תגית: ריצה

סַמיה יוסוף עומאר נולדה במוגדישו, בירת סומליה, במרץ 1991. המדינה, שנתיים אחרי הפיכה, היתה קרועה במלחמות שבטיות, והמיליציות האיסלמיות החלו לצבור בה כוח. העיר היתה הרוסה, מעשי טרור היו דבר של יום ביומו, ואף אביה של סמיה נפל קורבן ונרצח בעודה ילדה. ב-1997, כשהמדינה נשלטה בידי המיליציות, הוצרו צעדי התושבים, נעלמה המוזיקה, נעלמו הצבעים, הנשים נכלאו בתוך בורקות.

תשוקתה של סמיה היתה הריצה. היא רצה ברחובות ההרוסים, היא רצה על המסלול המשובש של האיצטדיון המקומי. כשלא יכלה לרוץ בגלוי, מחשש להטרדות של שומרי הצניעות, שסברו שנשים אינן צריכות לעסוק בספורט, רצה בלילות. בלי מאמן, בלי ציוד, בלי נעליים מתאימות, בלי שעון עצר למדוד תוצאות. הגיבור שלה היה מו פראח, יליד סומליה שהיגר כילד לבריטניה, אלוף עולם ואלוף אולימפי בריצה. אחרי אליפות אפריקה ב-2008, שם התמודדה כנציגת סומליה, נבחרה על ידי הוועד האולימפי הסומלי לייצג את המדינה באולימפיאדת בייג'ינג. מול אתלטיות מקצועיות, מצוידות ומאומנות כהלכה, לא היה לה סיכוי, והיא אכן הגיעה אחרונה בהפרש גדול.

חייה של סמיה התהפכו כליל כשהחליטה לנסות להגיע לאירופה, ולנסות להגשים את חלומה להשיג מאמן ולהשתתף באולימפיאדת לונדון. חייה עד כה היו קשים ומסוכנים, אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותה לגיהינום שבמסע בלתי חוקי מאתיופיה, שם קיוותה תחילה להתאמן, דרך סודן ומדבר סהרה ללוב, ומשם בספינה רעועה לאיטליה. "היינו בידיהם [של המבריחים]. הם ידעו זאת, הם למדו להבחין מתי אדם נהפך למבקש מקלט. קוראים את זה בעיניים. זה הדבר שרואים. ברור כמו השמש הקופחת, כמו המים הזורמים. זה כתוב לך בעיניים. את יכולה לעשות הכל כדי להסוות אותו, אבל לא תצליחי לעולם. זה ריח החיה הכנועה".

ג'וזפה קטוצלה כתב את "אל תאמרי לי שאת פוחדת" על בסיס סיפורה של סמיה. הוא נצמד למרבית העובדות, אך הרחיב את היריעה כדי לצאת מעט מן הסיפור הפרטי אל סיפורה של סומליה. הוא מספר על חבר ילדות, שהיה לסמיה כאח, שלמרות שנאתו העזה לאיסלמיסטים הצטרף אליהם, כי אלה ידעו לנצל את עוניו ואת מצוקתו: בפעם הראשונה בחייו הרגיש שמתייחסים אליו כאל צעיר בעל ערך: הוא הלך לבית ספר, הוא למד לכתוב, היו לו מגורים מכובדים, חדר רחצה, שלוש ארוחות ביום. סמיה האמיתית החלה לרוץ בעידודה של אמה, שהיתה בעברה ספורטאית, אך קטוצלה מעניק את תפקיד המעודד והתומך לאביה, אדם המזכיר באישיותו את אביה של מלאלה יוספאזי, גבר הומני ורחב אופקים שהתנגד למגבלות שהוטלו על השכלת הבנות. "יום אחד תנהיגי את שחרור הנשים הסומליות מהשעבוד בידי הגברים", אומר אביה של סמיה, "את תהיי המנהיגה שלהן, לוחמת קטנה שלי". שני ההורים יחדיו החליטו לאפשר לבנותיהן להמשיך בעיסוקיהן, סמיה בריצה והודן בשירה.

סיפורה המלא של סמיה יוסוף עומאר מצוי ברשת, אבל אני ממליצה מאוד לא לקרוא אותו לפני קריאת הספר. תנו לעצמכם לקוות עם סמיה, לרוץ איתה, לנוע בין כאב לאושר, לחתור אל עתיד טוב יותר מבלי לדעת מה הוא צופן בחובו.

"אל תאמרי לי שאת פוחדת" הוא ספר מרגש ומעורר השראה, וסמיה וכל מה שהיא מייצגת, לא תישכח.

Non Dirmi che Hai Paura – Giuseppe Catozzella

ידיעות ספרים

2017 (2014)

תרגום מאיטלקית: עתליה זילבר

 

אמיל זטופק, שכונה "הקטר הצ'כי", היה גדול הרצים למרחקים ארוכים. באולימפיאדת הלסינקי (1952) זכה בשלוש מדליות זהב, כולל בתחרות המרתון, ריצה שלא רץ עד אז (בראיון משעשע הוא סיפר לד"ר ברוך חזן על השתלשלות הענינים בריצה זו), בשנת 1953 החזיק בשמונה שיאי עולם, ונזקפים לזכותו ציוני דרך רבים נוספים.

זטופק הגיע לריצה באקראי, לאחר שהחברה בה עבד אילצה את עובדיה להשתתף בימי ספורט. להפתעתו, למרות סלידתו העקרונית מספורט, גילה שהוא נהנה מריצה. הוא אימץ לעצמו משטר אימונים אינטנסיבי, סירב לעסוק בענייני סגנון – בנימוק שמדובר בריצה ולא בהחלקה על קרח – ותסכל את הרצים האחרים בתקופתו שהתרגלו לראות את גבו המתרחק. המשטר הקומוניסטי, שניתב את הקריירה שלו בהחלטות היכן ירוץ ומתי, ידע גם לתגמל אותו על הישגיו, וכל תואר בינלאומי לווה בקידום בסולם הדרגות הצבאי.

חייו של זטופק הושפעו במידה משמעותית לא רק מתאוות הריצה, אלא גם מן הנסיבות הפוליטיות במדינתו. התקופה המתוארת בספר נפתחת בפלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, עוברת במלחמה ובשחרור בידי הרוסים, שהפכו את המדינה לגרורה קומוניסטית, ומסתיימת בתוצאות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בעקבות "האביב של פראג". מעגל נסגר בחייו של זטופק: בתחילה, לפני שגויס לצבא והפך לרץ, עבד במפעלי באטה בעיקר בתפקידי כימאי. כעת, לאחר שהעז לשאת דברים בפומבי בגנות הפלישה, סולק מהצבא ונשלח לעבוד במרבץ אורניום.

יחודו של הספר הוא בסגנונו. ז'אן אשנוז מתאר את קורותיו של זטופק ואת תקופתו במעין אגביות פמיליארית. הוא אינו מרבה בתיאורי עומק, אך המינימליזם שלו אינו שטחי. בתיאורים קצרים, לרוב מחויכים כמו גיבורו, הוא מציג – באהבה מדבקת – אדם צנוע, דבק במטרה, מתמרן בנועם בין דיבוק הריצה לגחמות השלטון הדורסני. הביקורת של אשנוז על המשטר מושחזת, מבלי להניח לספר להפוך לפוליטי. הספר ביוגרפי, אך ברשת מצאתי פרטים רבים שלא נכללו בו, והם מציגים ארועים נוספים בחייו של זטופק המעידים על האומץ להתנגד ולהביע דעה עצמאית.

ספר שהוא מלאכת מחשבת (לא לחובבי ריצה בלבד)

Courir – Jean Echenoz

סמטאות

2012 (2008)

תרגום מצרפתית: שירה חפר

בשנת 1928 התקיים בארצות-הברית מרוץ מחוף לחוף. מאה תשעים ותשעה גברים יצאו מלוס-אנג'לס, חמישים וחמישה מתוכם הגיעו לניו-יורק, כ-5,500 ק"מ מנקודת הזינוק, לאחר שבמשך כשלושה חודשים רצו מרחק ממוצע של שני מרתונים ביום. הזוכה, אנדי פיין, שתמונתו מופיעה על כריכת הספר, גרף את הפרס הראשון בסך 25,000 דולר. שנה אחר-כך התקיים מרוץ נוסף בכיוון ההפוך. בשל המשבר הכלכלי הגדול חזרו בהם נותני החסויות מהבטחותיהם הפיננסיות, ולזוכים לא חולקו פרסים. הספר "המרוץ של פלאנגן" מתאר מרוץ דמיוני ממערב למזרח שהתקיים ב-1931, ושואב את השראתו מארועי המרוצים הללו.

טום מקנב, ספורטאי בעברו, כתב ספרים בנושאי ספורט. הספר מתאר את עולמם של הרצים למרחקים ארוכים, את ההכנות הגופניות המפרכות, ואת המצב המנטלי המאפשר מאמץ על. אבל זה אינו ספר ספורט הריצה בלבד. מקנב מתאר את החברה באותה תקופה, בעיקר באנגליה ובארצות- הברית, על רקע המצב הכלכלי המייאש. רבים מבין אלפיים המתייצבים על קו הזינוק היו מובטלים קשי יום, שביקשו להחלץ ממצבם, אם לא באמצעות הפרס הראשון, לפחות באמצעות פרסי הביניים שחילקו נותני חסויות לאורך המסלול. מקנב משלב בספר תופעות כמו המצוד אחר סוציאליסטים וקומוניסטים בראשות ג'יי אדגר הובר, הימורים קטלניים בחסות אל קפונה, מאבקים בין חובבנים למקצוענים בתחום הספורט, שחיתות שלטונית ובחישה פוליטית. במרוץ של פלאנגן, בניגוד למרוצים האמיתיים, השתתפו גם כארבעים נשים, אחת מהן הצליחה למשוך עד הסוף.

"המרוץ של פלאנגן" הוא ספר קצבי וסוחף. הוא מתאר לעומק כמה דמויות מפתח בין הרצים, ודי מהר הרגשתי חיבה כלפיהם, והתקשיתי לבחור את המתחרה המועדף: האם הפרס צריך להנתן למרטינס המכסיקני, שכפר שלם תולה בו את תקוותיו? או למקפייל, פועל מכרות פחם סקוטי מובטל? ואולי למורגן הטרגי, ששכל את אשתו, והוא מחפש דרך לפרנס את בנו התינוק? או שמא הראוי מכולם הוא דוק קול, גבר מזדקן שהריצה בדמו, והוא מעניק ידע ותמיכה למתחריו? ואולי כולם ראויים לכבוד ולהכרה, כולל זה שיגיע אחרון, כמו שכותב אחד העתונאים המלווים את התחרות: "כשתראו מחר רץ ותיק המתנהל לאטו במקום השבע מאות בלי שום סיכוי לזכות בכסף, זכרו שהוא נמנה עם יחידי סגולה. הוא נמנה עם העילית שחצתה את אמריקה ברגל. הוא הרץ של טראנס אמריקה. ותואר זה לבדו ראוי למלוא התשואות." מכיוון שהדמויות מתוארות בחיות רבה, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שמדובר בספר בדיוני, ושהזכיה העתידית לא תיפול בחלקו של אדם ממשי. זה לא הפריע לי להיות במתח לכל ארכו של הספר.

לצדם של המתחרים מככבות דמויות נוספות, מעניינות מאוד אף הן. פלאנגן היזם, שנלחם בעורמה וביושר להגשים את חזונו. וילארד, עוזרו המוכשר המסוגל להוציא את חלומותיו של פלאנגן מן הכח אל הפועל. לייבניץ העתונאי, שהתנגד למרוץ אך ככל שחלפו הימים והקילומטרים נכבש בקסמו. ועוד.

כוחו של מקנב גדול בתיאורים, הן בתאורי נוף, והן בתיאורי פעילות ואוירה. ירידים ססגוניים קמים לתחיה על הנייר, נופים משתנים ממדבר לוהט לפסגות הרים קפואות. חברויות נוצרות, קבוצות נקשרות, אופיים של המשתתפים מתגבש במקביל לגופם המתקשח.

מעולם לא רצתי – ובהכירי את מגבלותי אני יודעת שלעולם לא ארוץ – ולכן אני יכולה להעיד שהקורא אינו חייב להיות חובב ריצה כדי ליהנות מן הספר. הספר חוטא פה ושם בהוליוודיזם, אבל החטאים הקטנים האלה בטלים בששים, והסך הכל הוא סיפור אנושי מרגש וסוחף.

פרק ראשון

Flanagan’s Run – Tom McNab

ידיעות ספרים

2012 (1982)

תרגום מאנגלית: עידית שורר