שבעה-עשר סיפורים שכתב גי דה מופסן בין השנים 1880 – 1890 נכללים בקובץ זה. חלקם מוכרים מאוד, כמו "המחרוזת" שראה אור בשלל תרגומים, חלקם מוכרים (לי) פחות או בכלל לא. אני מניחה שכולם תורגמו בעבר ונכללו בקבצים אחרים, אבל מכיוון שהם ראויים מאוד להקרא טוב שראו אור שוב, הפעם בתרגומה היפה של רמה איילון.
באחרית דבר לספר כותבת רוזלין דרי, נספחת לנושא הספר והיצירה הכתובה בשגרירות צרפת, על גאונותו של גי דה מופסן "המאפשרת לו לגעת באוניברסלי באמצעות ההתבוננות הפרטית". הסיפורים אכן מספרים לכאורה עלילה קטנה, פרטית, מקומית, אך דרכה הסופר מתבונן בחברה, ובאמצעות בחירה נבונה ושנונה של פרטים מביע את שהוא חש כלפיה. קרוב למאה וחמישים שנה עברו מאז נכתבו הסיפורים, ערכים השתנו, אבל בתכונות היסוד של בני האדם, כיחידים וכחברה, לא חל שינוי מהותי, והסיפורים נותרו לפיכך לא רק רעננים ספרותית אלא גם רלוונטיים.
הסיפור הפותח את הקובץ, "כדור שומן", חובט בצביעות הבורגנית. על רקע תבוסת צרפת לפרוסיה במלחמת 1870, כמה סוחרים באזור נורמנדי הצליחו לקבל אישור לצאת אל האזור שעדיין נשלט על ידי הצבא הצרפתי, והם ונשותיהם מצטופפים בכרכרה, מוכנים לנסיעה ארוכה. בכרכרה נמצאת גם, למגינת לבם של הנוסעים הנכבדים, יצאנית שמנה טובת מזג. הסופר מלעיג על צביעותם באמצעות יחסם המשתנה חדשות לבקרים כלפי היצאנית, בהתאם לאינטרסים הרגעיים שלהם. כשקצין גרמני אינו מאפשר לחבורה להמשיך בדרכה, אלא אם כן היצאנית תסכים לשכב אתו, הסופר שם בפי אחת הנשים את המונולוג הבא: "לפי דעתי הקצין מתנהג בסדר גמור. יכול להיות שהדבר הזה נמנע ממנו כבר הרבה זמן, ונמצאות כאן שלוש נשים שהיה מן הסתם מעדיף עליה. אבל לא, הוא מסתפק בבחורה של כולם. יש לו כבוד לנשים הנשואות. אל תשכחו שהוא האדון. מספיק שהיה אומר 'אני רוצה', והיה יכול לקחת אותנו בכוח בעזרת החיילים שלו". כל הנפיחות והצביעות וההתנשאות וחוסר המודעות מקופלות במשפטים בודדים.
המלחמה נוכחת בכמה מן הסיפורים האחרים. ב"מדמואזל פיפי" הסופר מגנה את התנהלותם של הכובשים, המשחיתים ארמון להנאתם, ומלגלג על הנכבשים שכל התנגדותם מתמצית בהשתקת פעמוני הכנסיה. גם כאן מככבת זונה, ודווקא היא זו שאינה מבליגה על העלבונות שמטיחים הפרוסים בצרפתים. "שני רֵעים" הוא סיפור טרגי על גורלם של שני צרפתים בפריז הכבושה, שכל שביקשו היה לדוג כהרגלם לפני המלחמה, וסופם שנחשדו בריגול.
למרות חוט הטרגיות המשוך על מרבית הסיפורים, לא נעדר גם מקומו של הלצון. "החזיר הזה מורן" הוא סיפור משעשע על נסיונם של שני גברים להציל את חברם מורן ממאסר, אחרי שהוא, כבן כפר שנקלע לעיר הגדולה, נישק אשה זרה. ב"הבתול החסוד של גברת הוסון" מככב גבר צעיר, ביישן קיצוני, שזוכה באות כבוד ובסכום כסף נכבד בשל מידותיו הטובות, אך במהלך הסעודה לרגל הארוע מגלה את מנעמי המזון ובעיקר המשקה.
גם ליחסי זוגיות ניתן מקום נרחב בסיפורים. "האושר" הוא סיפור צנוע על אהבה צנועה, אהבתם של בת עשירים צרפתיה וחייל פשוט, שנמלטו כדי להנשא, והמירו את חיי העושר באושר של חיים משותפים בכפר נידח בקורסיקה. ב"מדמואזל פרל" גבר ואשה אינם מסוגלים לממש את אהבתם, או אפילו להודות בה בפני עצמם, בשל פערי מעמד.
לא אזכיר כאן את הסיפורים האחרים בשל קוצר היריעה. אוסיף רק שכל אחד ואחד מהם הוא הרבה יותר מן הגרעין הסיפורי שבלבו. הסיפור "אהבה", לדוגמא, מדגים זאת נפלא. הוא נפתח בהרהור על פשע של תשוקה, נמשך בתיאור החיבה של המספר לציד – "נולדתי מצויד בכל האינסטינקטים והחושים של האדם הקדמון, מרוסן בידי ההגיונות והרגשות של בן תרבות. אני להוט אחר הציד, אך החיה המדממת, הדם על הנוצות ועל כפות ידי, מצמיתים את לבי עד כדי עילפון" – עובר לתיאורי טבע יפיפיים שהם חלק בלתי נפרד מן העלילה ומאווירתה, מתאר לפרטיה יציאה לציד בשעת בוקר מוקדמת וקפואה, ומסתיים במה שלשמו נכתב הסיפור – המסירות עד מוות של ברווז לברווזה, מסירות טרגית שגרמה למספר לנטוש את האזור ולשוב לפריז. וכל אלה בסיפור קצר מהודק.
אסיים אפוא בחלק מתיאורי הטבע ב"אהבה":
"הביצה היא עולם ומלואו עלי אדמות, עולם שונה, ולו חיים משלו, תושבי קבע ואורחים מזדמנים, קולות, רעשים ומעל לכול — מסתורין. אין דבר מטריד יותר, עוכר שלווה יותר ולפעמים מפחיד יותר מהביצה. מדוע משוּך הפחד על אותם מישורים נמוכים מחופים מים? האם מקורו באוושת הקנים העמומה, ברשף הביצות המוזר, בדממה הכבדה העוטפת הכול בלילות רוגעים, או שמא בערפילים המשונים הנשרכים מעל הקנים כגלימות מוות? ואולי הפכפוך החרישי, כה דקיק וענוג, ולעתים אימתני יותר מתותחי האדם או מרעם השמים, הוא שמשרה על הביצה נופך של חלום, מטיל מורא, האוצר בתוכו סוד טמיר והרה גורל?
לא. משהו אחר עולה מן הביצה, סוד אחר, עמוק יותר, כבד משקל יותר, מרחף בערפילים הסמיכים, אולי חידת הבריאה עצמה! שהרי, האם לא במים העומדים, העכורים, בטחב הדחוס של האדמה הלחה תחת השמש היוקדת, זע, רטט ונפתח לאור היום זרע החיים הראשון?"
מומלץ מאוד.
Anthologie de Nouvelles – Guy de Maupassant
פן וידיעות אחרונות
2016 (1880 – 1890)
תרגום מצרפתית: רמה איילון
