עזה כמוות / גי דה מופאסאן

המרקיזה אֶני די גילרוא פגשה את הצייר אוליביי ברטין כשצייר את דיוקנה. האהבה שנרקמה בין השניים השתקפה באיכות הציור, שבעת התרחשות עלילת הספר תלוי כבר שתים-עשרה שנים בטרקלין ביתה ומעורר התפעלות. אוליביי הוא רווק מושבע, אֶני נשואה, ושניהם חשים בנוח בקשר הבלתי-תובעני ביניהם, שמתבטא במכתבים ובפגישות נסתרות. הם מתראים לעתים קרובות בפומבי בנסיבות חברתיות, אוליביי אף מיודד עם המרקיז, והחיים הגלויים והנסתרים זורמים בנחת אלה לצד אלה.

בשונה מסיפורו של דוריאן גריי, אבל כפי שמתחייב מן המציאות, הדיוקן המצויר נותר צעיר ורענן, ובמצוירת, לעומת זאת, הזמן נותן את אותותיו. אֶני אמנם נותנת דעתה תדיר על מראיה – העסק התדירי למצוא חן בעיניו יותר מכל הנשים ולקשר את לבו אליה, הפך את חייה למלחמה שאינה פוסקת בתחבולות של גנדרנות – אך לא היא ולא אוליביי נותנים את דעתם על פגעי הזמן, עד שגרסה חיה של הציור ניצבת מול עיניהם. אנט, בתה של אֶני, שבשנים האחרונות חיתה מחוץ לפריז אצל סבתה, שבה אל בית הוריה, והיא דומה דמיון רב לאמה בצעירותה. למראה שתי הנשים יחדיו, התגובה הספונטנית היא "כמו אחיות", אבל נוכח ה"העתק" הצעיר שלה, אֶני מתחילה לראות אצל עצמה כל קמט, כל הידלדלות של העור, כל סימן לכבדות.

החששות של אֶני יחבלו עד מהרה בקשר שבינה ובין אוליביי, כשהיא תאבד אמון בעצמה, ותגיע למסקנה שאוליביי מאוהב באנט, שהרי לא יתכן שיעדיף את הגרסה המבוגרת, המתבלה, על פני הצעירה. החשד, מרגע שיחלחל אל מערכת היחסים ביניהם, לא יוכל להתנדף. אוליביי, שקודם לכן חשב על אנט בהקשר לאהבתו לאֶני – האם אינן אשה אחת, זו האם עם הבת, הדומות זו לזו? ובת זו, כלום לא נדמה כי היא לא באה לעולם אלא כדי לחדש בלבו את אהבתו הישנה לאמה? –  ימצא עצמו בעל כורחו נמשך אל הצעירה. המשיכה הזו, כבתגובת שרשרת, תגרום לו לחוש בהזדקנותו שלו, בעיקר בהשוואה לגבר הצעיר שלו אנט אמורה להנשא. שום דבר טוב לא יכול לצאת מן ההרהורים העגומים של אֶני ושל אוליביי, ממלחמתם הנדונה לכשלון בזיקנה ובקנאה, ושם הספר, הלקוח משיר השירים – "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה" – מכוון לכך.

גי דה מופסן כתב בכשרון רומן פסיכולוגי משכנע, המתנהל לאט ובבטחה מדחי אל דחי. הוא מיטיב לתאר את אופיים של גיבוריו, וקושר יפה בין פרטים באופיים ששרטט בתחילה, כשיחסיהם התנהלו על מי מנוחות, לתגובותיהם כשהכל החל להשתבש. בשולי הסיפור הוא מעביר תחת שבט ביקורת מעודן אחדים מהיבטי החברה של התקופה. למרות שהעלילה נטועה בשלהי המאה התשע-עשרה, שכמה מאורחותיה תורמים לתגובותיהם של אוליביי ושל אֶני, הסיפור הוא אל-זמני. החשש מהזדקנות משותף לאנשים אז והיום; הקנאה, שימיה כימי עולם, עלולה להרוס את האהבה; התשוקה להכרה, שאוליביי מגלם אותה וכורע תחתיה, קיימת גם היום, אולי אף ביתר שאת.

פרט שולי למדי ששעשע אותי: כדי לרזות, כך ממליצה אחת המכרות של אֶני, אסור לשתות במהלך הארוחה, ויש לשתות תה רותח שעה אחריה. הרופא של אֶני, לעומת זאת, אינו ממליץ על נסיונות ההרזיה שלה: "אין שום רע להיות דל-בשר, אם כחוש האדם מטבעו, אך בזמן שאדם מסגף בשרו לשם פרינציפיון, אזי הוא נענש".

הספר תורגם ב-1922, כששאנז אליזה הומר לשדות אלישע, והעברית הממציאה את עצמה הביאה אל הספר כמה מלים שמובנות רק מהקשרן. למרות זאת, הספר המתורגם קריא ושפתו העברית מהנה. הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן יהודה.

מומלץ בהחלט.

Fort comme la Mort – Guy de Maupassant

שטיבל (ורשה) ומסדה

1922 (1889)

תרגום מצרפתית: משה בן-אליעזר

לאהוב, לשוטט, להפליג / וולף, מופאסן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן

לאהוב, לשוטט, להפליג

"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא אוסף מכתוביהם של שישה יוצרים. חמישה מהם סובבים סביב שוטטות, או נובעים ממנה, ושניים הם פרי עטו של משוטט ידוע, רוברט לואיס סטיבנסון. רוב הכתובים נוצרו לפני עשורים רבים, ואחד הוא בן זמננו.

כתביו של סטיבנסון חריגים בספר, ולמען האמת הם הפחות חביבים עלי. "על ההתאהבות", כשמו, מפרק את חווית ההתאהבות ובוחן את פניה השונים. יסלח לי הסופר, אך בראש הדהד לי במשך הקריאה שירה של ויסלבה שימבורסקה, "אהבה מאושרת", שחופף חלקית לנושאי "על ההתאהבות" (הטקסט המלא למטה, כי כל הזדמנות לשתף את שיריה מבורכת). צורפה לקטע זה רשימה בת חמישה סעיפים, תחת הכותרת "נישואים", ובה הרהורים כבדי ראש על המחויבות האישית והמוסרית הנובעת מחלוקת חייך עם אדם אחר.

"לשוטט", פרי יצירתו של ולטר בנימין, הוא אוסף רשימות קצרות שכתב הסופר לעצמו, כהכנה לכתיבת ההיסטוריה החברתית של פריז במאה התשע-עשרה. רובן של הרשימות הן פרי התבוננות עצמית, חלקן מתיחסות לכתוביהם של אחרים, כמו פרוסט, רוסו ובודלייר. אחד הקטעים "מתכתב" עם שתי יצירות אחרות בספר, של וירג'יניה וולף ושל גי דה מופסאן, כשהוא מתאר את שכרון החושים הפוקד את המשוטט.

מאמרו של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור", נכתב ב-2016. גארנט, יליד ג'מייקה, מתאר שלוש תקופות של שוטטות בחייו. כילד בקינגסטון, שם בחר לשוטט שעות ארוכות מחוץ לבית כדי להמלט מאלימותו של אב חורג, ומאוחר יותר כסטודנט בניו אורליאנס ובניו יורק. לעומת רחובותיה המסוכנים של עיר מולדתו, נראו לו הרחובות האמריקאים שלווים, אבל "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיוּם". מהר מאוד למד שעליו לפתח דרך התנהגות בלתי טבעית לו, כדי לנסות להטמע בהמון, שכן עורו השחור תייג אותו כגורם מאיים, חשוד מיידי. "גורם מרכזי בהליכה שלי הוא מעין פנטומימה שכל מטרתה הימנעות מהכוריאוגרפיה של העבריינות". מאמר נוקב, לא מתבכיין, אבל מציג מצב דברים עגום.

וירג'יניה וולף מתארת ב"רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" את חווית השיטוט ברחובות לונדון בעילה של חיפוש עפרון עופרת. היא מתארת את השתנות ה"אני" מזה של הבית, מוקף בחפצים מוכרים נושאי זכרונות ומשמעות, לזה של החוץ. מבטה הבוחן נע על פני סביבתה, לעתים מסתפק ברושם החיצוני, מתרכז ביופי, לעתים רואה את הכיעור. המשוטטת של וולף חווה את אותו שכרון חושים עליו כתב בנימין ברשימותיו, ובסופו של דבר שבה אל המוכר והמגונן: זו האמת: הבריחה היא הגדול שבתענוגות; רדיפת רחובות בחורף היא הגדולה שבהרפתקאות. ובכל זאת, כשאנחנו ניגשות אל סף דלתנו, נעים לנו בקרבת החפצים הישנים והדעות הקדומות הישנות שלנו העוטפים אותנו מכל עבר; והעצמי, האני שהושלכה בפינות רחוב רבות כל כך, שנחבטה שוב ושוב כמו עש לילה בקרבת להבת פנס שלא ניתן להגיע עדיה, מוגנת עכשו ומכונסת.

הנרי דייויד תורו פורש את תפיסת עולמו ב"חיים בלא עיקרון". הוא יוצא חוצץ נגד חיים של עמל ללא תכלית רוחנית, חיים שבהם חל בלבול בין אמצעי למטרה. עולם המונע על ידי משיכה לעושר ולנוחות, הוא עולם המשעבד את אנשיו לעיסוק במלאכות מיותרות: רוב בני האדם ייעלבו אם יציעו להעסיקם בהשלכת אבנים מעבר לקיר ובהשלכתן בחזרה לאחר מכן תמורת משכורת. אך רבים מהם אינם עוסקים במלאכות ראויות יותר כבר עכשו. רבים מדבריו רלוונטים היום כפי שהיו בזמנם. דיברה אלי במיוחד הפיסקה העוסקת בחוסר היכולת של בני האדם להסתפק בעצמם ובתלותם בקשר מלאכותי עם זרים. בשינויים הטכנולוגיים המתבקשים, הדברים תקפים גם כעת: שיחות היום-יום שלנו הן לרוב חלולות וחסרות תוחלת באותה המידה. כשחיינו חדלים להיות חיים פנימיים ופרטיים, הדברים שבפינו הופכים לרכילות גרידא […] ככל שחיינו הפנימיים מידלדלים יותר, אנו מבקרים בסניף הדואר בתכיפות נואשת יותר. היו סמוכים ובטוחים שהמסכן היוצא משם ובידיו המכתבים הרבים ביותר, גאה על התכתבויותיו הענפות, לא קיים קשר עם עצמו זה זמן רב. מאמר מאלף.

סוגרים את הקובץ שני קטעים מתוך "חיי נדודים" של גי דה מופסאן, "לֵאוּת" ו"לילה". עד כמה שהבנתי מהשוואה עם המקור, התרגום אינו מלא, אבל הוא מציג במלוא יפעתו את סגנונו הפיוטי והמדויק של הסופר, בהתבטאויות כדוגמת "ערפל הים ליטף אותי כמו אושר". שכרון החושים של המשוטט, הפעם בספינה מצרפת לאיטליה, מובע בסיומו של הקטע: "נותרתי מתנשף, מבוסם כל כך מריגושים עד שסערת השכרות עוררה את חושי להזיות. כבר לא ידעתי אם אני נושם מוזיקה, מקשיב לבשמים, או ישן בין הכוכבים".

נבחרת המתרגמים של ההוצאה – יהונתן דיין, הראל קין, רעות בן יעקב, יותם בנשלום ואנמרי בארטפלד – עשתה כרגיל עבודה נאמנה, והקובץ כולו, הנע בין הגות לפיוט, מומלץ.

תשע נשמות

2017

On Falling in Love – Robert Louis Stevenson (1877) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Marriage – Robert Louis Stevenson (1898) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Der Flaneur – Walter Benjamin תרגום מגרמנית: הראל קין

Walking While Black – Garnette Cadogan (2016) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Street Hunting: A London Adventure – Virginia Woolf (1948) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Life without Principle – Henry David Thoreau (1863) תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

Lassitude – Guy de Maupassant (1890) תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

 

אהבה מאושרת (תרגם רפי וייכרט)

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה טִבעִי,
הַאִם זֶה רצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל-
מַה תוֹעֶלֶת יֵש לָעוֹלָם מִשנֵי בּנֵי-אָדָם,
שֶאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגבָהִים זֶה אֶל זֶה שלא בִּזכוּת,
זוּג אַקרָאִי מִמִיליוֹן, אַך משֻכנָעִים
שכָך נִגזַר – כִּפרָס עַל מָה? עַל לֹא-כלוּם :
הָאוֹר נוֹפֵל מִשוּם מָקוֹם –
לָמָה דַוקָא עַל אֵלֶה, ולֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלבוֹן לַצֶדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקרוֹנוֹת שֶקֻימוּ בּקַפדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפסגוֹת? מֵפֵר וּמַפִיל.

הִסתַּכּלוּ בַּמאֻשָרִים הַללוּ:
לוּ לפָחוֹת הִסתַּתרוּ קצָת,
מִתחַזִים לִמדֻכָּאִים וּמעוֹדדִים בּכָך אֶת ידִידֵיהֶם !
שִמעוּ, אֵיך הֵם צוֹחֲקִים – באֹפֶן מַעֲלִיב.
באֵיזוֹ שָֹפָה הֵם מדַברִים – מוּבֶנֶת למַראִית-עַיִן.
וטִקסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמחֻיָבֻיוֹת הַמחֻכָּמוֹת זֶה כלַפֵי זֶה –
הַדָבָר נִראֶה כִּמזִמָה מֵאֲחוֹרֵי גַבָּה שֶל הָאֱנוֹשוּת !

קָשֶה אֲפִילוּ לשַעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדבָרִים מַגִיעִים,
לוּ נִתַן הָיָה לחַקוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יכוֹלוֹת לִסמֹך הַדָתוֹת, הַשִירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתָר בַזִכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לטֵמיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה להִשָאֵר תָּחוּם בִּגבוּלוֹת.

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה הֶכרֵחִי ?
הַטַעַם הַטוֹב והַתבוּנָה מוֹרִים לִשתֹּק עַל- אוֹדוֹתֶיהָ
כּעַל שַעֲרוּריָה מֵהָרבָדִים הָעליוֹנִים שֵל הַחַיִים.
ילָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בּלֹא עֶזרָתָה.
לעוֹלָם לֹא הָיתָה מַצלִיחָה לאַכלֵס אֶת כַּדוּר – הָאָרֶץ,
שֶהֲרֵי הִיא מִתרַחֶשֶת רַק לעִיתִים נדִירוֹת.
אֵלֶה שאִינָם יוֹדעִים אַהֲבָה מאֻשֶרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בּשוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מאֻשֶרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם גַם לִחיוֹת, וגַם לָמוּת.

פייר וז'אן / גי דה מופסן

פייר וז'אן

פייר וז'אן הם אחים. פייר הבכור הוא רופא, ז'אן עורך-דין, ושניהם עדיין רווקים החיים בבית הוריהם ועל חשבונם. פייר הכהה הוא הטיפוס המתלבט – לקח לו שנים לבחור כיוון בחיים, והוא עדיין לא בטוח שבחר נכון. ז'אן הבלונדיני נינוח יותר, לוקח את הכל בקלות יחסית. יחד עם הוריהם, שעקרו מפריז לנורמנדי לאחר שמכרו את חנותם, הם מנהלים חיים שגרתיים, כשאליהם מצטרפים לעתים קרובות שכנתם האלמנה הצעירה וידידם הימאי בדימוס. אנו בצרפת הבורגנית של המאה ה-19, הכל מאוד מאופק, מאוד "כמו שצריך", לפחות על פני השטח.

ביום בהיר אחד, בשובם משיט בסירתם, ממתינה להם בשורה: ידיד עבר של ההורים הלך לעולמו, והותיר את כל רכושו לז'אן. בסצנה, שהלגלגנות בה חבויה בין השורות, גי דה מופסן מתאר את שמחתם של ההורים הלהוטים לברר פרטים על גובה הירושה, תוך שהם נכנעים למוסכמות המחייבות אותם להעמיד פני אבלים על מות הידיד שככל הנראה כבר נשכח (אם כי בהמשך נגלה שמתחת לרובד הגלוי למחצה הזה מסתתר רובד עמוק נוסף, ולא ארחיב בשל ספוילרים). מכאן עובר המספר להתרכז בפייר. בסגנון מאופק הוא מצליח לתאר את המתרחש בתת-ההכרה של הבן שקופח. פייר נאבק עם עצמו לא לחוש קנאה, הוא מיטלטל בין החלטות אמביציוזיות לא אופיניות לו ליאוש נסער, מסתובב חסר מנוחה בעיר ובסביבותיה, קולט מלים ושברי משפטים שמזעזעים אותו, לרגעים נלחם לשכוח מהם ולרגעים נכנע להם. למרות שהוא מנסה להעמיד פנים שדבר לא השתנה, מתעוררים בו חשדות, רעל מטפטף אל חיי המשפחה, ודבר לא ישוב להיות כשהיה.

למרות היריעה הקצרה, הסופר מצליח להעמיד רשת משכנעת ומפורטת של היחסים לא רק בין האחים אלא גם בין כל שני אנשים בעלילה: האם וכל אחד מבניה, האלמנה עם הבנים ועם האם, האב והאם, האב והבנים, ואפילו מערכת צדדית שבין פייר לרוקח. הוא עושה זאת בלי להכביר במלים, בלי לנתח שלא לצורך. מצד אחד הוא חסכני בפרטים שאינם קשורים לדילמה המרכזית, ומצד שני הוא מצליח להעמיד תמונות קטנות, שלכאורה אין בהן הרבה, אך הן תופסות ומבטאות עומק של רגשות, ומעידות על נפשם של הגיבורים יותר משהיו יכולות מלים ארוכות להביע.

הספר כולל פתח דבר מעניין מאת המתרגמת רמה אילון, וכן מסה בשם "הרומן" מאת גי דה מופסן, בה הוא מביע את תפיסתו על הסוגים השונים של הז'אנר הקרוי רומן.

בשורה התחתונה: ספר אלגנטי, כתוב בכשרון רב, ובהחלט מומלץ.

Pierre et Jean – Guy de Maupassant

הספריה החדשה – ספרית הפועלים

2014 (1887)

תרגום מצרפתית: רמה אילון