תגית: שב"כ

כותרת משנה: פרשיות ריגול במדינת ישראל

במהלך שנות קיומה של המדינה נחשפו, נשפטו ונדונו למאסר כמה מאות מרגלים, ישראלים וזרים. יוסי מלמן ואיתן הבר מספרים בספר זה על עשרים מהם, על האופן בו פעלו, ועל חשיפתם על ידי שירות הבטחון הכללי, השב"כ. כמה מן האנשים בהם מדובר ידועים מאוד, כמו אודי אדיב, מרדכי ואנונו, ועוד. אחרים ידועים פחות, על חלקם לא שמעתי מעולם (או שמעתי ושכחתי). הכותבים מונים שתי סיבות לשוב ולספר אודותיהם: האחת היא העובדה הפשוטה שאנשים, שלא גדלו פה בעשורים הראשונים למדינה, אינם מכירים את הפרשות, והשניה היא היחשפותם של הכותבים למקורות מידע חדשים שהעשירו את הידע.

הסיבות לריגול ולבגידה מגוונות. אחדים, כמו זאב אבני, פעלו ממניעים אידיאולוגים. אבני, קומוניסט אדוק, הודה בבגידה, אך סירב למסור פרטים על פעילותו. רק כשהוצגו בפניו הוכחות חותכות לטיבו האמיתי של המשטר הקומוניסטי, שיתף פעולה. אחרים, כמו נחום מנבר, שמכר לאירנים נשק קונבנציונלי וחומרים ומידע ליצור נשק כימי, פעלו ממניעים של תאוות בצע ושל רדיפת כבוד וכוח. מרקוס קלינגברג, שלדברי הכותבים היה המרגל והבוגד שגרם את הנזק הגדול מכולם, פעל ככל הנראה ממניעים מעורבים. הוא היה אסיר תודה לברית המועצות, שסיפקה לו מקלט בעת מלחמת העולם השניה, והתנגד למונופול גרעיני ומדעי אמריקאי. יחד עם זאת, ככל הנראה נסחט על ידי הסובייטים שאיימו להסגיר את העובדה שלא השלים את לימודיו האקדמאים, עובדה שהיתה עלולה להרוס את הקריירה שלו. צורבים במיוחד המקרים בהם המרגלים פעלו ממש בלב מוסדות הבטחון, ביניהם לוי לוי, שבמשך שמונה שנים שירת בשב"כ כלוכד מרגלים. כמה מן האנשים השתלבו בחברה לאחר ריצוי עונשם, כמו אבני שהפך פסיכולוג ושירת במילואים כקב"ן. אחרים, כמו ואנונו שעזב את הארץ והתנצר, הפנו לישראל עורף.

הספר מתמקד בסיפורים האישיים, אך עוסק גם ברקע הסביבה והתקופה. כך, לדוגמא, היה מעניין לקרוא על ההתנהלות של השב"כ בשנים הראשונות, כששימש גם ככלי פוליטי למעקב אחרי יריבים פוליטיים מבית. בהתחשב במוניטין המקצועי שרכש עם השנים, היה משונה-משהו לקרוא על ההתיחסות החובבנית שלו לאבטחה ולסינון מועמדים לשירות באותן שנים, מה שאיפשר למרגלים לנצל פרצות. למדתי, בין השאר, על מעורבותו של הסוכן הכפול ז'אק ביטון, שכונה "יתד", במבצע הטעיה שהוביל בסופו של דבר להשמדת חיל האוויר המצרי ביום הראשון למלחמת ששת הימים; על "תכנית לוויתן" שכתב יגאל אלון ב-1951, ובה התייחס לאפשרות של תפיסת השלטון על ידי מפ"ם במהפכה צבאית שנועדה להדיח את מפא"י; ועל העובדה שלפחות שניים מן המרגלים היו מעורבים בנסיונות שלא צלחו לשחרר את רון ארד או לפחות לשפוך אור על גורלו. ועוד כיוצא באלה פרטים היסטוריים עלומים יותר או פחות.

להלן עשרים המרגלים המתוארים בספר: אולריך שנפט (גבריאל זיסמן), אברי אלעד, זאב אבני, ז'אק ביטון, לוי לוי, קורט סיטה, ישראל בר, קבורק יעקוביאן, שמואל "סמי" ברוך, משפחת סמואל, אודי אדיב, עבד אל חים קרמאן, יורי לינוב, אברהם מרקוס קלינגברג, יוסף עמית, מרדכי ואנונו, משפחת לומוב, שבתאי קלמנוביץ', שמעון לוינזון, נחום מנבר.

כל אחד מפרקי הספר הוא אמנם דוקומנטרי, אך סגנונם הסיפורי של הכותבים הופך אותם לפרקי פרוזה מותחים ומרתקים.

מעשיר ומומלץ.

ידיעות אחרונות

2002

"לימסול" הוא סיפור בגוף ראשון של חוקר בשב"כ. המספר, איש מחנה השלום לשעבר, מופקד על חקירת חשודים כדי להוציא מהם מידע שיסייע במניעת פיגועים עתידיים. עבודתו שואבת אותו כליל, הוא מקדיש לה ימים ולילות על חשבון חייו הפרטיים, על חשבון אשתו ובנו, ובעיקר על חשבון שלוות נפשו. אחרי שנחקר מת תחת ידיו, והוא נשלח בעל-כורחו לשיחה עם פסיכולוג, הוא נשאל מה בעצם הוא רוצה, ותשובתו פשוטה: "אני רוצה שלא יהרגו אותנו".

הספר כולו מקופל למעשה בתשובה הזו ובדילמות הנובעות ממנה. מול תופעת המחבלים המתאבדים, וכדי למנוע את המראות הנוראים של איסוף חלקי גופות של עוברי אורח תמימים, איפה עובר הגבול בין מותר לאסור. באותה שיחה נסערת עם הפסיכולוג, החוקר מביע כמעט קנאה באינקויזיציה, שידעה לחלץ סודות ביעילות. מצד שני, כשהוא עומד מול נחקר הוא מוצא עצמו מול אויב ובן-אדם בו זמנית, ומטבעו הוא אינו סדיסט החי על הכאב ועל הדם. הוא יודע כי לו היה הוא הנחקר, מן הסתם היה מגלה אותה נאמנות שבטית. מפקדו מתמצת כך את המהפך שעבר מיום גיוסו ועד התקופה המתוארת בספר: "תראה מה קרה לך. לעולם לא תסלח להם [לערבים] שדפקו את האשליה של השלום. כשהגעת לעבוד פה, היתה לך על האוטו המדבקה עם העננים הלבנים בשמים הכחולים ומלאכי מרום מרחפים ביניהם. כל בוקר הייתי בודק במגרש החניה אם כבר הורדת אותה. תאמין לי, כשראיתי בוקר אחד את המדבקה מקולפת הצטערתי נורא בשבילך".

עלילת "לימסול" נפתחת בפגישה של החוקר עם סופרת ועורכת, שממנה הוא מבקש סיוע בכתיבת ספר. הוא אינו מזדהה כאיש שב"כ, ומגשש את דרכו אל לבה כדי להעזר בה בהשגת מטרה מבצעית. בתמורה היא מבקשת ממנו שני דברים: להביא לבית חולים בארץ חבר עזתי חולה סרטן, ולהציל את בנה הנרקומן מציפורני עבריינים העלולים לפגוע בו. לא אכנס לפרטי העלילה, אומר רק שאותן דילמות מלוות אותו בכל התפתחויותיה. הוא צריך לנצל זקן חביב וחולה כדי להציל חיים רבים, והוא נאלץ להכריע בין שליחותו לבין המשיכה שהוא חש אל הסופרת ואל האפשרות של חיים רגועים מחוץ למעגלי החקירות.

בכתיבה רזה ומדויקת ישי שריד יצר ספר קצבי ומותח העשוי לעורר למחשבה. מצד שני, המסרים שלו אינם מחדשים דבר, והם די שטוחים וחוזרים על עצמם. למרות המהלך (הצפוי למעשה) רווי האקשן שהחוקר נוקט בסיומו של הספר, הדמות שלו אינה דמות מתפתחת. על הכריכה נכתב כי "הוא מקבל הזדמנות למצוא מחדש את נשמתו", אבל לא זה מה שקורה בעצם. ההזדמנות שהוא מקבל היא רק לפעול בדרך שונה מזו שבחר בה עד כה. גם אם ישנה את בחירתו, נשמתו תוותר מסוכסכת, כי אין באמת פתרונות של שחור ולבן לדילמות המעיקות עליו ועלינו. ציפיתי למורכבות דוגמת זו שב"מפלצת הזכרון", וכאן, לצערי, לא מצאתי אותה.

עם עובד

2009