תגית: רמה איילון

"זה קורה כל יום, אנשים שהכירו לזמן קצר לפני עידן ועידנים נתקלים זה בזה, ואין שום דבר להוסיף, אתה חושב על זה כמה דקות וממשיך הלאה, אין סיבה לעצור".

אשה וגבר כבני חמישים יושבים זה בצד זה ברכבת הבוקר לפריז. הוא מזהה באשה הנאה והמטופחת את ססיל דוּפוֹ. היא מזהה בגבר הרופס והשחוח את פיליפ לֶדוּק. שניהם מעמידים פנים שאינם מכירים זה את זה. הספר מתאר לסירוגין את הדיאלוג הפנימי שמנהל כל אחד מהם עם עצמו במהלך שתי שעות הנסיעה.

לאורכה של הדרך נתוודע לקורות חייהם של השניים, למשפחות שהקימו, לאבני דרך בחייהם, ובעיקר לרומן קצר-הימים שניהלו בשנות העשרה לחייהם, רומן שהסתיים בכאב ובעלבון והשפיע על בחירותיהם העתידיות. שוב ושוב תעלה תהיית האפשרויות, מה היה קורה אילו לא היו נוהגים כפי שנהגו באותה פרידה ובצמתים אחרים בשנים הבאות, כיצד היו נראים חייהם החילופיים ללא ההשפעה העזה של הסיפור הישן. האם היתה ססיל האפרורית הופכת ליזמית נמרצת, האם היה פיליפ חומק מהתכנסות אל חיי שגרה דלים? דמות נוספת נוכחת בסיפור, ומעצימה את הרעיון שמה שהיינו בנעורינו אינו מצביע בהכרח על מה שנהיה בעתידנו. מתיֶה, חברו של פיליפ, חג בצילו של פיליפ הכריזמטי כשהיו נערים, ובהיפוך תפקידים היה לשחקן ולמנחה פופולרי בעוד פיליפ דועך אל חיים צרים ואפורים.

האם תסתיים הנסיעה בניכור, או שמא יוכלו השניים ממרחק של שנים לשכוח ולסלוח? התשובה לכך תימצא לקראת סיומו של הספר, אך בעיני היא לא ממש חשובה. הדרך מעניינת, האופן בו המפגש הכפוי בין ססיל ופיליפ גורם לקורא לתהות על עצמו ועל השפעת ארועים בעברו על מהלך חייו. ההחלטה של שני גיבורי הספר יכולה לנטות לכאן או לכאן, והיא אולי משמעותית לעתידם, אך אינה משמעותית לנושאיו של הספר. עד הפיסקה האחרונה הסופר השאיר את כל האפשרויות פתוחות. חבל שלא השמיט את הפיסקה הזו והותיר סוף פתוח לגמרי.

בשורה התחתונה: ספר עדין, כתוב בצמצום מבורך, מתורגם יפה, ומעורר מחשבה.

06H41 – Jean-Philippe Blondel

כתר

2017 (2013)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

אשתו של הפקד מגרה עשתה לעצמה מנהג להגיע אל מרפאת השיניים רבע שעה לפני המועד שנקבע לה, כדי לשבת על הספסל מול המרפאה בחברת אשה צעירה ובנה הפעוט. האשה אינה מוכרת לה, אפילו את שמה אינה יודעת, אך פגישותיהן הקצרות נעימות לה. יום אחד מבקשת ממנה הצעירה להשגיח על בנה לרגע, ונעלמת. גברת מגרה מחמיצה את התור אצל הרופא, אבל נשארת על משמרתה, חוששת לעזוב פן תשוב האם ותתמלא דאגה. אחרי למעלה משעתים חוזרת האשה במונית, קוראת לילד אליה, ובלי מילת הסבר נוסעת מן המקום.

פקד מגרה עסוק באותה שעה בחקירה סבוכה של רצח ללא גופה. מכתב בעילום שם הודיע שבתנורו של כורך ספרים סולידי נשרפה גופת אדם, אך כל שמוצאים השוטרים הן שתי שיניים.

מה תעלינה החקירות בשני המקרים? למה נכרכו יחדיו? כדי להמנע מקַלְקְלָנִים (החלופה העברית הנאה לספוילרים) לא אפרט.

ז'ורז' סימנון כתב שבעים ושניים ספרים בכיכובו של מגרה, והשלושה שקראתי (הקודמים היו "ססיל מתה" ו"ראשו של אדם") גורמים לי לחוש כאילו יצאו מפס יצור. הכתיבה נעימה, בין השאר בזכות תרגומה מלא החן של רמה איילון, מגרה מתחבב בקלות, הספר שופע חוש הומור מעודן, אבל העלילה בינונית, סימנון לא מתאמץ לשתף את הקוראים בנסיונות לפצח את התעלומה, והפתרון שהוא מציע אינו משכנע בהיותו היחיד ההגיוני. הספר קריא, מסתיים בטרם יחל להעיק, מהנה לעתים, אבל מתפוגג לאחר סיומו.

לעומת ספרי מגרה, הרומנים של סימנון, ביניהם "מדרגות הברזל" ו"השען מאוורטון", אף הם בהוצאת עם עובד, מומלצים.

L’amie de Madame Maigret – Georges Simenon

עם עובד

2018 (1950)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

ב-30 באוגוסט 1975 נעלמת נולה קלרגאן, נערה בת חמש-עשרה, בעיר הקטנה אורורה שבניו-המפשייר. אשה תושבת המקום, שראתה אותה רצה אל היער ובעקבותיה גבר, מדווחת למשטרה ונרצחת. שלושים ושלוש שנים אחר-כך נמצאת גופתה של נולה טמונה באדמה בסמיכות לביתו של הסופר הנודע הארי קֶבֶּרט, תושב המקום. קברט מודה שניהל עימה רומן, אך מכחיש שרצח אותה. מרקוס גולדמן, תלמידו וחברו של קברט, לוקח על עצמו לטהר את שמו, משתכן בביתו, ופותח בחקירה עצמאית.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר סוחף. אם מפשיטים אותו מכל שכבותיו, נותרים עם ליבה של סיפור מתח מרובה חשודים ומרובה תפניות מפתיעות (אם כי כמה מהן ניחשתי), שבמרכזו נערה אחת מיוסרת וכובשת לבבות. כשמרקוס כותב ספר על הפרשה, מזכירתו, שעמלה על כתב היד שלו, מתקשרת אליו יום אחד ואומרת:

"מרקוס, נדמה לי שאני בוכה".

"מה קרה?" שאלתי.

"בגלל הילדה הזאת, נולה. נדמה לי שגם אני אוהבת אותה".

חייכתי:

"נדמה לי שכולם אהבו אותה, דניז. כולם".

עוצמתו של הספר נובעת, לפיכך, לא מן הפן הבלשי של הסיפור, שהוא אמנם משכנע, אבל לא יחודי, אלא מדמויותיו המשורטטות בחיות ובחיבה, ומעוצמת הרגש המניע אותן – אהבה מסחררת, כאב עמוק, סוד נורא שיש להסתיר, קנאה מעוורת, בקשת כפרה.

יחודו של הספר הוא בשילוב שבין סיפור תעלומת הרצח לתיאור עולמו של מרקוס גולדמן. אחרי שכתב ספר מצליח מאוד, מרקוס נקלע למחסום כתיבה. ההוצאה לאור, אצלה הוא חתום על חוזה לחמישה ספרים, לוחצת לקבל את הספר הבא, וביאושו הוא פונה לעזרתו של קברט, שהיה מרצה שלו באוניברסיטה, והפך לחבר ולמנטור. הספר בנוי משלושים ואחד פרקים, כל אחד מהם עוקב אחרי עצה של קברט הקשורה לכתיבה. עצתו הראשונה, לדוגמא, היא זו: "הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך". בהיותו עבור מרקוס יותר ממדריך כתיבה, עצותיו חורגות מתחום הספרות אל החיים, כמו דבריו על האהבה, שהיא במידה רבה הכוח המניע של הספר כולו: "תוקיר את האהבה, מרקוס. תהפוך אותה לכיבוש היפה ביותר שלך, לשאיפה היחידה שלך. אחרי בני-האדם יהיו עוד בני-אדם. אחרי הספרים יהיו עוד ספרים. אחרי הכסף יהיה עוד כסף. אבל אחרי האהבה, מרקוס, אחרי האהבה יש רק מלח הדמעות". מרקוס מספר על נולה ועל דמויות נוספות באורורה, מתאר את היווצרות ספרו על הפרשה וגם את היווצרות הספר שכתב קברט על נולה, והשילוב המורכב הזה עובד יפה.

הספר שופע התבוננויות מעניינות, חלקן ציניות וביקורתיות, על עולם הספרות, על ההצלחה ועל חרדת הכשלון, על אמת ושקר בפרסום, על מועדי הגשה לוחצים שבגינם יש להתפשר על איכות, ועל זמן המדף הקצר להפליא שלו זוכה ספר בשל תשומת הלב הנודדת של הציבור. פה ושם נשזרות תובנות לגבי החברה האמריקאית ולגבי מערכת הצדק שלה.

מכיוון שהספר דינמי ונכנס אל הלב, אפשר להעלים עין מכמה מגרעות שוליות, שהבולטת בהן היא נטיה לסטראוטיפיות: אמו של מרקוס תמיד, אבל תמיד, עומדת הכן עם הצעת שידוך לבנה בן השלושים, וכל משפט שלה כאילו יצא מבדיחות האם הפולניה. המו"ל מדבר אך ורק על כסף ועל חלון הזדמנויות. האדם הפגום ביותר הוא גם הרחום ביותר. מכל מקום, במכלול המוצלח המגרעות האלה נבלעות ונסלחות.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר שקשה להניח מהיד. לא ספרות מופת, אבל בהחלט ספר כובש לב שלא בקלות יישכח. מומלץ.

La Vérité sur l’Affaire Harry Quebert – Joël Dicker

מודן

2014 (2012)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

דייב גלוויי, שען צנוע תושב אוורטון, חשב שהוא מכיר את בנו בן, אותו גידל לבדו בשש-עשרה השנים האחרונות, מאז שבן היה תינוק בן חצי שנה. כששב לביתו באחד הערבים גילה שבן גנב את רכבו והסתלק. עד מהרה התברר שאין המדובר בגחמה ספונטנית של בן עשרה, אלא בהסתלקות מתוכננת שגלשה לפשע. איך מגיב אדם שעולמו השקט מתהפך באחת? האם אהבת האב, אהבה ללא תנאי, תעמוד במבחנים הקשים שיציב מולו הבן? לא אכנס לפרטי הסיפור כדי להמנע מספוילרים. אציין רק שבצרוף מקרים "השען מאוורטון" מספר סיפור שבפרטיו העיקריים דומה לספר שקראתי לפניו, "הפרטים שהושמטו": בשניהם שרשרת הארועים כוללת נישואים של גבר חלש לאשה תקיפה, אפילו מאיימת, למרות סימני אזהרה ברורים, ובשניהם המסקנה המייאשת היא המשקל הכבד שמשחקת בחיינו המורשת שאנו נושאים, במודע ובתת-מודע, והאופן בו לכאורה גורלנו נחרץ מראש.

גם בסיפור השני בספר, "רוחות הרפאים של הכובען", החטא הקדמון הוא נישואים מן הסיבה הלא נכונה. מר לאבֶּה הכובען, אדם שגרתי ואפור, הפך לרוצח סדרתי, מסיבות ההולכות ומתבררות במהלך הסיפור. זהו סיפור אפל בסגנון פילם נואר, המתרחש רובו ככולו בתוך ראשו של הכובען. המגע שלו עם בני אדם אחרים הוא שטחי, ואת מרבית הדיאלוגים, החשיבה, ההתלבטויות והדיונים, הוא מנהל עם עצמו, מסתבך עם עצמו, עד למעידה הבלתי נמנעת.

כשמקלפים את שני הסיפורים, מדובר בעלילות בלשיות – מצוד אחר רוצח סדרתי, מרדף אחרי עבריין נמלט. אבל בשני הסיפורים, כמו גם ביצירות אחרות של סימנון, ציר העלילה הוא רק עילה לחקר נפשותיהם של המעורבים. בין אם הסיפור אפל ומעורפל, כמו ב"רוחות הרפאים של הכובען", ובין אם הוא מסופר ביובש מרוחק, ההתבוננות של סימנון חדה ומדויקת, והמעקב אחר הלכי רוחם ונפתולי מחשבותיהם של גיבוריו הוא מלאכת הבלשות האמיתית.

מומלץ

L’horloger d’everton, Les Fantômes du Chapelier – Georges Simenon

עם עובד

2016 (1954)

תרגום מצרפתית: רמה אילון

ז'קוב –  שני משמאל בתמונה שעל כריכת הספר – הוא אחי סבה של הסופרת ולרי זנאטי. ולרי, שלא זכתה להכירו, שמעה את שמו במהלך השנים, ושאלה שאלות שלא נענו. סקרנותה שלחה אותה לחקור את קורות משפחתה, והתוצאה היא הספר היפה הזה, שמחיה לא רק את ז'קוב, אלא גם את משפחתו, את עירו קונסטנטין שבאלג'יריה, ובמידה מסוימת גם את הקהילה היהודית במקום.

והתינוקת שצמחה בשלווה ובבטחה בבטן אמה אולי שמעה, אולי לא, את השם שנהגה באהבה וברוך עצוב, מילותיה האחרונות של אשה זקנה בנוכחות נינתה, עדיין אינה אבל כבר שם, ורשל הוציאה את נשמתה באותו ערב, והתינוקת גדלה עם שם שטבועה בו השתיקה הראשונית, אשר הסתלסלה כמו תלתל משי ונגללה ככל שהוסיפה לצעוד במאה חדשה ושאלה שאלות שעליהן איש לא נתן לה תשובה.

הספר נפתח ב-1944 על סף גיוסו של ז'קוב בן התשע-עשרה לשורות הצבא כדי להצטרף למאבקן של בעלות הברית בגרמנים. ז'קוב הוא בן הזקונים במשפחתו, צעיר בשנים רבות משלושת אחיו. הוא מתגורר בבית הוריו, שם גרים גם אחיו הבכור אברהם, אשתו מדלן ושלושת ילדיהם. הסופרת מתמצתת את מהותה של המשפחה אל תוך הערב האחרון של ז'קוב בבית: משפחה שבה לגברים ניתן שלטון מוחלט, את הילדים מותר להעניש במלקות ובכליאה במרתף חשוך שורץ חולדות, וכלתו של הבן הבכור – סבתה של הסופרת – היא שפחה חרופה של המשפחה כולה. ז'קוב שונה מכולם: הוא בחור עדין נפש, קשוב למצוקת הנשים והילדים.

ז'קוב היה מסוגל לנסוך זאת על החדר, משב של צחוק ושל עידון שיסיר מעל פני קרוביו את ארשת הפחד או הזעף.

המשכו של הספר מתנהל במקביל בתיאור התבגרותו של ז'קוב בצל המלחמה, כלוחם המשתתף בשחרורה של צרפת, ובתאור קורותיה של המשפחה לאחר עזיבתו. הסופרת מעניקה לכל אחת מן הדמויות יחס של חמלה ושל התבוננות בלתי שיפוטית. נוגעים ללב געגועיה של רשל לבנה, געגועים הגוברים עד כדי כך שהיא יוצאת על דעת עצמה למסע אל המחנה בו מוצב ז'קוב, ובידיה סלי אוכל עבורו. מצוקתה של מדלן, המנסה ברוח נמוכה לציית לכולם, ובו בזמן לדאוג לרווחתן היחסית של בנותיה, מרגשת. גבריאל, בנם של מדלן ואברהם, המוענש בחומרה על ידי אביו וסבו, מעורר חמלה לצד תקווה לעתיד משוחרר יותר. גם לאברהם, הנוקשה, חמור הסבר, היא מתיחסת ברחמים, בעיקר לאחר שחלה ורוחו נשברה.

הספר מסתיים ב-1961, כשהמשפחה, יחד עם כל יהודי העיר, הגרו לצרפת, משום שעם עזיבת הצרפתים את אלג'יריה חשו שהאדמה רועדת תחת רגליהם.

בלשון נאה, בלב רגיש ובעין בוחנת, ולרי זנאטי מציבה יד זכרון כובשת לב לז'קוב ולמשפחתו. מומלץ.

Jacob, Jacob – Valérie Zenatti

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

חִיל רייכמן היה בשנות העשרים לחייו כשנכלא במחנה ההשמדה טרבלינקה. מרבית המגורשים למחנה נספו בתאי הגזים מיד עם הגיעם אליו, בודדים נבחרו להמשיך לחיות ולשרת ביחידות העבודה, תחת משטר של אלימות סדיסטית. רייכמן היה אחד מהם. בתחילה עמדה תוחלת החיים של האסירים ה"נבחרים" על מספר ימים, שכן רובם נורו על ידי שוביהם ברגע שהראו סימני חולשה. מאוחר יותר הבינו הגרמנים כי התחלופה הגבוהה של האסירים מעכבת את תהליך ההשמדה, ואפשרו להם "להתמקצע" במלאכות הזוועתיות שהוטל עליהם לבצע. באוגוסט 1943 התקוממו האסירים. בתכניתם היה להשתלט על המחנה ולהמלט, אך רק מאתים מתוכם הצליחו לברוח. שבעים מן הנמלטים הצליחו לשרוד עד תום המלחמה. רייכמן היה אחד מהם. לאחר שהצליח לחמוק מן המצוד הנרחב שנהלו הגרמנים, עשה דרכו לורשה, שם מצא מקלט. בעודו מתחבא העלה על הכתב את חוויותיו הטריות. שנים אחר-כך העיד במשפטי טרבלינקה, כולל במשפטו של דמיאניוק.

לצד מפעלי תיעוד מרשימים שהתקיימו בתנאים לא תנאים, הידועים שבהם בגטו ורשה ובגטו קובנה, נותרו מעט מאוד עדויות של יחידים כדוגמת זו שלפנינו, שנכתבו בשעה שהכותבים היו עדיין נתונים בסכנת מוות. לאחרונה פורסם יומנה של ינינה השלס, שנכתב ב-1943 לאחר שחולצה ממחנה הריכוז יאנובסקי. גם רשימותיו של רייכמן המתינו זמן רב לפרסום. רק ב-2009 תורגמו לראשונה מיידיש וראו אור בצרפתית.

רייכמן לא כתב מנקודת הראות של ההיסטוריון. לפעמים טעה בשמות ובמספרים, ואין זה פלא. אסירי טרבלינקה חיו בניתוק מן העולם, וגם בניתוק פנימי אלה מאלה. אסירי המחנה האחד, בו התנהלה ההיערכות להמתה, לא הורשו לבוא במגע עם אסירי המחנה השני, שם היו ממוקמים תאי הגזים, ושם "טופלו" הגופות פעמיים: תחילה נישאו מתאי הגזים אל הבורות, כשבדרך נעקרו שיניהם ונערך חיפוש בגופם, ומאוחר יותר נחפרו מן הבורות והועלו על המוקד, בתהליך שנועד למחוק כל עקבות לרצח. בנסיבות אלה מדהימה ומעוררת הערצה העובדה שהאסירים הצליחו לארגן פעילות מחתרתית. מכל מקום, כתוצאה מכך שרייכמן כתב כתיבה אישית סמוך כל-כך לארועים, הוא הניח הכל גלוי על הנייר, כל גחמה סדיסטית, כל הליך "סטנדרטי", והאווירה המוטרפת והבלתי נתפסת עולה חיה מתוך המלים.

הרוע חסר גבולות, ההתיחסות לרצח כאתגר לוגיסטי בלתי נתפסת, ההכרה כי אין המדובר בארועים נקודתיים אלא במדיניות שהשתלטה על היבשת מזעזעת. השמדת הגופות בטרבלינקה זהה לזו שבפונאר, כפי שתוארה בספרו של אברהם סוצקבר, תהליכי ההטעיה שנועדו לשמור על "שקט תעשיתי" זהים בכל מקום ואתר, וכך גם ניצול היהודים לביצוע המטלות עד כלות כוחותיהם. מה שהצליח לגרמנים במקום אחד, יושם מיד במקומות אחרים.

אין מלים לתאר את הזוועה, אבל חִיל רייכמן הצליח בכל זאת להעביר אל הקורא ולו שמץ מן היסורים שהיו מנת חלקם של יהודי טרבלינקה. חשוב לקרוא.

The Last Jew of Treblinka: A Memoir – Chil Rajchman

דביר

2011 (1944)

תרגום מצרפתית: רמה אילון

פייר וז'אן הם אחים. פייר הבכור הוא רופא, ז'אן עורך-דין, ושניהם עדיין רווקים החיים בבית הוריהם ועל חשבונם. פייר הכהה הוא הטיפוס המתלבט – לקח לו שנים לבחור כיוון בחיים, והוא עדיין לא בטוח שבחר נכון. ז'אן הבלונדיני נינוח יותר, לוקח את הכל בקלות יחסית. יחד עם הוריהם, שעקרו מפריז לנורמנדי לאחר שמכרו את חנותם, הם מנהלים חיים שגרתיים, כשאליהם מצטרפים לעתים קרובות שכנתם האלמנה הצעירה וידידם הימאי בדימוס. אנו בצרפת הבורגנית של המאה ה-19, הכל מאוד מאופק, מאוד "כמו שצריך", לפחות על פני השטח.

ביום בהיר אחד, בשובם משיט בסירתם, ממתינה להם בשורה: ידיד עבר של ההורים הלך לעולמו, והותיר את כל רכושו לז'אן. בסצנה, שהלגלגנות בה חבויה בין השורות, גי דה מופסן מתאר את שמחתם של ההורים הלהוטים לברר פרטים על גובה הירושה, תוך שהם נכנעים למוסכמות המחייבות אותם להעמיד פני אבלים על מות הידיד שככל הנראה כבר נשכח (אם כי בהמשך נגלה שמתחת לרובד הגלוי למחצה הזה מסתתר רובד עמוק נוסף, ולא ארחיב בשל ספוילרים). מכאן עובר המספר להתרכז בפייר. בסגנון מאופק הוא מצליח לתאר את המתרחש בתת-ההכרה של הבן שקופח. פייר נאבק עם עצמו לא לחוש קנאה, הוא מיטלטל בין החלטות אמביציוזיות לא אופיניות לו ליאוש נסער, מסתובב חסר מנוחה בעיר ובסביבותיה, קולט מלים ושברי משפטים שמזעזעים אותו, לרגעים נלחם לשכוח מהם ולרגעים נכנע להם. למרות שהוא מנסה להעמיד פנים שדבר לא השתנה, מתעוררים בו חשדות, רעל מטפטף אל חיי המשפחה, ודבר לא ישוב להיות כשהיה.

למרות היריעה הקצרה, הסופר מצליח להעמיד רשת משכנעת ומפורטת של היחסים לא רק בין האחים אלא גם בין כל שני אנשים בעלילה: האם וכל אחד מבניה, האלמנה עם הבנים ועם האם, האב והאם, האב והבנים, ואפילו מערכת צדדית שבין פייר לרוקח. הוא עושה זאת בלי להכביר במלים, בלי לנתח שלא לצורך. מצד אחד הוא חסכני בפרטים שאינם קשורים לדילמה המרכזית, ומצד שני הוא מצליח להעמיד תמונות קטנות, שלכאורה אין בהן הרבה, אך הן תופסות ומבטאות עומק של רגשות, ומעידות על נפשם של הגיבורים יותר משהיו יכולות מלים ארוכות להביע.

הספר כולל פתח דבר מעניין מאת המתרגמת רמה אילון, וכן מסה בשם "הרומן" מאת גי דה מופסן, בה הוא מביע את תפיסתו על הסוגים השונים של הז'אנר הקרוי רומן.

בשורה התחתונה: ספר אלגנטי, כתוב בכשרון רב, ובהחלט מומלץ.

Pierre et Jean – Guy de Maupassant

הספריה החדשה – ספרית הפועלים

2014 (1887)

תרגום מצרפתית: רמה אילון