תגית: שינגה

"ככה נברא בנק הזרע, בנקז וגיבורות הספר, דינה וברכה. דינה כאלטר אגו שלי, הנתרמת החשוקה כמוני שבאה לרכוש במיטב כספה זרע בבנק הזרע ומנסה שוב ושוב להיכנס להריון, וברכה הבנקאית האחראית בבנק הזרע, ההוללת וחסרת העכבות, המתעללת והמטרידה. בדמויות אפשר להתעלל ולהטריד, אנשים פחות. הם יכולים להחזיר. במציאות. ברכה היא מי שהייתי רוצה להיות בפנטזיה, לולא המטרד הזה שמכונה מצפון. לכן גם ברכה נשמעת כמוני וכמו דינה. בעולם הדימיון שלי אני האלוהים שמחליט מי ייברא, מי יוולד ומי יילד ומה יפלטו מהפה שלהם או מאיברים אחרים. הלוואי שהיה לי את הכוח הזה בחיים המציאותיים".

גנית אורין מספרת ב"בנקז", שם ה"חיבה" של בנק הזרע, על טיפולי הפריה. למרות החיבור למציאות, ולמרות התיאור המפורט של מחזורי הטיפול והאכזבה, אין המדובר פה בתיעוד כפשוטו. הסופרת, כפי שעולה מן הטקסט וכפי שמצאתי ברשת, כבר נתנה ביטוי לחוויותיה באופן מקורי בסרט אנימציה בתלת-מימד, וברומן גרפי קומי המבוסס עליו, "העובר שחזר מן הכפור". ב"בנקז", כפי שמתואר בפיסקה המצוטטת למעלה, הארועים מתוארים משלוש זויות. הדוברת המתעדת – למרות שהסופרת, כדבריה, אינה מתחייבת להצמד לאמת – נקראת מציאותה. דינה היא בת דמותה בשינויים ספרותיים מתבקשים. וברכה, כך אני מבינה זאת, היא האופן בו המטופלת מדמיינת לעצמה את המתרחש מאחורי הקלעים הלבנים והפורמליים של הבנק. ברכה בזה לתורמים בלתי אטרקטיביים פיזית, ומתחברת לתורמים הנאים. כדי להחזיק את האחרונים בסביבתה היא מוכנה לעשות הכל, לרמות את עמיתיה, לפגוע במטופלות, להתחנף ולתמרן ולנקוט כל תכסיס פרוע שעולה בדעתה.

"אז אפצל את עצמי ואת הדמויות עד שהן יוכלו להתאחד יחד חזרה אצלי ואוכל לחיות עם כולן בתוכי בשלום. אז מעכשיו כדי שיהיה ברור תהיה המציאות האפרורית והלא רומנטית שלי, נקרא לה מציאותה, וכשהיא תעיק יותר מדי, אזגזג למציאות אלטרנטיבית, בנק הזרע, לא זה האמיתי, אלא בנקז, בנק זרע חלומי, ברודווי של הפוריות, המקום הקטן בו אני שולטת בגורל הדמויות. בנק הזרע איחוד או מאוחד".

למרות ההסבר הברור של הסופרת במבוא לספר, לקח לי זמן למצוא אחיזה בסחרחרה העלילתית. הדמיון והאמת של גנית אורין פרועים, בועטים, לא עושים חשבון. היא מספרת על נשים שמתביישות לשתף בתהליך שהן עוברות – אולי מתוך צורך לכסות על ה"פגם" שבהן שאינו מאפשר להן להרות – אבל אינה שותפה לבושה בלתי נחוצה זו. במבוא היא כותבת על הניתוק הרגשי הנדרש כדי לא להשבר עם כל אכזבה, כדי להחזיק מעמד בעוד ועוד בדיקות פולשניות, והומור הוא האופן בו היא מתמודדת. היא ישירה, גלויה, דוחה את הדכאון המובנה בקושי הנפשי והפיזי, בוחרת בנשק הלגלוג המושחז והציניות. הקפיצות בין שגרת הטיפולים המתישה לטירוף של ברכה טלטלו אותי, ותחילה טעמן לא היה לגמרי ברור לי, אבל בהדרגה מצאתי אחיזה בעלילה, וצחקתי וכאבתי עם המספרת.

קול ברור ורב עוצמה עולה מן העלילה. קולה של הכמיהה לילד, קולן של הנשים העוברות מחזור טיפולים אחר מחזור טיפולים עם כל הכאב הפיזי והקושי הנפשי הכרוכים בהם. "טיפולי פוריות הם הטרדה מינית אחת גדולה, בהסכמה, לא בזדון, אלא כי זה מפעל לייצור תינוקות. אולי אם היה מדובר בגברים שעוברים את הטיפולים, היו מוצאים שיטות פחות חודרניות. 2023, אפילו ישו כבר גימלאי ונולד שלא בדרך טבעית, לא מצאו עדיין שיטות טובות יותר בלי להקיז דם כל בוקר, להאנס כמה פעמים בשבוע, להזריק רעל ולהתעלל בעצמך כל הזמן?"

וגם עצות מועילות משולבות בטקסט כמו, "חשוב שלא להישלח לבדיקות שגרתיות מיותרות, אפשר להסתמך על ניסיונן של נשים אחרות מטופלות או על עזרת מכותבות בפורומים באינטרנט, לשאול את הרופאים אם אפשר ליידע על תופעות הלוואי, לבקש בדחילו ורחימו חוות דעת שנייה ומינימום של שליטה בגוף, מדי פעם מותר לומר שכואב".

מכיוון שלא חוויתי את המתואר בספר, אולי יומרני מצדי להניח, ובכל זאת אניח, כי נשים שכן חוות זאת ימצאו בו חברה ותמיכה, או למצער נקודת מבט מקורית ורעננה. אני מצאתי בתוכנו ענין רב ובסגנונו הנאה רבה.

האיור על הכריכה הוא פרי מכחולה של הסופרת.

חשוב ומומלץ.

שינגה

2023