תגית: רחל שגיא

כותרת משנה: זכרונותיה של חנה מנדל-לוין (פלשתינה-א"י 1938 – ישראל 1953)

רחל שגיא מספרת ב"להיות אמי" את סיפורה של אמה, חנה לוין, בגוף ראשון מפיה של האם. הספר מבוסס על יומן שכתבה חנה, על קטעים שכתב סבה של רחל, משה מנדל, על חילופי מכתבים של חנה, ועל ראיון שערך בית ז'בוטינסקי עם אביה של רחל, משה לוין. היומן נפתח ב-1938, כשחנה כבת עשרים, ומסתיים ב-1953, כשהיא מגשימה את חלומה לנהל בית ספר יחודי. בתקופה שבין שני תאריכים אלה סיימה את לימודיה, הפכה למורה, נישאה למשה, ילדה שלושה ילדים, ואיבדה את אביה.

מה מיוחד בזכרונות האלה? מעט מאוד, למען האמת. הדמויות מתחבבות, הכתיבה שוטפת, אבל התוכן ברובו שגרתי. בעבור רחל שגיא, בתה של חנה, זהו עולם ומלואו, עולמה של אמה. לקורא שאינו חלק מן המשפחה זהו יומן פרטי, שמספק הצצה אל חייה של הכותבת, ואין בו הרחבה אל הכלל. חנה מתחבטת בשאלות כמו האם תמצא בחור שתאהב ושיאהב אותה? האם לקיים קשר גופני עם גבר, ולוותר על קדושת עקרונותיה הדתיים והמוסריים? איפה לגור לאחר נישואיה? מתי התינוקת תפסיק להתעורר בלילה? איך לתמרן בין חובותיה בבית וחובותיה כמורה? פכים קטנים מחייה של אשה צעירה. למרות שמדובר בתקופה סוערת, הארועים שמחוץ לבית אינם באים לידי ביטוי, למעט במקרים בהם הם נוגעים במישרין במשפחה. השואה מתחוללת ברקע, אך רק עמוד אחד עוסק בחשש לגורל היהודים, משום שבן-זוגה של חנה עלה לבדו מפולין לארץ, והותיר אחריו משפחה. קטע קצר מתייחס לצבא הבריטי, אפילו לא למלחמה עצמה, ורק משום שבעלה התגייס. על קצה המזלג מתוארות חוויות מההגנה ומהאצ"ל, בעיקר בשל הקונפליקט שבין שתי המחתרות, והיצוג שלהן במשפחה: חנה ומשפחת מנדל בהגנה, משה לוין באצ"ל. חנה מרוכזת בדלת אמותיה. זו אינה אמירה שיפוטית אודותיה, רק הסיבה שבגינה לא היתה הצדקה להביא את היומן בפני הציבור הרחב. כל מה שמעניין את הקורא הזר נשאר מחוץ ליומן, וכל מה שמעניין את המשפחה אולי היה צריך להשאר בחוג המשפחה.

פה ושם יש ביומן קטעים מעוררי ענין. מכתבו של אחיו של משה, שאותר בצרפת אחרי המלחמה, הוא קטע שכזה. כך גם הפרק שבו תלמידותיה של חנה מתארות במשפטים קצרים ותמימים את חווית החיים תחת אש:

13 בינואר 1948: "המורה, לי נהדר כשיורים. כולם מפחדים, אני ישנה ואינני שומעת שום דבר ובבוקר כשאני קמה מספרים לי שעל ידנו ירו". "המורה, אנחנו כבר לא גרים כאן, עברנו דירה. אנחנו גרים בחדר מדרגות ברחוב דיזנגוף. האנשים שם נחמדים, הם אומרים לנו: שבו כאן עוד איזה ימים, 'נסדר' את הערבים ואז תחזרו לשכונת התקווה".

כמו שהמנדט והשואה ומלחמת העולם נעדרים כמעט כליל, כך גם על מלחמת העצמאות כמעט ולא נכתב דבר. אנו לומדים רק על קשיי היומיום של חנה בהיעדרו של משה, שנסע באוקטובר 1948 להירפא בארצות-הברית, ושב רק אחרי כשנה.

היומן מסתיים כאמור ב-1953 עם הקמתו של בית הספר מודיעים, הראשון במגזר הדתי שפעל מתוך תפיסה של "חברת ילדים", הווה אומר מתן יחס אישי לכל תלמיד, ושיתופם של התלמידים בהחלטות הנוגעות להם. חנה לוין ניהלה את בית הספר במשך שלושים שנה.

מנקודת המבט האישית שלי, נמצא לי פיצוי מה באזכורים של מקומות שהכרתי בילדותי, כשני עשורים אחרי התקופה המתוארת בספר. עוד לפני שנזכר שמו של בית הכנסת שאביה של חנה התפלל בו, כבר זיהיתי בו את בית הכנסת שסבי שימש בו גבאי. הכרתי את שמו של הרב ואת אחת המתפללות. בתי הספר של רחל ושל אחיה היו נוף ילדותי.

לעומת היומן, הנספחים לספר מעניינים. הנספח הראשון מספר את סיפור עליתו של משה מנדל לארץ ב-1920. בשל הפוגרומים ובשל הציונות החליט משה, אלמן ואב לחמישה ילדים, להעלות את משפחתו לארץ. תחילה יצא לבדו לברר כיצד ניתן לצאת מאוקראינה, ולאחר טלטלות שב לביתו, חיסל את עסקיו, ויצא לדרך עם ילדיו ועם אמו החורגת. שנה וחצי נדדו בדרך-לא-דרך, עד שהגיעו לארץ. הנספח השני מספר את סיפור עליתו של משה לוין, שבהיותו בן שלוש-עשרה, בשנת 1931, עזב את משפחתו באלכסנדר שבפולין, ויצא אל ארץ-ישראל. גלגוליו בדרך, שארכו כשנתים, יכלו לאכלס בקלות ספר הרפתקאות מרתק. בנספח השלישי מתוארת ההתארגנות להגנה עצמית בחמלניק בהשתתפותו הפעילה של משה מנדל. בנספח הרביעי מתאר משה מנדל את יום מותה של אמו, בעודו ילד כבן עשר, אסון שליווה אותו כל חייו. הנספח החמישי מציג את סבתו של משה מנדל, חנה רייזל, אשה חזקה שהתאלמנה בגיל צעיר, ולמרות חוסר השכלה עסקית הצליחה לפרנס היטב את ילדיה, וגידלה משפחה לתפארת. הייתי שמחה להרחבה של סיפורים אלה, שמאירים תקופות פחות מוכרות ומציגים דמויות מיוחדות, על חשבון ההגיגים היומיומיים שביומן.

עולם חדש

2016