגיעה לעיירה, ובתוך זמן קצר משבשת את סדרי חברת הילדים במקום. אפשר להתווכח עם התפיסה שהביאה להענשתה בעונש החמור מכל, בעוד שני הבנים האכזריים המאוהבים בה נותרו נקיים, אך כך או כך הסיפור מצטיין בגווני אימה מדויקים.

שניים מן הסיפורים מספרים סיפור דומה למדי: "פרוות חורפן משלך" המוקדם ו"המציאה" המאוחר, מפגישים כל אחד שתי נשים, גורלה של האחת שפר עליה, חייה של השניה השתבשו, והיא מנסה למכור מעיל יקר ערך לראשונה. השלד הסיפורי זהה, אך קפוטה הוביל את העלילה בכיוונים שונים, והיה מעניין להשוות בין הדמויות בשניהם.

אסתפק באלה, אם כי נהניתי לקרוא כמעט את כולם.

טרומן קפוטה כותב על חברות ועל ניצול, על ילדות ועל זיקנה, וכאמור על בדידות. גיבוריו הם אנשים יומיומיים, אפורים, לא גדולים מהחיים, אבודים באופן כלשהו. הסיפורים מלוטשים ומזוקקים, ומציגים דמויות אנושיות מאוד על חולשותיהן ועל מכאוביהן. רחל פן תרגמה יפה, והספר כולו מומלץ.

The Complete Short Stories – Truman Capote

פן וידיעות ספרים

2019 (1943 – 1975)

תרגום מאנגלית: רחל פן

כשנורמן צווק היה בן שמונה התגלה כשרונו יוצא הדופן ללמוד שפות חדשות. אמו שרה, שעל יחסה אל בנה  נכתב בהמשך כי הוא לא היה אדם בפני עצמו, אלא נספח שלה, ביקשה לשמר אותו כילד פלא. במשך שש השנים הבאות שיקרה באשר לגילו, והציגה אותו כילד כשכבר היה נער. שתי אחיותיו הצעירות אולצו להשאר ילדות אף הן, כדי לא "לעקוף" את האח הבכור בגילן האמיתי. רק בהגיעו לגיל שש-עשרה חגג בר-מצווה. אחותו בלה, שביקשה לרגל הארוע להתהדר בגרבי ניילון, אולצה על ידי אמה לגרוב גרביים לבנים של ילדות כדי לא לחשוף עדיין את היותה נערה.

עלילת "הנבחר" מתרחשת כשנורמן בן ארבעים ואחת. עברו כילד פלא הרחק מאחוריו, וכך גם הקריירה המזהירה וקצרת הימים שלו כעורך-דין. אמו, שכבר הלכה לעולמה, הורישה לו את מיטתה, ואביו, הרב צווק, הוגלה לחדרו של נורמן. בלה עדיין גרה בבית, עדיין בגרבי ילדות, מנהלת את חנות המכולת המשפחתית. הקשר עם האחות הצעירה אסתר נותק עשרים שנה קודם לכן לאחר שנישאה לנוצרי. נורמן מכור לסמים, רדוף על ידי דגיגי כסף שהוא רואה בהזיותיו, מסוגר רוב הזמן בחדרו המואפל. בעקבות התקף ההזיות הפרנואידי, המתואר בפתיחת הספר, הוא מאושפז בכפיה במוסד סגור.

ברניס רובנס מפרקת בעדינות את המורכבות של מערכות היחסים בין בני המשפחה לגורמים נפרדים ומדויקים. נדמה לעתים שהיא מבקשת להטיל את מירב האשמה על אומללותה של המשפחה על האם, שאף פעם לא היתה מרוצה, ותמיד הפעילה סחטנות רגשית והתישה את משפחתה. כך מספר בנה לפסיכיאטר על האמהות שלו ושל חברו הקרוב:

היא היתה כמו אמי. תמיד היתה לה עוגמת נפש. ולא רק עוגמת נפש. תמיד היתה להן כזאת עוגמת נפש. אף פעם לא הרגזנו אותן. הן אף פעם לא חשבו שאנחנו עושים להן סתם עוגמת נפש. זה תמיד היה כזאת עוגמת נפש. עשינו להן את זה כשבאנו מאוחר מבית הספר, כשלא רחצנו ידים לפני הארוחה, כששרוכי הנעליים שלנו היו לא רכוסים. במשך כל ילדותנו, נדמה שהדבר היחיד שעשינו לאמהות שלנו היה עוגמת נפש.

לאמהות בכלל יש נוכחות דומיננטית בספר. בנוסף לשרה, האם המניפולטיבית, נפגוש גם את אמו של בילי, מאושפז במוסד שמדחיקה בעליצות את מצבו של בנה, ונחווה את אימתו של מטופל אחר שאמו עומדת לבקר אותו.

אבל שרה היא לא האם הראשונה ולא היחידה שהתנהלה באופן דורסני שכזה, שניסתה לחיות באמצעות ילדיה, והפעילה סחטנות ומניפולציות רגשיות. ילדים רבים לאמהות דומות רבות לא איבדו את דרכם בבגרותם, ואת המשברים של המשפחה אי אפשר לתלות רק בה. נדמה ששורש הרע הוא בשילוב של כוחנות האם עם חולשת האב. הרב צווק, שהגיע לאנגליה מליטא כנער צעיר ובודד, הסתגר בגבולות הצרים של השכונה היהודית, וקשר את חייו עם הנערה הראשונה שחייכה אליו בהגיעו. חטאו בכניעותו ובהעדפתו את בנו – זה היה כל מה שלמענו חי, כך נכתב אודות יחסו לנורמן – שתי תכונות שדנו את בנותיו לגורלן הלא מאושר. את כניעותו הוריש לבנו, ונראה שבעיותיו של הבן נבעו כולן מנסיון לבעוט בירושה זו.

וכפי שנרמז במהלך הספר ונחשף לקראת סיום, ומטעמי ספוילר לא ארחיב, גם ידיו של הקורבן לכאורה אינן נקיות.

לצד הטיפול בדינמיקה המשפחתית ובכל אחת מן הדמויות המרכיבות אותה בנפרד, הסופרת מיטיבה לתאר גם את המוסד הסגור. היא משרטטת מספר דמויות במוסד, מתארת בנאמנות את אוירתו, ומרחיבה לגבי האופן בו מתמודדות משפחותיהם של המטופלים עם אימת מחלת הנפש של יקיריהן.

על הכריכה מצוטט משפט מתוך ביקורת עתונאית על הספר, והוא מתאר יפה את סגנונו ואת איכותו: "קיימת גם המשיכה הפשוטה שיש בכתיבה איכותית, מתמשכת, שהאפקטיביות שלה מצטברת ואינה מתבטאת דווקא בקטע מסוים". הספר כתוב בנימה שהיא כמעט דיווחית-אנליטית, אך אינה יבשה אלא חכמה וחומלת. כמו שצוין נכון בביקורת, האקפטיביות של הסיפור מצטברת: זה אמנם אינו ספר מתח, והקורא אינו מצפה לתפניות מרעישות, אבל הסופרת מוליכה אותו מגילוי לגילוי, מעלה בהדרגה את המסך, וחושפת את פרשת משפחת צווק באמינות משכנעת. הזכיה של הספר בפרס הבוקר (1970) מוצדקת בעיני.

The Elected Member – Bernice Rubens

פן וידיעות ספרים

2018 (1969)

תרגום מאנגלית: רחל פן

לגמרי במקרה קראתי את "כשהקיסר היה אלוהי" ביום השנה ה-74 למתקפת היפנים על פרל הארבור. בעקבות המתקפה הצטרפה ארה"ב למלחמת העולם השניה, וגורלם של היפנים-אמריקאים קיבל תפנית לרעה. בתוך יומיים נעצרו כ-1,800 בני אדם שמוצאם ממדינות אויב, כשני-שליש מהם היו יפנים. כחודש אחר-כך הוצאו תקנות שהגבילו את תנועתם של כמליון איש, ובעקבותיהן תקנות נוספות שהקפיאו את נכסיהם. במאי 1942 הצטוו כ-112,000 יפנים, תושבי החוף המערבי, להתייצב במרכזי כינוס לשם הרחקתם מ"האזור הצבאי מספר 1", הווה אומר החוף המערבי. המורחקים שהו בשנים הבאות במחנות בתנאים לא תנאים, ורק אחרי המלחמה הותר להם לשוב לבתיהם.

את המשפחה המתוארת בספר פקד אותו הגורל. האב נעצר באחד מלילות דצמבר 1941, ונלקח מביתו כשהוא לבוש בחלוק רחצה ובנעלי בית. ביום המחרת השמידה האם כל סממן יפני מביתה, והורתה לשני ילדיה – בת עשר ובן שבע – להזדהות כסינים. הילדים, ילידי ארה"ב, ששמותיהם אמריקאים ושפתם אנגלית, חשו בשינוי באוירה, בהתרחקות חבריהם. הספר נפתח במאי 1942, כשהאם רואה על לוח מודעות ברחוב את צו הפינוי, שוכחת את הסיבה שבגינה יצאה לרחוב, ושבה על עקבותיה כדי לארוז. לילדים היא מספרת שהם עומדים לצאת לטיול ארוך. לאורך כל הספר לא נודעים לנו שמותיהם של בני המשפחה, וכך הופך הסיפור מפרטי לכזה שכולל את כלל אוכלוסית יוצאי יפן בחוף המערבי.

הפרק הראשון מתואר מנקודת מבטה של האם, והוא עוסק בהכנות לפינוי. הפרק השני מתרחש כולו ברכבת בדרך למחנה קבע, ונקודת המבט בו היא של הילדה. בפרק השלישי מתוארים החיים במחנה, ובמרכזו הילד. פרק החזרה הביתה מסופר בגוף ראשון רבים, ובפרק האחרון ניתנת רשות הדיבור לאב, שהיה בבחינת נפקד כל אותן שנים. לשונו של הספר מינורית, מצומצמת, והבחירה לתאר את ההתרחשויות בעיניהן של שלוש דמויות תמימות יוצרת קונפליקט תמידי בין הרוגע לכאורה כלפי חוץ, לבין הארועים הדרמטיים. הבחירות הסגנוניות האלה מעניקות לספר עוצמה בלתי מתלהמת. רק בפרק האחרון ניתן פורקן לזעם, ועלבונם של גיבורי הספר – אמריקאים שהושפלו ונכלאו ללא משפט רק בשל מוצאם – מקבל ביטוי מילולי:

[…] אני הוא זה שאתה מכנה ג'אפ. אני הוא זה שאתה מכנה ניפ. אני הוא זה שאתה מכנה סדוק. אני הוא זה שאתה מכנה בטן-צהובה. אני הוא זה שאתה מכנה גוק. אני הוא זה שאינך רואה כלל – כולנו נראים אותו דבר. אני הוא זה שאתה רואה בכל מקום – אנחנו משתלטים על השכונה […]

אז קדימה, תכלא אותי. תיקח את הילדים שלי. תיקח את אשתי. תקפיא את הנכסים שלי. תשתלט על היבולים שלי. תעשה חיפוש במשרד שלי. תבזוז את הבית שלי. תבטל את הביטוח שלי. תעמיד את העסקים שלי למכירה פומבית. תבטל את חוזה השכירות שלי. תקצה לי מספר. תודיע לי מה פשעי. נמוך מדי, כהה מדי, מכוער מדי, גאה מדי. תכתוב את זה – עצבני בשיחה, צוחק תמיד בקול רם ברגע הלא מתאים, לא צוחק בכלל – ואני אחתום על הקו המקווקו. הוא בוגדני, ערום, חסר רחמים, אכזרי […]

הערה להוצאה: שני העמודים בפתיחת הספר, המוקדשים למובאות מחמיאות מתוך ביקורות, מיותרים לגמרי. תנו לספר לדבר, לא למבקרים.

בשורה התחתונה: ספר כתוב היטב על עוד אחד מפניה העגומים של מלחמת העולם השניה.

When the Emperor was Divine – Julie Otsuka

ידיעות ספרים / פן הוצאה לאור

2015 (2002)

תרגום מאנגלית: רחל פן