תגית: שיקגו

יורגיס ואונה, שני ליטאים צעירים, מאוהבים ומתכננים להנשא. יורגיס הוא בחור חסון, מוכן להשקיע את כל כולו בעבודה כדי לספק לאונה ולכל משפחתה חיים טובים, אך הסיכויים לכך בליטא קלושים. אחרי מות אביה של אונה, מצבה הכלכלי של המשפחה – אם חורגת וילדים רבים – הוא בכי רע. השמועות על שכר גבוה בשיקגו מפתות אותם לנסות את מזלם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כולם כאחד, יחד עם אביו של יורגיס ועוד בת דודה שנגרפה אל החבורה, מוכרים את כל הרכוש שנותר להם ויוצאים לדרך.

ארץ ההבטחות הגדולות מתגלה כג'ונגל שבו גיבורינו, תמימים ונטולי שפה, עתידים להשחק עד דק. בשנים הראשונות של המאה העשרים שיקגו היא מקום מזוהם, מעלה צחנה ומושחת, שבו מתגוררים עשירים מעטים ואינספור עבדים. אנשים באלפיהם צובאים על שערי המפעלים המקומיים, ואלה שנבחרים מתוכם מוכנים לעשות הכל כדי להחזיק בעבודה שזכו בה. הם עובדים מהנץ החמה ועד הרבה אחרי השקיעה, נדחקים לקצב עבודה מטורף ומסוכן, מקבלים שכר מינימלי, ומסכנים את חייהם בכל רגע. התעשיה שבה משתלבים בני המשפחה היא תעשית הבשר, פס יצור ברוטלי שעושה שימוש בכל מה שיש לבעלי החיים "להציע", תוך התעלמות מוחלטת מכל כלל של היגיינה ושל בריאות, שבו בני האדם מבוססים בזוהמה, נושמים אדים רעילים, מתרוצצים חסרי נשימה על רצפות שטופות דם, ומנוצלים עד שאין בהם תועלת. יום חופשה לכבוד החתונה? יורגיס ואונה יכולים רק לחלום על כך.

למרות שבני המשפחה מוצאים עצמם דחוסים בחדר אחד באכסניה מטונפת, הם אינם מאבדים את האופטימיות. הם אוספים את כל הכסף שברשותם, נוטלים הלוואה, ומשלמים מקדמה על בית משלהם. הובטח להם שהוא חדש ומודרני, נאמר להם על ידי המוכר ועל ידי עורך דין שהוא יהיה רכושם הפרטי. אבל מסתבר ששוב רומו. במשך מספר שנים יהיה עליהם לשלם סכום חודשי, שיילך ויגדל בשל הריבית, שעליה איש לא סיפר להם, ואיחור בתשלום יגרום לסילוקם מן המקום. גם כשהרמאויות נחשפות יורגיס מאמין בכוחו להתגבר. "אני ארוויח יותר כסף – אני אעבוד יותר קשה!", זוהי אמרתו הקבועה.

במקום שבו זכויות עובדים נרמסות עד עפר, כשיורגיס נוקע את רגלו בעבודה הכל משתבש. הוא מצטווה לשכב מספר שבועות, ללא שכר, אבל התשלומים עבור הבית אינם סובלים דיחוי. בלית ברירה המשפחה נאלצת לוותר על חלום ההשכלה לילדים, מזייפת את גילם ושולחת אותם לעבוד. נשים, זקנים וטף, כולם נלכדים באותה מלכודת.

אפטון סינקלר מתאר מציאות גיהינומית. המערכת הפוליטית מושחתת, וקניית קולות היא ענין מקובל. בעלי המפעלים הכל-יכולים ממנים את הפוליטיקאים ואת השופטים ונתמכים על ידם. מפעלים יכולים להסגר בהתראה של רגע, על פי צרכי היצור, ולזרוק אלפי עובדים אל הרחוב. המעבידים מתואמים ביניהם, ועובד שנכנס מסיבה כלשהי לרשימה השחורה לא יוכל לעבוד בעיר. נסיונות התאגדות של העובדים נדונים לכשלון. הפועלים הם בסך הכל כלי יצור שניתן להחלפה בקלות. אופורטוניסטים מסתערים מכל עבר לנצל את המנוצלים ממילא. כמה זמן יכולה האופטימיות הטבעית של יורגיס ומשפחתו להחזיק מעמד?

לסופר היתה מטרה ברורה בכתיבת הספר, והוא מגיע אליה לקראת סיומו, כשהתנועה הסוציאליסטית מתחילה לצבור כוח פוליטי. הבחירה לספר את העלילה דרך משפחת מהגרים מעניקה לה נקודת מבט יחודית של מי שהכל חדש לו ובלתי מובן, של מי שלא גדל בארצות הברית של אותן שנים ולא התרגל לכלליה הפגומים. הלב יוצא אל האנשים הטובים שרק ביקשו לעצמם חיים צנועים, ומצאו עצמם נשחקים. הסופר עצמו, אגב, עבד בתעשית הבשר בשיקגו בעילום שם במשך כחצי שנה, והתנסה במה שהוא מתאר בספרו. כפי שהמתרגם יואב הלוי מציין בהקדמה, סינקלר לא השיג את מטרתו. הספר זכה לתגובה ציבורית עזה, אבל לא באשר להיבטים הסוציאליים שבו, אלא בזכות חשיפת הרמאויות שהביאו אל הצרכן האמריקאי בשר שאינו ראוי למאכל, וחוקים נחקקו כדי להסדיר את הנושא.

"הג'ונגל" הוא ספר מרתק ונוגע ללב על מציאות קשה מנשוא ועל מאבקיהם של בני האדם לשרוד בתוכה. למרות האסונות שהוא מנחית על גיבוריו, סינקלר בוחר לסיים באופטימיות, נושא עיניו אל עתיד טוב יותר.

מומלץ בהחלט.

עוד על שיקגו באותן שנים כדאי לקרוא בספרו של אריק לארסון, "השטן בעיר הלבנה"

The Jungle – Upton Sinclair

זמורה ביתן

1987 (1906)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי

במהלך החודשים מאי עד אוקטובר 1893 נערכה בשיקגו התערוכה העולמית לציון 400 שנה להגעתו של קולומבוס לאמריקה (התערוכה כונתה לכבודו "הקולומביאנית"). היתה זו התערוכה הגדולה ביותר באותה מאה. למארגני התערוכה הקולומביאנית היו שתי מטרות שאפתניות: להעניק לשיקגו, שסבלה מתדמית נמוכה, מעמד שווה (או לפחות קרוב) לזה של ניו-יורק, ולהאפיל על הישגי היריד שנערך כמה שנים קודם לכן בפריז, יריד שלכבודו הוקם המגדל הגבוה ביותר בעולם באותה תקופה, מגדל אייפל.

שיקגו של אותם ימים היתה עיר שחורה, פשוטו כמשמעו. עשן מזוהם כיסה אותה בכל שעות היממה, והצחנה היתה לעתים קשה מנשוא. התעשיה המרכזית בעיר היתה זו של האיטליזים, והקולות והריחות שעלו משם מיררו את חיי התושבים. נוספו לזה מערכת ביוב לא מוצלחת, צואת בעלי חיים, ופגרי סוסים שננטשו ברחובות לאחר שעייפו מהובלת כרכרות. יחד עם זאת היתה שיקגו כרך תוסס שמשך אליו אלפי אנשים, ובתחילת העשור האחרון של המאה ה-19 היתה העיר השניה בגודלה בארה"ב.

התערוכה העולמית, לעומתה, כונתה "העיר הלבנה". בניניה המרשימים תוכננו במיטב המסורת האדריכלית הקלאסית ונצבעו לבן. אדריכלות הנוף המוקפדת, פרי מוחו של מי שתכנן את הסנטרל פארק בניו-יורק, יצרה מראות משובבי עין. בתקופה שבה אמצעי התאורה העיקרי היה גז, העיר הלבנה הוארה באלפי נורות חשמל. היא הציגה חידושים בתחומים רבים – מזון, תעשיה, תחבורה ועוד. גולת הכותרת מבחינת הקהל הרחב היה הגלגל הענק הראשון בעולם, שתוכנן ונבנה במיוחד עבור התערוכה. המטרה לשבור את שיאי פריז הושגה פעמיים: הנקודה הגבוהה ביותר בגלגל היתה גבוהה יותר ממגדל אייפל, וביום העצמאות האמריקאי נרשם שיא יומי של מבקרים – מעל 700 אלף, פי שלוש מן השיא של פריז.

אריק לארסון מספר במקביל את סיפוריהן של שתי הערים באמצעות שני אישים: דניאל ברנהיים, האדריכל שהיה הכוח המניע של התערוכה (מי שתכנן, בין השאר, את בנין המגהץ בניו-יורק), וה' ה' הולמס, רוצח סדרתי, בעל מלון בשיקגו, מלון שנבנה כדי לאכסן את המבקרים בתערוכה, ובו העלים הולמס עשרות אנשים. לפחות 50 איש נעלמו במלון, שרידי גופותיהם של 9 איש נמצאו, וההערכות מדברות על רוצח שקטל קרוב ל-200 איש. באחד המאמרים שקראתי אודות הספר נאמר שלארסון ניסה למצוא קוים מקבילים בין שני האישים. אני חושבת שכותב המאמר רואה מהרהורי לבו, ואין לחפש בספר את מה שאין בו. השיטה של שני סיפורים המסופרים לסרוגין אין בה יותר מאמצעי לספר את סיפורה של העיר מכמה היבטים, ואין סיבה לחפש מעבר לזה.

לארסון מיטיב לתאר את עבודת הנמלים הסיזיפית שהיתה כרוכה בהקמת התערוכה מאפס בתוך שתי שנים. על רקע התערוכה הוא מתאר את החברה האמריקאית באותה תקופה, את המשבר הכלכלי, את מאבקיהם של איגודי העובדים, את המבנה החברתי. גם תיאוריו את אישיותו והתנהלותו של הולמס מצוינים. אהבתי במיוחד את אינספור האזכורים של אישים ומאורעות מוכרים וקישורם לתערוכה או למשפט של הולמס. כך, לדוגמא, הוא מספר שאביו של וולט דיסני עבד בהקמת התערוכה, וסיפוריו על העיר הקסומה הלהיבו את בנו. הוא מיצר על שמרק טוויין לא הגיע לסקר את היריד: טוויין הגיע לשיקגו, חלה, שכב 11 יום במלון וחזר כלעומת שבא. הוא מתאר את המאבק על שיטת התאורה של התערוכה – זרם ישיר או זרם חילופין. הוא נכנס לפרטים כמו סוג האדמה, מזג האויר וחומרי בנין, ועושה זאת בדרך שמשתלבת יפה בסיפור בלי להפוך לטכני מדי. אהבתי במיוחד את האזכור של עו"ד קלארנס דארו, שהתנגד להטלת עונש מוות על הולמס, וחזר על טיעוניו במשפט של ליאופולד ולב, המתואר באחד הספרים האהובים עלי, "כפיה" מאת מאיר לוין. התוצאה של אלפי הפרטים שזוכים לתשומת לבו היא יצירה מעניינת ונעימה לקריאה.

The Devil in the White City – Erik Larson

הוצאת בבל

2008 (2003)

תרגום מאנגלית: אור אלכסנדרוביץ'