המחברות של דון ריגוברטו / מריו ורגס יוסה

המחברות של דון ריגוברטו

"המחברות של דון ריגוברטו" ראה אור בעברית בשנת 2002 בהוצאת זמורה-ביתן. לרגל זכיתו של יוסה בנובל, הספר ראה אור שנית במהדורה חדשה. התרגום אותו תרגום, רק תמונת הכריכה השתנתה.

הספר הוא בעצם המשכו של "שבחי האם החורגת", אבל משום מה עובדה חשובה זו אינה מצוינת על כריכת הספר. אילו ידעתי מראש, סביר להניח שלא הייתי ממהרת לקרוא אותו (או אולי הייתי מתפתה בגלל יוסה, אבל לפחות לא הייתי יכולה להתלונן שלא הזהירו אותי מראש).

כשקראתי את "שבחי האם החורגת" זקפתי לזכותו את העובדה שמדובר בספר קצר, כך שהוא מסתיים לפני שהוא מתחיל לשעמם. מכאן ודאי תבינו שספר המשך לספר ההוא לא נראה לי כרעיון מלהיב. כמו כן, הרושם שלי מהספר הקודם הוא שיוסה כתב אותו תוך שהוא קורץ ומחייך. הרושם הזה נעדר מן המחברות.

העלילה בקצרה: ריגוברטו, פקיד ביטוח אפור, ולוקרסיה נשואים, ומוכיחים שפנטזיות מיניות אינן נחלתם של אנשים לא-אפורים בלבד. אלפונסו, בנו של ריגוברטו מנישואים קודמים, שדון בדמות מלאך, נמשך מאוד אל האם החורגת. בספר הנוכחי ריגוברטו ולוקרסיה פרודים בגלל הרומן של לוקרסיה עם אלפונסו. ריגוברטו כותב את געגועיו במחברת, אלפונסו מבקר תכופות אצל לוקרסיה ומתעתע ברגשותיה ובתשוקותיה תוך שהוא מבטיח לפייס בינה ובין אביו, ובמקביל שני בני הזוג מקבלים מכתבים ארוטים אנונימיים. משולבות בספר ארבע או חמש מסות קצרות, שעיקרן השמצה של תכונת העדריות (ספורט, פטריוטיות וכו`) – לא משהו שלא שמענו קודם, אבל אלה הקטעים היחידים המעניינים בספר.

אין לי, כמובן, שום דבר נגד ארוטיות, אבל היצירה הזו היא על גבול הפורנוגרפיה, כולל סטיות שונות, ופרט לפנטזיות של גיבוריו אין בו ערך מוסף כלשהו.

באחת המסות בספר יוסה כותב: "החובה המוטלת על ספר או על סרט הוא לבדר אותי. אם בקוראי אותו או בצפייתי בו דעתי מוסחת, ראשי נשמט או שאני נרדם, הם אינם ממלאים את תפקידם, והריהם ספר או סרט גרועים". ראשי שלי נשמט וכמעט נרדמתי תוך כדי קריאה. הנקודה היחידה לזכותו היא כשרון התיאור של יוסה, אבל בזה אין די.

Los cuadernos de don Rigoberto (Notebooks of Don Rigoberto) – Mario Vargas Llosa

הוצאת זמורה ביתן

2010 (1998)

תרגום מספרדית: אביבה ברושי

שבחי האם החורגת / מריו ורגס יוסה

31-2118-b

לאחר שהוזהרתי מפני נפילה, ניגשתי אל הספר עם ציפיות בגובה אפס. האם משום כך נהניתי ממנו למדי? יכול להיות. כשיבקשו ממני המלצות על ספריו של יוסה, "שבחי האם החורגת" לא יככב במקום גבוה ברשימה, אבל כשעשוע בלתי מזיק לערב אחד הוא בהחלט מתאים

אלמן עשיר, בעל אובססיה לנקיון הגוף, נישא בשנית. לאשה אין כל עיסוק בחייה – הבעל מפרנס, המשרתת עושה כל עבודה נדרשת – ועיתותיה בידיה להקדיש את זמנה לתשוקותיה ולתשוקות בן-זוגה. בנו של האיש, ספק מלאך טהור ספק מלאך חבלה, מתאהב (לכאורה?) באם החורגת החושנית. זוהי בתמצית עלילת הספר, לא כולל סיומו, הנבנה בהדרגה לקראת שיא דרמטי וטוויסט מפתיע. האיש והאשה שוקעים ביחד ולחוד בהזיות מיניות, שבספר הזה הוענק להן שדרוג באמצעות טווייתן סביב יצירות אמנות ידועות, החל בציורי רנסאנס ועד ציור אבסטרקטי

הספר יכול היה לטבוע בחרמנות גרידא, לולא התחושה שהסופר ישב וקרץ וחייך לעצמו כשכתב אותו. אני חושבת שבמשך מרבית הקריאה חייכתי בתגובה. צריך כשרון כדי לתאר ניקוי אוזניים בדרך שמעוררת חשק לקרוא, וצריך כשרון גדול עוד יותר לרקוח סיפור דרמטי סביב הדמויות הדי חד מימדיות שבספר. יומיים אחרי הקריאה, ואני עדיין מתחבטת בפענוח דמותו של הילד, פעם מאמינה בתמימותו ופעם מקווה לא להקלע לעולם לסביבתו. מבחינתי העובדה שספר מעסיק אותי לאחר שכבר עברתי לספר אחר, מדברת בזכותו

הספר קצר – 140 עמודים, חלקם ריקים, חלקם כתובים רק עד מחציתם. הוא מסתיים לפני שהוא מתחיל לשעמם – עוד נקודה לזכותו.

Elogio de la madrastra – Mario Vargas Llosa

 

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1992 (1988)

תרגום מספרדית: טל ניצן-קרן