תגית: שירה

בַּיּוֹם בּוֹ לֹא אֶהְיֶה

יַתְחִילוּ שִׁירַי

לְדַבֵּר

יונה אלון, סופר, פילוסוף ומשורר, הותיר אחריו עזבון של יצירות ספרותיות קצרצרות, שאותן תיאר לעתים כ"רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו" וגם כ"גילויים מילימטריים" של המציאות. בעבר ראה אור לקט מיצירות הפרוזה שלו תחת השם "כך להשאר לעולם". הפעם מגישה לנו ההוצאה את יצירותיו השיריות.

הכותב, בשנות הששים בלבד לחייו חש כי הוא על סף סיום, וכי הגיעה השעה לסיכומים. "יוֹם הֻלַּדְתִּי הַשִּׁשִּׁים וּשְׁלוֹשָׁה מִתְקָרֵב וַאֲנִי מַתְחִיל לְהִתְרוֹקֵן מֵחַיַּי", "שְׁנָתִי הַשִּׁשִּׁים וְאַרְבַּע רֶגַע לִפְנֵי הַנְּפִילָה". הוא מרבה להזכיר את היותו ילד דחוי על ידי אמו – "מָקוֹם בּוֹ אֵין אַהֲבָה שָׁם הַגֵּיהִנּוֹם" – ותולה בכך את חוסר יכולתו לאהוב. הוא מספר על חוסר התקשורת עם אביו ועל החשש שאת הניכור הוא עצמו מעביר לדור הבא. הוא מזקק את היומיום, את הנוף המשתנה עם העונות, את היותו משורר, את הכאב ואת רגעי החסד. שניים מן השירים נכתבו תחת השראה מובהקת של רחל, שניים תחת השראתו של אלתרמן, אם הושפע ממשוררים נוספים אין לי יכולת לקבוע מחוסר ידע. מכל מקום, על כולם שורה אותה רוח מינימליסטית אך עתירת רגש כמו בקטעי הפרוזה שבספר הקודם.

תחושותי כלפי הספר מעורבות. האם משפט קצר, צירוף של שש מילים – כמה מן הקטעים הם כאלה – מתגבש לשיר? האם באמת מעניין אותי לקרוא את החיטוט של הכותב בכאבו הפרטי עם החזרתיות שבו? בזמן שהרהרתי בו התחלתי לקרוא את ספרו של דורי מנור, "שרב ראשון", והנה מצאתי בו דיון בשאלה מהי שירה, שענה באופן כלשהו לשאלה הראשונה, גם אם לא עזר לי לחוש מסופקת מן הצמצום. בין השאר כותב מנור: "המשמעות הצלילית של השיר אינה חשובה פחות מאשר ה"תוכן", ה"מסר", ה"רעיון", או כל שם אחר שנוהגים לתת למשמעותו של השיר, לאותה המשמעות שאפשר לעשות לה פרפראזה ושעשויה להימסר גם ב"תרגום" לפרוזה פשוטה […] שהרי כל אמנות טובה היא, בסופו של דבר, גביש, וכך גם כל שירה טובה: אפשר לבאר אותה ואפשר לצטט אותה, אפשר להלחין אותה ואפשר — אם כי לא קל — לתרגם אותה, אבל כל ניסיון לפרוט אותה לפרוזה, כל ניסיון להגיד אותה במילים אחרות, כמוהו כניסיון להסביר יהלום". באשר לשאלה השניה, התשובה היא כמובן סובייקטיבית. לי תחושת המציצנות נוכח עומק החשיפה אינה נוחה.

את הכריכה מעטר ציורו היפה של בעז נוי, "קפה אחרון".

תשע נשמות

2022

שיבטה טויו החלה לכתוב שירה בהיותה בת תשעים ושתים, וספר שיריה הראשון ראה אור שש שנים אחר-כך, ארבע שנים לפני מותה ב-2013. שם הספר במקור הוא "אל תיפול רוחך", כשם אחד השירים הכלולים בו. השם בתרגום העברי, "הבוקר בא תמיד", לקוח מאחרית דבר לספר שכתבה המשוררת. שני השמות יחדיו מייצגים נאמנה את רוחה של שיבטה טויו, שבגיל תשעים פלוס, למרות חולשת הגוף, התעוררה כל בוקר לחיים חדשים, כשהיא מתרפקת על זכרונות עבר, חיה במלואן את הנאות ההווה, ואופטימית לקראת יום המחר.

שיריה של שיבטה טויו משקפים את חייה ואת נקודת מבטה ממרום גילה. היא מספרת על פכים קטנים מן היומיום שלה – שיחה עם איש מכירות עצבני, מאוורר בן ארבעים שחדל לפעול, רופא המתייחס אליה כאל פעוטה. היא מעניקה עצות לבנה ולקוראיה, עצות שעיקרן אורך-רוח, שמחת-חיים, דחית המטריד ואימוץ המנחם והמיטיב. היא אינה מבזבזת רגשות על בגידת הגוף – ללא מרירות היא נהנית כשבנה רוחץ אותה, וכשחומקים ממנה זכרונות ומלים היא כותבת על שמחת השִכחה, על קבלת השִכחה. באחרית הדבר היא מספרת שהתחילה לכתוב שירה בעצתו של בנה, לאחר שבשל כאבי גב לא יכלה להמשיך לעסוק בתחביבה, ריקוד מסורתי. "מכתיבת שירים", כך היא מספרת, "הבנתי שחיינו אינם רק כאב ועצב".

השירים קצרים, תמציתיים, כתובים בפשטות. קראתי אותם בחיוך ובהנאה, וכשסיימתי שבתי וקראתי אותם שנית.

ד"ר איתן בולוקן תרגם וכתב מבוא מעניין.

מומלץ

אני (1)

הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה

אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים

מֵאָז, בְּכָל יוֹם

יֵשׁ לִי סִבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת

גּוּפִי רָזָה וְקָטַן

אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת

לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים

אָזְנַי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת

אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ

וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים

“אָמַרְתְּ אֶת זֶה יָפֶה“

מַחְמִיאִים לִי כֻּלָּם

Kujikenaide – Shibata Toyo

לוקוס

2017 (2010)

תרגום מיפנית: איתן בולוקן