בלש בגיל העמידה, שהודח לפני עשור מתפקידי בילוש, ובלשית טירונית שזו לה החקירה הראשונה, מצוותים יחדיו כשרוצחים סדרתיים עושים דרכם מצפון הארץ למרכזה ומותירים שובל של גופות מדממות. התאריך הוא 21 בדצמבר, אי-שם בעתיד הנראה לעין, היום הקצר בשנה, לא במקרה כפי שיתברר בהמשך, והעלילה כולה מתרחשת במהלך היום הזה. שני הרוצחים, שאינם טורחים יתר על המידה להסוות את עצמם, הם צעירים מרשימים, בחור ובחורה, שבכוחם להופיע יש מאין במקומות נעולים, ולחמוק משם באותה דרך פלאית שבה הגיעו. אקסלרוד, הבלש המודח שנקרא אל הדגל, ומרים, הטירונית המסייעת לו, אינם יכולים שלא לשים לב לדמיון הפיזי המדהים שבין אקסלרוד לרוצחים שנקלטו במצלמות באחת מזירות הרצח, ותמיהתם על שדווקא הם נבחרו לטפל בארוע המתגלגל הסבוך הזה מקבלת משנה תוקף.
הקורא היודע-כל לומד כבר בתחילה שהצעירים, שנותרים נטולי שם, הם מלאכים שנשלחו להעניש פושעים בזויים. בין קורבנותיהם מצויים שני פדופילים, אשה שהרעילה את שני בעליה, גזבר שמעל בכספים, וכיוצא באלה. הם אינם בוחרים את הקורבנות, אלא פועלים לפי רשימה שמוכתבת להם מלמעלה. למה נבחרו במשימה הנוכחית שלהם פושעים זוטרים יחסית, כשהם רגילים לקליברים מסוג המן, נבוכדנצר וקליגולה? אין להם מושג. כוחות גדולים מהם מפעילים אותם, והם מתמרנים בין החובה לבצע, כי למלאכים אין רצון חופשי, ובין מעט מן החרויות האנושיות שהם זוכים להן כשהם נשלחים למשימותיהם בין בני האדם.
גם אקסלרוד ומרים יגלו עד מהרה שנועד להם תפקיד של פיונים בתכנית שפרטיה נסתרים מהם, והם ייאלצו להתמודד הן עם מי שמבקש להכשילם על פני האדמה, והן עם ה"הוא" שמתכנן הכל ומציב כל דמות, מלאך או אדם, במקום המשתלב בתכניותיו.
העלילה פרועה למדי, לא מתקבלת על הדעת, בעיקר עבור מי שאינו מאמין בכוחות עליונים בכלל ובמלאכים בפרט, אבל היא כתובה היטב, מעוררת סקרנות, אמנם לוקחת את עצמה ברצינות אבל שזורה הומור (כך, לדוגמא, מציג מיכאל ללוציפר את העדפות השתיה שלו: "קפה טורקי של עלית. ישראלי. שותה רק את זה. לא משנה איפה בעולם. תבדוק אותו. עושה את העבודה"), ובהחלט בלתי שגרתית. על הכריכה נכתב כי העלילה עוסקת ב"ערכים, סדרי עדיפויות וסדר חברתי". לדעתי, אפשר למצוא בדוחק נקודות למחשבה בספר, אבל מבחינתי הוא בעיקר קצבי ושונה, ונהניתי להכיר אותו. היה לי די בזה.
האמירה המשמעותית, ואולי הקודרת ביותר בספר, נאמרת מפיו של מיכאל ללוציפר: "זה תמיד אותו סיפור אתך. מה שאתה מקבל, לא מספיק לך, ואתה רוצה עוד. תמיד רוצה עוד. ועכשו, מה נראה לך שאתה עושה? לא מספיק לך הכיבוש הזוחל שאתה עושה בבני האדם. כמעט בלי מאמץ, יש להודות. מרדים אותם. מפתה אותם. לוחש להם על תהילת עולם ועושר. מבטיח להם כוח ושלטון, והם הולכים אתך. את המאה העשרים לקחת. המאה העשרים ואחת לא נראית מבטיחה לאף אחד מהצדדים, שזה טוב בשבילך, ועדיין, לא מספיק לך. תמיד רוצה עוד. תמיד רוצה יותר".
מרבית התעלומות בעלילה באות בסופו של דבר על פתרונן. אחת מהותית נותרת עלומה. יתכן שהסופר מתכנן ספר המשך.
שחר אריאל הוא, בין השאר, במאי, ויש בסגנונו של הספר משהו מן הבימוי. הדבר בולט במיוחד בסופם של כמה מן הפרקים במילה "קאט", שפרט להיותה סמן לסיום היא גם מעניקה לספר תוספת של דינמיות, ובפתיחת כל פרק בציון שעה ומקום. אזכיר כאן גם את הפונט יוצא הדופן שנבחר לספר, ואת צביעתם של השעה והמקום באדום. עיצוב נאה לעין.
מקורי וחביב.
מ. מזרחי
2025
סקירות ספרים 