תגית: שבתי טבת

כותרת משנה: על מה הוצא טוביאנסקי להורג?

ב-30 ביוני 1948 הועמד מאיר טוביאנסקי בפני בית דין שדה, הואשם בבגידה והוצא להורג בו במקום. איסר בארי, ראש הש"י (שירות הידיעות שקדם למחלקת המודיעין בצה"ל), הורשע בנובמבר 1949 בהליך הלא החוקי. בנימין גיבלי, שעמד באותה תקופה בראש מחוז ירושלים, לא הועמד לדין, למרות שהציג בפני בארי דוח חקירה מגמתי, והיה בכיר שופטיו של טוביאנסקי. שמו של טוביאנסקי טוהר רשמית כשנה לאחר שנרצח.

בספרו "עונת הגז" ההיסטוריון שבתי טבת כרך יחדיו את פרשת טוביאנסקי עם פרשת לבון והעסק הביש, שבשתיהן היה גיבלי הרוח החיה. "כיתת יורים בבית ג'יז" הוא חלקו הראשון, שראה אור בנפרד. לטענתו של טבת, העסק הביש היה נמנע אילו נחקרה פרשת טוביאנסקי כהלכה, תוך הצבעה על אשמתו של גיבלי והסקת מסקנות בהתאם. אבל, כך טבת, "דומה שבישראל שוררת שיטה של אי-חקירה, כאילו היה זה חוק-טבע בלתי-נמנע".

הספר מפרט את הרקע לחשדות שעלו נגד טוביאנסקי ואת מופרכותן, עליה ניתן היה לעמוד בכל שלב, לולא הלהיטות של שני "גיבורי" הפרשה. המניע של גיבלי, כך ניתן רק לשער, היה הרצון לזכות בקרדיט על חשיפת המרגל, ולא להותיר את הכבוד למחליפו, שעמד להכנס לתפקיד בתוך זמן קצר. בארי, כך נקבע במשפט, ככל הנראה האמין באשמתו של טוביאנסקי, אך לא טרח לחקור לעומק, ונמנע מלנקוט בהליכים משפטיים חוקיים. עמדה לחובתו גם שורה של מקרים חריגים ואלימים שלהם היה אחראי, ביניהם רצח עלי קאסם ופרשת אבא חושי – ג'ול אמסטר. ב-1964 אמר עליו לוי אשכול, כי מעשיו בשלהי כהונתו הם "נושא לחקירה נפשית".

אולי ניתן להבין את הארועים על רקע התקופה. במכתבו ללנה טוביאנסקי, אלמנתו של מאיר, כתב בן-גוריון כי המשפט וההוצאה להורג יכלו להתרחש "אולי מפני שעדיין מנהגי המחתרת היו שליטים בחוגי הצבא שיצא מה"הגנה", והמדינה טרם הספיקה לחוק חוקים ולהטיל את משטרה על כל הנוגעים בדבר". כשהתברר לבן-גוריון כי אכן נעשה עוול, הורה להשיב לטוביאנסקי את כבודו, להביאו לקבורה צבאית, ולדאוג לאלמנתו ולבנו. בנוסף הורה לעגן את השיפוט הצבאי בחקיקה.

פרשת טוביאנסקי הפכה לפרשה פוליטית, פרי היריבות בין מפא"י למפ"ם, ובן-גוריון לא יצא ממנה נקי מבחינה מפלגתית וציבורית. נדמה שדבר לא השתנה מאז כתב שבתי ב-1992 את הדברים הבאים: "יתכן איפוא שזה המבחן המזומן לכל עסקן ואיש-מדינה בישראל – גם לישרים ולנכוחים שבהם: עליו לגלות כוחות בלתי-מצויים של הגוף ובריות-הנפש כדי לשרוד ולעמוד במערכות השמצה והסתה, היונקות מפוליטיזציה חסרת-רחמים".

"כיתת יורים בבית ג'יז" הוא ספר מפורט ומעניין, ולקחי הפרשה מן הראוי שייזכרו.

איש-דור

1992

הסופר שבתי טבת מוכר בעיקר בזכות ספריו העיוניים העוסקים בהיסטוריה הישראלית, ביניהם "קנאת דוד", הביוגרפיה של בן-גוריון, ו"חשופים בצריח", המתאר את קרבות השריון במלחמת ששת הימים. "יומנים מאתמול" הוא ספר אישי, ובו הוא מספר פרקים מילדותו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוריו, חלוצי העליה השלישית, התישבו תחילה בצפון הארץ, אך קבעו לבסוף את ביתם בתל-אביב. בדומה לעולים אחרים, שעזבו את ביתם ואת מולדתם, בין מכפיה ובין מרצון, נותרו גם אצלם געגועים לעבר, ובדמיונם חיברו בין שתי המולדות השונות כל-כך.

החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל ישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת – לפחות בשנותיה הראשונות כאן -שפעם היתה כזאת גם תל אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז העיר הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שרדת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר. נשלחתי לגב' מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי-חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות.

באהבה ובהומור מתאר שבתי טבת ארועים מחיי משפחתו. הוא מספר על אביו, חולם נלהב, שהתמסר מכל הלב לכל רעיון שעלה בדעתו, שהיה אוהב אדם, והקיף עצמו בטיפוסים שונים ומשונים. הוא מספר גם על אמו, שהחזיקה בדעות מוצקות על טוב ורע, על מותר ואסור, על נכון ולא נכון, בוראת לעתים מציאות משלה ומאמינה בה. באחד המקרים המתוארים בספר לקחה על עצמה תפקיד של מורה פרטית לחשבון ולהנדסה, למרות שלפי תפיסתה קוים מקבילים יכולים להפגש, סכום הזויות במשולש אינו בהכרח מאה ושמונים, ומעגל משיק לקו ישר בשלוש נקודות. בנה השווה בינה לבין בן-גוריון, "לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם". הבדלי האופי בין ההורים גרמו לעימותים ביניהם, והבן מתאר אותם בחיות רבה, בשעשוע ובחיבה. הסיפורים מתרחשים בבית ובסביבתו על רקע התקופה, ומקימים לתחיה את ארץ-ישראל של אותם ימים, ואת החברה הישראלית שבראה את עצמה יש מאין.

הספר יעורר מן הסתם נוסטלגיה בלבם של ילדי התקופה, וגם מי שגדלו בתל-אביב בעשורים שאחר-כך, או מי שילדותם עברה בחברתם של הורים או של סבים שעקרו ממקומם ועלו לכאן, ימצאו בספר מקבילות לעצמם. אך אין צורך להימנות עם אלה או עם אלה כדי ליהנות מסיפורי הילדות המקסימים: הם כתובים בכשרון ובחן, וקריאתם מהנה עד מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2004 (ראה אור לראשונה ב-1975)