נוגה חריש איבד את אמו פעמיים. בקיץ 1977 היו הוריו, בת-שבע ואבינועם, מעורבים בתאונת דרכים. בת-שבע, לקראת סוף הריונה, נהרגה, והתינוק נולד יתום. אבינועם, שנפצע קשה, ביקש משכנתו ניבה לטפל בתינוק עד שישוב ויעמוד על רגליו. ב-1985, שמונה שנים אחר-כך, שנים שבמהלכן התנהלו שתי המשפחות כמעט כאחת, ונוגה גדל כמעט כאח לילדיהם של ניבה ושרגא נצר, איבד נוגה גם את ניבה, כשמשפחת נצר עזבה את חולון לטובת בית בכפר נטר. "היה זמן שעוד ניסיתי להבין למה היא עשתה את זה, למה עזבה אותי. הייתי בטוח שזה בגללי, בגלל איזה משהו שעשיתי. הרגשתי אשם במשהו בלי לדעת בכלל במה", נושא נוגה את פצע ילדותו. "בעצם היה לך עוד ילד", מבינה שנים אחר-כך בתה של ניבה. העלילה מלווה את נוגה בכמה תחנות בחייו, וחוזרת אל ניבה בסיומה.
אנו שבים ופוגשים את נוגה בקיץ 2005. נוגה הוא ארכיאולוג שמעדיף את עבודות החפירה על פני המחקר. אולי משום תחושת החֶסֶר שחווה, נישא בחופזה בגיל צעיר יחסית, וכעת הוא עומד בפני פירוד נוסף. את כל מעייניו הוא משקיע באתר החפירה שעליו הוא מופקד. הסופר אינו צריך לומר זאת מפורשות, אך ההקבלה בין עיסוקו לחייו צפה ועולה. "מחר אני חייב להתחיל לסגור ריבועים, להכין את הכל לקראת הקיפול והירידה מהשטח, ואחרי זה הוא יישאר עירום לגמרי, בלי ציוד החפירה, בלי רשתות הצל, בלי המכולה. שטח בור חפור לריבועים, שלא אומר כלום לאף אחד".
שנה אחר-כך נוגה מגויס למילואים בצו שמונה עם תחילת מלחמת לבנון השניה. בשורה קשה ממתינה לו עד שובו מפשיטה בשטח האויב.
התחנה האחרונה היא בקיץ 2008. גפן, בתם של ניבה ושרגא, שהיתה תינוקת כשהמשפחה עזבה את חולון, היא כעת צלמת המחפשת נושא לסרט במסגרת לימודיה. את הסיפור שלה היא מוצאת בתוך המשפחה, ותוך כדי כך מגלה באקראי את נוגה שנשכח ממנה.
כל אחד מפרקי הספר מספר לכאורה סיפור שלם נפרד, וכולם נארגים יחדיו. הראשון סובב סביב אימהותה של ניבה, הקשר אם-בן שנוצר בינה ובין נוגה, למרות היעדרו של קשר ביולוגי. השני מרתק בפרטי הפרטים של עבודות החפירה, בתיאור הגבר כובש הלב שנבנה מן הילד הפגוע, ובקשר הכמו-אבהי בין נוגה ובין נער שמתנדב באתר. השלישי מותח ונוגע ללב בגלל הפשיטה הצבאית ובגלל ההודעה הרודפת אחרי נוגה. הרביעי חוזר אל משפחת נצר ואל היחסים המורכבים בתוכה, אל הסודות, המזיקים והענוגים, ואל שבר 1985 שאף פעם לא אוחה כליל. העלילה כולה מתרחשת על רקע ארועי מפתח בהיסטוריה הישראלית – ההתנתקות ב-2005 והמלחמה ב-2006. השסע וחילוקי הדעות באים לידי ביטוי, אבל ברקע במעודן גם ההכרה שמתרחש פה סיפור משותף אחד, לא סיפורים שבטיים נפרדים כפי שמצטייר בימים אלה. וכל אלה, הסיפור הישראלי והסיפור הפרטי, מתרחשים מקיץ לקיץ, תחת השמש הקופחת, הכל חד וחשוף, ללא מפלט מן המציאות המלובנת.
ערן בר-גיל מפליא לשרטט את דמותו של נוגה, ומתאר בחיות, באמינות, ובחיבה מדבקת, את קורותיו ואת הסיפורים הכרוכים באלה שלו. בכתיבה סבלנית ומדויקת הוא שוזר יחד סיפורי משנה, ואלה מתלכדים למסכת רבת פנים שבמרכזה יחסי הורים-ילדים. זהו הספר הראשון משלו שאני קוראת, ולבטח לא האחרון.
הציור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע ליבר שיפר.
מומלץ בהחלט.
עם עובד
2023
סקירות ספרים 