תגית: שואה

אדמונד דה ואל הוא אמן קרמיקה ופורצלן מוערך. הוא גם נצר למשפחת בנקאים יהודית, משפחת אפרוסי (Ephrussi). לאחר שירש מדוד-רבא אוסף של 264 פסלונים מיניאטורים יפניים (נצקה), התעוררה סקרנותו לגבי ההיסטוריה של האוסף, והוא יצא למסע בעקבותיו, מסע אמנותי שהפך למסע משפחתי-היסטורי. הוא תכנן להקדיש להרפתקה כחודשיים, אבל גילה עולם שריתק אותו אליו חודשים רבים.

תחילתו של האוסף בגל היפני ששטף את עולם האמנות הצרפתי בשנות ה-70 של המאה ה-19. שארל אפרוסי, איש עסקים ופטרונם של אמנים, רכש את המיניאטורות, ושיכן אותן בארמונו הפריסאי. הפרק הצרפתי בסיפור אינו מסתפק בפרט הזה. חיש מהר הוא הופך לתיאור מפורט של חיי התרבות והאמנות באותה תקופה. לרגע תהיתי (קצת בקוצר רוח, יש להודות) "רגע, איפה הנצקה בסיפור הזה?", אבל מצאתי את עצמי שוקעת מוקסמת בתיאורים המפורטים, משתעשעת פה ושם, ומאוד סקרנית.

סיפור לדוגמא, להנאתכם: מאנה צייר צרור אספרגוסים, וביקש תמורת הציור 700 פרנק. שארל אפרוסי רכש את הציור, ושלח לצייר 1,000 פרנק. מאנה מיהר לצייר גבעול אספרגוס בודד, שלח גם את הציור הנוסף אל אפרוסי, ובפתק שצירף כתב שהגבעול הזה נשמט מן הצרור המקורי.

שארל אפרוסי, אגב, היה ההשראה לדמותו של סוואן ביצירתו של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד".

הסיפור הענוג הזה מקבל תפנית מכוערת עם פרשת דרייפוס. פה עובר הספר מעין גלגול נוסף – מן ההיסטוריה של האמנות להיסטוריה של האנשים. הגלגול הזה לא פוגם בכלל בהנאה מן הספר – הן כמסע פרטי בעקבות אוסף יפני, הן כספר על אמנות בכלל, והן כספר היסטוריה כללית ופרטית, הוא מרתק.

הפרק הפריסאי של האוסף מסתיים כשהוא נשלח כמתנת חתונה לויקטור פון אפרוסי בוינה.

בוינה משוכן האוסף בחדר ההלבשה של אם המשפחה, והוא משמש בעיקר משחק לילדים. אחת מהם היא אליזבת, סבתו של הסופר. דה ואל מיטיב לתאר את חייהם של היהודים בוינה לפני מלחמת העולם השניה, והופך רגשני וכואב כשהוא מתאר את חייהם אחרי האנשלוס. ילדיו של ויקטור עזבו את וינה עוד לפני התקופה הנאצית, וויקטור ואשתו הצליחו בקושי לצאת מאוסטריה לצ'כוסלובקיה. אשתו של ויקטור לא הצליחה לעמוד בכאב הניתוק מחייה והתאבדה. אליזבת הצליחה להביא את ויקטור אליה לאנגליה.

מה קרה לאוסף אחרי שהנאצים השתלטו על הארמון הוינאי של המשפחה? בפרק מרגש במיוחד (אודה ולא אבוש, דמעות זלגו מעיני) מחזירה משרתת המשפחה את האוסף בשלמותו לידיה של אליזבת, לאחר שבמשך כל שנות המלחמה הטמינה אותו במזרון עליו ישנה. זה כל מה שנותר מעושרה האגדי של המשפחה.

אחיה של אליזבת, איגי, קיבל משרה ביפן כשעדיין היתה כבושה בידי האמריקאים. על פי החלטת המשפחה הוא לקח את האוסף אתו. הנצקה שבו הביתה. לאחר מותם של איגי ושל בן זוגו היפני, אדמונד דה ואל ירש את האוסף, והוא שוכן כעת בביתו באנגליה.

על כריכת הספר נכתב "אתם אוחזים בידיכם יצירת מופת". אני לא מחבבת הצהרות כאלה, בטח לא כסוג של פרסומת על הספר עצמו. עם זאת, אחרי שסיימתי לקרוא אותו אני שמחה להוסיף מילות התפעלות משלי. זהו ספר איטי ומענג, מרתק לכל אורכו ובכל היבטיו. אני ממליצה לא להחמיץ אותו.

The Hare with Amber Eyes: A Hidden Inheritance – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שגורש לגטו ורשה, עסק שם – בין שאר פעילויותיו – בתיעוד החיים בגטו. תחילה כתב לבדו, והתבסס בעיקר על מידע שהגיע לאוזניו במהלך פעילותו הסיעודית. מאוחר יותר צירף אליו קבוצה של עשרות אנשי רוח, שאספה מידע ותיעדה אותו בארכיון שהלך וגדל, והכיל בנוסף לרשימות גם מסמכים, עתונים, כרזות וכיוצ"ב. רינגלבלום כהיסטוריון הבין את החשיבות שבתיעוד למען הדורות הבאים, וכשנעשה ברור שיהודי הגטו כולם נדונו למוות הפך התיעוד מהותי עוד יותר. באוגוסט 1942, ובשתי הזדמנויות מאוחרות יותר, הוטמן הארכיון (שכונה "עונג שבת") באדמה, והוראות לאיתורו הוברחו אל מחוץ לגטו. מרבית הארכיון נחפר ונחשף ב-1946 וב-1950.

הספר "החומה", שראה אור ב-1950, מבוסס על התיעוד הארכיוני. הוא מערב רקע היסטורי עם דמויות ספרותיות, וכתוב כציטוט חלקי מתוך הארכיון. למרות הבדיון ניתן לקשר בקלות בין הדמויות המומצאות להיסטוריות, כמו מנהל בית היתומים שהלך עם ילדיו אל המוות, ההיסטוריון המתעד כמעט באובססיה, מפקד המרד, ראש היודנראט שהתאבד, ועוד. הרסי מגלה בקיאות מפליאה בפרטים, ומצאתי בספר (להזכירכם, מ-1950, שנים ספורות אחרי המלחמה) סצנות רבות שקראתי אודותן במהלך השנים בספרים אחרים. אולי הזדמן לכם לצפות בערב יום השואה בתכנית "שתיקת הארכיון", שעסקה בסרט שהסריטו הנאצים בגטו, ובו הדגישו במיוחד את הפער בין יהודים עניים מורעבים ליהודים ששפר חלקם. כך, לדוגמא, מצולמת קבוצת צעירים המשתרעים על כסאות נוח על אחד הגגות, נהנים מהשמש וזה מזה. המטרה, כמובן, להראות שהחיים בגטו תקינים לגמרי. הספר מתאר את אותה סצנה מנקודת מבט אחרת, ומיטיב להביע את התשוקה של הכלואים בגטו לסוג של בריחה, להעמדת פנים שהם נמצאים לרגע במעין נופש על חוף הים, העמדת פנים שנמחקת לגמרי כשצוות צילום עולה לגג ומכריח אותם להיראות כקבוצה נהנתנית. וכך, לכל פרט מהותי בספר יש מקבילה מדויקת במציאות ההיסטורית.

גדולתו של הספר (ומן הסתם גדולתו של הארכיון) היא בהחיאת הגטו על שלל פניו יום אחר יום, החל בשמועות על הקמתו הצפויה וכלה בחיסולו. בשיאו אכלס הגטו כ-450 אלף תושבים, ולכל הקבוצה האנושית העצומה הזו ניתן בספר קול. אנשים טובים ואנשים אכזריים, אופטימיסטים ופסימיסטים, כנועים ומרדנים, מאמינים וכופרים, ציונים ובונדיסטים, תומכים ובוגדים, וכל המגוון שבין הקצוות. המתעד, דווקא משום תפיסתו ההיסטוריונית, ולמרות שאינו חף מרגשות, מפליא ליצור פסיפס חי ואנושי, תוך שהוא שומר איכשהו על ריחוק אוביקטיבי ולא שיפוטי.

קראתי עשרות ספרי שואה – עיון, ביוגרפיה וספרות – והספר הזה הוא בין הטובים שבהם. קרוב לשש-מאות עמודים אינטנסיבים ששאבו אותי אל תוך הווית הגטו בעוצמה שכמעט לא פגשתי בספר אחר.

The Wall – John Hersey

זמורה ביתן

1998

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

ריינהרד היינריך היה איש מפתח בהנהגה הנאצית. הוא עמד בראש המשרד הראשי לבטחון הרייך, שחלש על הגסטאפו, על היחידה לריגול נגדי ועל האיינזצגרופן, ולאחר ההשתלטות על צ'כיה מונה לפרוטקטור של בוהמיה ומורביה. הוא היה ממארגני ליל הבדולח, ביים את הפרובוקציה שהיוותה "הצדקה" לפלישה לפולין, וישב בראש ועידת ואנזה.

ב-27 במאי 1942 התנקשה המחתרת הצ'כית בחייו. שמונה ימים אחר-כך היידריך מת מזיהום שנגרם עם הפציעה.

איך כותבים על ארוע היסטורי? אפשר להפוך אותו לרומן, להוסיף צבע, לבדות פרטים משלימים, לשלב עלילות משנה אמיתיות או בדויות. לחילופין אפשר לכתוב ספר תיעודי, להתבסס רק מקורות מאומתים, להתבטא באוביקטיביות עניינית. לורן בינה בחר בדרך שלישית: הוא מספר את הסיפור האמיתי, משלב סגנון דוקומנטרי עם סגנון סיפורי, ובמקביל הוא מתלבט בקול ומשתף את הקוראים בדרך כתיבת הספר. הסיפור ההיסטורי והסיפור אודות הסיפור שלובים זה בזה. "על הנייר" זהו בעיני מתכון לכשלון: אני בעד העובדות כפי שהיו, ושייכבד הסופר ויצניע עצמו מחוץ לעלילה. אבל במקרה הזה הפטנט עובד מצוין. יכול להיות שמה שגורם לכך זו המעורבות הרגשית העמוקה של בינה – אכפת לו, הוא חי את ההיסטוריה, הוא שונא את הרעים ואוהב את הטובים, הוא להוט להנציח את זכרם של המתנקשים, קוביש וגבצ'יק – והמעורבות הזו מידבקת.

ההתנקשות היא העילה לכתיבת הספר, אבל הוא מכיל יותר מזה. הוא מתאר את דרכו של היידריך לצמרת, מספר על ההתנהלות בהנהגה הנאצית, מאיר כמה ממהלכי המלחמה, ומתאר ארועי רצח קורעי לב כמו באבי-יאר. בינה ציני, בוטה, מזיל דמעות, מתרגש, והתוצאה היא ספר חי מאוד ומרגש מאוד.

פרק מן הספר

קוביש

גבצ'יק

HHhH – Laurent Binet

הוצאת כנרת זמורה ביתן

שנת 2012

תרגום מצרפתית: רמה איילון